שלום חבר'ה, היועצת בבית ספר ביקשה ממני לעזור לה לתכנן שיעורי חינוך שיעבירו בשבועות הקרובים בבית ספר שלי, שעוסקים במוטיבציה לשרת בצבא, שירות מועיל ואיכותי...
הרבה בגלל שיש לי הרבה זבלים שלא רוצים להתגייס או להוריד פרופיל בכוונה רק כי"לא בא לי להיות בקרבי", רציתי לבקש ממכם עזרה כי אני יודע שכמעט כולם כאן חדורי מוטיבציה...

אולי יש לכם רעיונות, מאמרים, כתבות... כל מה שיכול לעזור ואפשר להעביר בשיעור חינוך של 45 דקות

תודה רבה.

עצם זה שאתה מדבר ככה לגבי האנשים שהם בצד הלא מורעל להתגייס מראה כבר כי הדעה שלך לוקה בדעות קדומות כי מחקר צריך להיות אובייקטיבי ולא להציג רק את הצדדים שנראים לך חיוביים.
דבר נוסף הוא שאני לא מסכים עם ההתייחסות שלך לגבי כאלה שרוצים להיות גובניקים... יש כאלה שלא בנויים לחיים הקרביים כי הם באמת לא מתאימים לזה מבחינה נפשית או פיזית והם יכולים לתרום את חלקם בדרכים אחרות... לגבי משתמטים אני מסכים לגמרי... בכל מקרה קח לצומת ליבך

אין לי שום בעיה עם אנשים שלא רוצים לשרת בקרבי וגם אין לי שום בעיה עם בן אדם לא מורעל או משהו כזה...
להפך, היום, לאור המצב בארץ, כל מי שלובש מדים אני מצדיע לי, גם למשק"י הממטרות.
ברור שלא כולם מתאימים לשירות קרבי ויכולים להועיל הרבה יותר בתפקידים עורפיים...
אבל יש לי בעיה עם אנשים שיש להם פרופיל קרבי ואין לי להם בעיה אמיתית ובכל זאת רוצים להוריד פרופיל "כי לא בא להם על קרבי"
אני לא עושה הכללות ואני מדבר על אוכלוסיה ספיציפית (במקרה הזה, בית הספר שלי, שיש לי הכרה מצויינת איתו)...
אין לי שום דעה קדומה, והמחקר לא צריך להיות אובייקטיבי, אני לא חושב שצריך לנסות "להרעיל" את האנשים
אבל אני חושב שאם נעשה להם מצפון, נראה להם את המצב העגום בנושא של המשתמטים וננסה קצת להחדיר בהם ציונות- אין בזה שום דבר רע... אם אתה רוצה לשכנע בן אדם שלא רוצה להתגייס לצבא, ותשאל אותו- "למה?" והוא פשוט יענה לך- "כי לא מתאים לי, לא בא לי..." ואתה תשאר אובייקטיבי ותגיד שזה בסדר וזה ההחלטה שלו
אז כנראה שההשקפה שלך שונה משלי...

יום טוב.

לפני שנתחיל לא נראה לי שלשיעורים הללו יהיה הרבה השפעה, שיעור של 45 דקות לא יגרום פתאום לאנשים שנעולים על לא להתגייס לקרבי לשנות את דעתם וכן להתגייס. אבל כל הכבוד על היוזמה.

אופי השיעורים צריך להיות תלוי בסיבות שהם לא רוצים להתגייס לקרבי, למשל אם הם לא רוצים להתגייס לקרבי בגלל שיהיה להם קשה, צריך להתמקד ביתרונות של השירות (בניית האופי, רכישת חברים וחוויות וכו...). אם הם לא רוצים לשרת בגלל שהם חושבים שצה"ל הוא צבא כיבוש צריך לפי דעתי להתמקד בסיבות לכבישת השטחים והעובדה שנוכחות צה"ל בשטחים מונעת הרבה פיגועים שמכוונים לערינו ולאזרחי המדינה.

נראה לי שהשיעורים יצליחו רק אם תוכל לפנות לחייהם הפרטיים של התלמידים, במקום לדבר על צה"ל כדבר ציבורי שמטרתו להגן על המדינה, תפנה את השיעורים להיבטים הפרטיים כמו להגן על המשפחה שלך, על העיר שלך, על החברים שלך וכו...

בקשר לכתבות ומאמרים, כדאי שתבדוק שימוש במכתב ההתאבדות של החייל (המזויף אמנם) שהתפרסם פה בפורום, והוא מכתב חזק.

מקווה שעזרתי.

אני יכול לאמר לך שאני אישית הכנסתי להרבה אנשים רצון להגיע רחוק בצה"ל ולרצות קרבי.

היו שתי נושאים שהייתי מרצה עליהם הרבה וזה ציונות והיוקרה והחוויה בשירות ביחידות מובחרות שאולי הם יכולים להגיע ...תתחיל לספר להם קצת על מבצעים של יחידות ....מקווה שהבנת את כוונתי

תבין שבן אדם שלא רוצה להתגייס לא בידיוק מעניין אותו מבצעים של יחידות מובחרות וכל זה...
אני חשבתי לפעול יותר בכיוון של לעשות להם מצפון- אני עכשיו משכתב את הטור פתיחה שהיה במוסף מעריב "עולים על מדים"- הסיפור האמיתי, שנכתב ע"י העיתונאי יואב קרן כתגובה לטור שכתב פעם ליאור דיין -"ברוך שלא עשני חייל"
ואולי עוד קצת על מפקד הצוות בסיירת אגוז - יקיר שגב, שקיבל פטור משירות על זה שהיה בעל יד אחת, אבל התנדב והגיע לאן שהגיע.

