הוא בן 32, נשוי ואב טרי, מתנחל עד לאחרונה בשירת הים. את רוב שנותיו, כנער בתנועת בני עקיבא, כתלמיד ישיבת הסדר וכסטודנט באוניברסיטת בר אילן, יגאל (שם בדוי, שמו שמור במערכת) בילה בגוש קטיף. בשנים האחרונות הוא עוסק בחינוך. שיחת הטלפון הראשונה אתו התקיימה לפני יותר משנתיים, בתיווכה של זהבה גלאון, יו"ר סיעת מרצ בכנסת. האחרונה התקיימה אתמול, כשהתקשר מחצר בית הוריו בנוה דקלים.

פעם דיווח על בית כנסת שנבנה בניגוד לחוק, ופעם אחרת סיפר על ראשי היישובים שחזרו מפגישה עם עוזר שר הביטחון להתיישבות עם הבנה סמויה ששלטונות הצבא לא יחסמו אותם בדישם את אדמות הפלסטינים. חודשים רבים לפני שתוכנית ההתנתקות הוציאה את שד הקנאות היהודית מהבקבוק, יגאל סיפר בחלחלה על רבני הגוש שמרעילים נשמות צעירות בשנאת ערבים. בחודש שעבר הוא נזעק למראה הפולשים היהודים, שהשתלטו על קבוצת בתים נטושים בחולות שירת הים ששימשו בעבר את הצבא המצרי.

המידע של יגאל היה תמיד מדויק להפליא. פעמים הוא ליווה אותו במסמכים פנימיים. בדרך כלל לשכת שר הביטחון הבטיחה להורות לצה"ל לפעול, וצה"ל שלח אותנו למשטרה. בדרך כלל יגאל דיווח שעולם המתנחלים כמנהגו נוהג. מאז המצור על כפר מימון הוא מתקשר כמעט מדי יום. הוא מודאג מהקלות השערורייתית שבה ההמונים חוצים את המחסומים. החרדה מפני ההתנגשות האלימה אינה נותנת לו מנוח. בסוף השבוע הוא בא לעזור להוריו לארוז את מיטלטליהם. צער פרידה לא ניכר בקולו, רק חרדה - חרדה לשלומם של החיילים, חרדה לגורלה של הציונות הדתית. בשיחת הטלפון האחרונה מגוש קטיף, יגאל ניאות לספר מה הריץ אותו לחפש ישועה אצל גורמים, שנחשבים בסביבה שבה גדל לעוכרי ישראל.

"אבא שלי שירת במשטרה באזור והתיידד עם השכנים. הבית שלנו היה פתוח לאחינו הישמעאלים. פגשתי אותם בחתונות משפחתיות ובחגיגות בר מצווה, יושבים לצד ראשי מועצות ועמך ישראל. ראיתי שאפשר לעשות אתם שלום. אני נהגתי לרכוב באופניים ברחובות חאן יונס. הדייגים הערבים בחוף היו בעיני תמיד בני אדם שווים. מבחינתי אנשי הגוש שמדברים על 'מוות לערבים' אינם שונים מהחמאסניקים. מה ששבר אותי היה גזל קרקעות בשטח שבין נוה דקלים לשירת הים. הבחנתי בבחור, מישהו שנראה בעיני כאדם מן היישוב, מגרש חבורה של ערבים מהמואסי מחלקת הירקות שלהם. היו אתו חבר'ה מישיבת תורת החיים, שהיא לא פחות קיצונית מישיבת קבר יוסף. ניסיתי לדבר אתו ונתקלתי בקיר אטום. הייתי בהלם. הבנתי שהאנשים האלה מגייסים את האידיאולוגיה כדי להשתלט על קרקעות.

"התקשרתי לזהבה גלאון והנחתי שהצבא יגיע במהירות. בינתיים עצרתי ג'יפ צבאי ושאלתי קצין בדרגת אלוף משנה שישב בו, איך אפשר לברר למי הקרקע שייכת. הוא הסביר שלפי הסכם אוסלו, מבחינה אזרחית, השטח שייך לפלסטינים. כלומר, הקרקע שלהם. שאלתי אותו איך ייתכן, איפוא, שלא מפנים את הפולשים היהודים. הוא אמר שיש לו הוראות מלמעלה ואני שאלתי אם אלוף-משנה זה לא מספיק למעלה. הקצין השיב שיש יותר למעלה. הגזל הזה נמשך כל הזמן. כך הקימו את החממות מול השער של נוה דקלים ואת הישיבה של הקיצונים. הם התרחבו והחיכוך עם אנשי המואסי העמיק".



