10-10-2005, 12:47
|
צחי בן עמי לתחום התעופה הצבאית, חיל האויר ותולדותיו
|
|
חבר מתאריך: 17.10.04
הודעות: 8,704
|
|
אני אנסה לענות
ציטוט:
תראה, אני לא יודע עד כמה המיתוס הזה של "המצרים נשלחו לקרב בלי שהם רצו" נכון. אני זוכר שתקופה מאוד ממושכת חשבו שטייסי הקמיקזה נקשרו לכיסאות במטוסים שלהם או סוממו מפני שהם לא רצו להתאבד. בסופו של דבר מתברר שזה לא היה המצב. שהטייסים האלה באמת התנדבו לתפקיד. ככה שאני לא בטוח שאותם המצרים במלחמת ששת הימים באמת לא רצו להילחם בישראלים. להזכירך, התעמולה האנטי ציונית והלך הרוח במצרים בהחלט יכלו לשמש כמקפיצי מוטיבציה.
|
אני זוכר פרסומים ערביים בהם הוצג חיל האויר הישראלי כלהק מטוסים שאינם שונים בהרבה מזה של האחים רייט. שיווקו לחיילים המצריים במידה רבה, שזה הולך להיות פיקניק, ובפרוש לא דובר על יחידות עילית חדורות מוטיבציה, אלא על צבא סדיר, מפשוטי העם שגוייס לתפקיד בעל כורחו (ראה גם את הפטרול של המצרים לאורך הגבול עם סיני כיום).
ולגבי לוחמים פנאטיים - אכן תועו מקרים של לוחמים מסוממים - אומנם לא הטייסים, אבל על הקרקע, השימוש בסמים הגדיל אל היכולת לספוג פגיעות ולהמשיך על אף הכאב. אז הוחל בפיתוח נשק שנתן דגש לכושר העצירה של הקליע...
ציטוט:
אם כבר, משרותי בשריון אני יכול להיזכר בכמה וכמה חיילים אצלי בפלוגה שמאוד מאוד לא רצו להיות בשריון. זה לא גרם להם לירות פגז ולברוח.
|
אני לא מדבר על המוטיבציה לשרת אלא על הדחף המניע אותך להקריב את חייך תמורת אידאל מסויים. לחיילים שלך היה ברור בהחלט למה הם עושים את המשימה, ובעת קרב - גם ידעו מה ההשלכות של בריחה מהטנק, על המדינה.
ציטוט:
אגב, כשאתה אומר גיבוי מנטלי, למה אתה מתכוון?
|
אני מדבר בדיוק על זה. על החייל שיודע את חשיבות המשימה וההשלכות של הימנעות מביצועה מול מישהו שחושב שהוא יוצא לפיקניק - מקסימום כמו הליכה למטווח. מגלה שזה לא ממש זה, ומגיע להחלטה ששבי או עריקות עדיפים על החוויה הקרבית.
ציטוט:
יכול להיות שאצל הפלשתינאים הגעה למחסום היא חתירה למגע אבל כשאתה משווה את זה לתנועות מחתרת אחרות, ביחוד לתנועות המחתרת היהודיות לפני קום המדינה (ואפילו לחיזבאללה) אתה רואה דברים אחרת. ההגנה, האצ"ל והלח"י ערכו לא מעט פשיטות על מחנות צבא, תחנות רדיו ומכ"מ, מפקדות צבאיות, גשרים וכו. היה מאמץ אמיתי להלחם בצבא הבריטי ובערבים. האצ"ל כבש כפר שלם כשהוא עוד היה תנועת מחתרת. האם מישהו יכול לראות את החמאס עכשיו כובש התנחלות, מפוצץ גשרים או אפילו עושה פיגוע נגד הגדר?
|
צריך לעשות כאן הפרדה:
החיזבאללה והחמאס הם במידה רבה כמו הקמיקזות - לוחמים פנאטיים (פעם היתה סקירה מעניינת בנושא ב'רומח' ז"ל). הם חותרים למגע (גם החמאס) על מנת להגשים את מטרותיהם.
אף אחד מהם לא מנהל מערכה "For the Record" אלא מנסה להגשים יעד של פגיעה במטרה.
למה כוונתי? לא תמצא מחבל מתאבד של החמאס שהוא הולך אל הגדר ומתפוצץ לידה - רק כדי לגרום לה נזק. את זה יעשו באמצעים אחרים. מחבל החמאס יעלה על אוטובוס או ימצא דרך אחרת להשגת היעד של פעולתו - פגיעה במורל של האוייב.
אני חושב שההשוואה לאצ"ל אינה במקומה - גם האצ"ל לא יצא לכבוש בסיסים בריטיים אלא השיג את מטרותיו בתקיפת יעדים רכים יותר או בלוחמת הטרדה (נכון שגם הותקפו יעדי מפתח, כמו למשל מטה הבולשת במלון המלך דוד ועוד).
האם האצ"ל ראה בכיבוש בסיס בריטי יעד? איני סבור כך. גם החיזבאללה לא ניסו לעשות זאת - פשוט מתוך הכרה שלאחר כיבוש היעד יאלצו ליסוג ולא יוחלו להחזיק במוצב לנצח. גם כשזה קרה - היעדים המועדפים היו מוצבי צד"ל....
ציטוט:
העניין הוא שהפלשתינאים הוכיחו שהם יכולים לעשות את כל הדברים האלה. היו חטיפות חיילים, היו התנקשויות באישי ציבור ישראלים (ע"ע גנדי), היו פיגועי ירי מוצלחים נגד מחסומים, היו פעולות נ"ט והיו פשיטות על מוצבי צה"ל (בלבנון יותר מאשר כאן) ועדיין, עיקר המאמץ הוא בפיגועי התאבדות.
יותר מזה, גם כשהם מוציאים פיגוע שהוא לא בהכרח פיגוע התאבדות, מדובר בפיגוע הקרבה. כלומר הבן אדם נשלח לירות בישראלים במרכז הארץ אבל אף אחד לא חושב שהוא יחזור.
מעבר לזה, ברור גם שיש להם את הציוד המתאים. החבר'ה האלה מצויידים כמו צבא קטן. אז איך אנחנו לא רואים את כל הדברים האלה קורים? לדעתי יש שוני בסיסי בצורה בה הם תופסים את המלחמה כקונספט.
|
אני חושב שהטקטיקה שונה - לוחמה כוללת לעומת לוחמת גרילה. כל צד עושה את הפעולה שהוא מסוגל או יכול לבצע (ישראל למשל מסוגלת לנהל לוחמת גרילה ע"י פשיטות ו"פיגועי נגד" - האם היא יכולה גם להרשות לעצמה לעשות זאת?).
ציטוט:
אז יכול להיות שאצלם בראש כל הדברים האלה נחשבים חתירה למגע, השאלה הנשאלת היא למה. זה סוג של הלך מחשבה שאני מאוד אשמח אם מישהו באמת יוכל להסביר אותו.
|
מצטרף
_____________________________________
ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק
|