החיילים מעלימים עין מהמסתננים לגוש



"חודשיים אחרי ששרון הודיע על תוכנית ההתנתקות", ממשיך יגאל, "זה היה זמן קצר אחרי שנולד הילד שלי, החלטתי שמרגמות וילדים לא הולכים ביחד. אשתי באה ממשפחה של יצהר וכפר תפוח, אבל שיכנעתי אותה שאי אפשר לחיות במצב כזה ועברנו לתוך הארץ. גם ההורים התלוננו כל הזמן שקשה להם עם המרגמות. הם לא ישנים בקומה שנייה ולא מסתובבים כמעט בחוץ, אבל נשארו מכוח האינרציה. לא פשוט לנטוש קהילה שאתה חי בתוכה כל כך הרבה שנים. היום גם הם עוזבים. אנחנו זכאים ל-200 עד 300 אלף שקל, אבל אפילו לא נרשמנו במינהלת. לא הרגשנו שאנחנו זכאים. מגיל שלוש עד גיל 30 ליקקנו דבש. גרנו בבית שכור עם נוף לים, ושילמנו אולי עשרה אחוז משכר הדירה והארנונה שמשלמים על בית דומה בהרצליה. יש כאלה שלא שילמו אפילו את המעט הזה וקיבלו גם חשמל ומים חינם. קיבלנו החלטה שלא לוקחים פיצויים".

ברקע נשמעת המולה גדולה ויגאל מפסיק לרגע את שטף דיבורו. הוא מספר שמאות נערים ונערות חולפים על פניו בדרך לשער היישוב, חוסמים את היישוב בפני הצבא והמשטרה. "כולם חבר'ה שהגיעו מבחוץ בימים האחרונים. פגשתי חיילים שאמרו שהרבנים הורו להם, במקום לסרב פקודה, להעלים עין מאנשים שמבקשים להצטרף למתנגדי ההתנתקות. איך זה עובד? פשוט מאוד. מגיע רכב עם שמונה אנשים. הנהג מושיט לחייל שתי תעודות זהות של תושבי נוה דקלים. החייל קורץ 'אתם באוטו שניים, נכון? סעו לשלום'.

"אני עצמי לקחתי ביום חמישי בלילה במכוניתי חבר שלא היה לו אישור כניסה. במחסום הראשון, ברעים, החייל האיר לתוך האוטו וכאילו לא ראה אותו. הגענו לסעד בשתיים אחרי חצות. החייל בדק את התעודות ואמר שהחבר חייב לרדת מהמכונית. אחרי חצי דקה הגיע חייל אחר ואמר לשוטרת שתיתן לנו לעבור. במחסום כיסופים החדש, שאלו אותנו אם יש לו אישור. אמרנו שלא, אבל שהוא אתנו, אז החייל אמר, 'טוב, סע'. במחסום הרביעי, האחרון, החיילים אמרו רק 'ערב טוב, להתראות'. החיילים האלה עברו שטיפת מוח. אתה מסתכל לחייל בעיניים, הוא מביט בך והמבט שלו אומר 'במקום ללכת לכלא על סרבנות, אני נותן לכם להיכנס'".



"ארץ ישראל מעבירה אנשים על דעתם", מסכם יגאל, "תראה לאן הם הגיעו. כשהרב אליהו, אחד מגדולי הפוסקים, אוסר לחסום כבישים, וזה לא מסתדר עם האידיאולוגיה שלהם, תלמידי חכמים מעיזים לומר שהסתובב לו בורג בראש. אחרי שהרב אבינר אסר לסרב פקודה, בכנס רבנים רציני התקיים דיון בהצעה לנדות אותו. אתה מבין מה זה אומר? לא להשלים אתו מניין ולא לומר אתו דבר תורה. תחת המטרייה של 'ארץ ישראל', אין להם בעיה להקהיל ביחד בנים ובנות ולקלל חיילים וחיילות.

"בבית שלי אין טלוויזיה, אבל אני חושש שהבן שלי יהיה עוף מוזר בחברה שבה אני חי. הוא לא יגדל על 'מוות לערבים', או 'ראש הממשלה יימח שמו' ולא יתקרב לאנשים שמהם קם אדם ויורה בנוסעי אוטובוס. אני אתפלל בבית כנסת שבו אומרים ברכה לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל, גם אלה שמפנים את הבית שבו גדלתי".

וואלה

-----------------------------
S e g m a n y

לפחות אצלי.
פעם האמנתי בכל ליבי שנוער הכיפות הסרוגות הוא העילית . נוער הגדל ומתחנך לערכים שהמדינה היא ערך עליו
היום אני תוהה אם בכלל הוא מבין מה המשמעות.
פעם האמנתי שהנוער הזה מתחנך על ערכי דמוקרטיה
היום אני מבין שהנוער מתחנך באופן אבסולוטי וטוטאליטרי
הישיבה היא בית אולפנה אידיאולוגית ומעל החוק עומד הרב .

היום אני מבין שבעצם לא למדנו דבר מההיסטוריה העגומה שלנו.

בין השורות אתה למד על נוער שמוכן להקריב את סביבתו הקרובה למען האידיאל הצרוף.
מה שמפחיד עוד יותר שאנו בעצם לא קראנו את הכתובת על הקיר.

אין צורך לקרוא בין השורות.
רק שבגולני לא יקראו את הטקסט, חצי מהמפקדים שם, הם "כאלה", ונורא ייעלבו...

המתנחלים המפונים מקבלים בצדק פיצויים מהמדינה בכדי שיוכלו להקים מחדש משק בית ועסק וגם בכדי לפצות במשהו על עוגמת הנפש. הויתור הזה על הפיצויים בנימוק ש"שנים לקקנו דבש" מעמיד בכוונה או שלא בכוונה את לוקחי הפיצויים כגזלנים ולא זה המצב. אם לאדון הנכבד ומשפחתו יש מקורות כספיים לשקם את חייהם והם אינם רוצים לקחת את כספי הפיצוי, יואילו בטובם לעשות זאת ללא פרסום, או לחילופין שיקחו את כספי הפיצוי ויתרמו אותם למטרות צדקה.

תתייחס בבקשה לשאלה האם מדובר בגיס חמישי שאנו מצמיחים בארץ על רקע אידיאולוגי שמשמיט קרקע הדמוקרטיה מתחת לרגלינו.
מה חשוב יותר בעיניהם - שלטון החוק , או משמעת הרבנים ?

כרגע התשובה ברורה - והובהרה היטב במשל האתרוג...

בחרתי להתייחס לנושא שבכותרת ולפן האנושי והלא פוליטי שבו ולא למה שאתה חושב שהוא הפואנטה בכתבה.

אבל אם דעתי בנושא כל כך חשובה לך, הנה תמציתה:

המדינה צריכה לטפל בעבריינות ביד קשה בלי קשר לרקע שלה - אידאולוגי, סוציאלי או אחר.

אינני איש מאמין, אבל לו הייתי כזה, ברור שהייתי שם את מצוות האל מעל לכל דבר אחר (הרי זו מהות האמונה באלוהים - שהוא מעל לכל - לא?). יחד עם זאת, כמאמין מהשורה או כרב הייתי מנסה לצמצם למינימום את החיכוך בין המדינה לדת, כך שמראש היו נמנעות דילמות מסוג מה קודם למה.

דעות של רבנים לגבי סוגיית ארץ ישראל היא, כך נראה לי, עשיית שימוש פוליטי בדת ולא להפך. נראה לי שגם הצבור הדתי רואה זאת כך ודווקא משום כך הוא מחליף את גיבוריו הרבניים כתחתונים (נגיד, פעמיים בשנה, כך אצלי לפחות). יתר על כן, הצבור הוא זה שמתחבא מאחורי כנף בגדו של הרב בהצדקת הסרוב או הביזה, אבל למעשה הסרבנים ושאר הפושעים עושים זאת מטעמים פוליטיים או עברייניים. כיוון שכך, אני חושב שהדרמטיזציה של הקונפליקט בין דת ומדינה היא מלאכותית ברובה. יש כאן קונפליקט בין אנשים שמתנגדים לדרך שבה בחרה המדינה והם נלחמים בה בדרכים לגיטימיות ולא לגיטימיות. הם שייכים לקבוצה שיש בה הרבה סממנים משותפים ולכן האחדות בה היא חריגה בנוף הדמוקרטי, ולכן היא גם נתפשת כמסוכנת יותר, אבל, שוב, זה מאבק פוליטי שהדת משמשת בו כלי בלבד, ולכן המדינה צריכה להתמודד איתו בדרכים הסטנדרטיות.

פרט לכך, אני חושב שיש מידה רבה של התייפיפות של אותו יגאל בכתבה. מין נסיון שלו להעמיד את עצמו בעמדת הצדיק על ידי צביעת סביבתו בשחור. חלק מביקורתו מוצדקת, אבל הנימה של הכתבה לפחות די מעוררת גועל.

אינני יודע מאיזה מחנה אתה בא , אבל אני בא (ויצאתי) מהמחנה הזה .
רבנים לא מחליפים ולא יודע מהיכן אתה שואב את זה.
אין כאן קשר למצוות אל או לאו - יש כאן קשר ישיר לרצון לרצות את סביבתך ואת רבנך.
מה שקורה כעת הוא התפלגות בין שני זרמים מרכזיים . היהודי המסורתי השקט שמבחינתו דינא דמלכותא דינא
מצד האחר חבורה של פרחחים במסווה של דת שחונכו להאמין שקדושת האדמה חשובה יותר מקדושת האדם.

ניקור צמיגים , הבערת פחים והשתוללות היא לא נחלתם של בני דת משה, אלא של חוליגאניים עם מדי נוער לאומני כדוגמאת נוער לאומני המוכר לנו בארצות אחרות.

אותו יגאל מתאר בדיוק את אותם דברים המתוארים לעיל.
הוא חרד כמו רבים מאתנו , ללא כל קשר לדעתם הפוליטית בין אם היא ימנים או שמאלנית. הוא חושש מהפיכתה של ישראל למדינה טוטאליטרית נוסח המשטרים האפלים באיראן , באפגניסטאן ובמקומות אחרים , שם לחכמי הדת יש מונופול על האמת ועל התבונה.

אגב, לא הבנתי את הפואנטה שלך בהיותי "רס"ר של הפורום"
כל כולי סיימתי סמל.