עוד רעיונות, יתקבלו בברכה

הסיפור האמיתי מאת יואב קורן

(מתוך מוסף מיוחד לקראת הגיוס לצה"ל – "עולים על מדים" יום רביעי י"ב בתמוז תשס"ה 20.7.2005)



"לאחר שמונה חודשים בתפקיד פנה דיין הצעיר אל מי שהוא מגדיר 'האפשרות היחידה לחיים על כוכב הלכת צה"ל: הקב" הבסיסי. בפני הקב"ן הוא הביע את רצונו העז לשחרור מלא מהצבא על רקע בעיותיו הנפשיות אשר הצליחו להרשים את קצין בריאות הנפש בזכות עבר עשיר של ילדות אומללה ומקרים פסיכוטיים במשפחתו. באוקטובר 2002 הוא השתחרר בפרופיל 21 נפשי מהצבא".



לפני שהיועץ המשפטי של העיתון נוזף בי על שאני מפר את חוק הגנת הפרטיות, צריך להבהיר : איש לא הדליף לי קטעים חסויים מתוך התיק הרפואי של ליאור דיין, וגם לא מדובר בציטוט של קצין בכיר במערך בריאות הנפש של צה"ל. את הדברים כתב העיתונאי הצעיר והמוכשר דיין על עצמו, בטור אישי שפרסם לפני כשנתיים במעריב.



מישהו החליט אז לשלוח את דיין לעשות כתבה על קבוצת ההכנה לגיוס של "יובל עילם"(ליהוק מקורי, יש להודות). התוצאה היתה טור אישי של 1,932 מילה, שכותרתו "ברוך שלא עשני חייל".

חלק ניכר ממנו מקדיש דיין כדי לתאר הגוף שלישי את הקריירה הצבאית הקצרה שלו : הגיוס ("פרופיל 64 נפשי"), הטירונות ("שאותה סיים בכישלון נחרץ"), השירות כמש"ק (מפקד שאינו קצין) יחסי ציבור בבסיס חיל האוויר בלוד ("גילה יכולת עלובה למדי בהתמודדות עם הלחץ הקיים בשליחת פקס") והשחרור אחרי שמונה חודשים ("פרופיל 21 נפשי"). אחר כך הוא מתפנה לספר על קבוצת בני הנוער המוזרים שבאו לרוץ על שפת הים עם אלונקות כדי להתכונן לגיבוש טייס/סיירת מטכ"ל/שייטת 13 ומעיד "30 איש שמתעקשים לחזור לתקופת האבן".

המוסף הזה יוצא לקראת מחזור הגיוס הקרוב לצה"ל, לכן ראוי לפתוח אותו בסיפור כמו של סרן במיל' יקיר שגב, שאיבד את ידו השמאלית בתאונה, התנדב לצה"ל והגיע להיות מפקד צוות בסיירת אגוז. אבל דיין הוא הסיפור האמיתי.

הוא הסיפור האמיתי מפני שבאמצעותו אנחנו יכולים לראות את השינוי שעברנו כחברה, סבא שלו, משה דיין, היה סמל המיליטריזם הישראלי הגאה, רמטכ"ל ושר ביטחון. אבא שלו, אסי דיין, שחט בגאוניות את הפרה הקדושה שנקראת צה"ל בסרטיו "גבעת חלפון" ו"החיים על פי אגפא", אבל שירת בצנחנים. ליאור דיין הסתפק בשמונה חודשים של שירות צבאי והשתחרר (לפי עדותו) על סעיף פסיכיאטרי.

הוא הסיפור האמיתי מפני שבכל שנה הולך וגדל שיעור בני הנוער שאינם מתגייסים לצה"ל, או שנפלטים ממנו במהלך שירותם. בשנת 1992 נפלטו מסיבות נפשיות לפני תום השירות שלושה אחוזים מהחיילים. תוך עשר שנים זינק שיעורים לתשעה אחוזים, כשיעור תלמידי הישיבות שמקבלים פטור. אחוז בני הנוער שאינם מגויסים מסיבות נפשיות הכפיל את עצמו באותה תקופה. האם בשנים 1992-2002 התפשט בארץ וירוס מסתורי הגורם למחלות נפש? – כנראה שלא. ועוד נתון: בשנת 1991 קיבלו 21 אחוז מהבנות פטור מטעמי דת, ואילו השנה שוחררו 30 אחוז. לזכותו של ההסדר הזה יאמר כי הוא משקף פלורליזם דתי רחב: לא רק בוגרות "בית יעקב" ו"אולפנה" קיבלו פטור, אלא גם הזמרת הצנועה והחסודה – מאיה בוסקילה. אין לי טענות כלפי אנשים כמו דיין, בוסקילה ועוד אלפי צעירים שמשתמטים משירות צבאי. הטענות צריכות להיות מופנות כלפי מי שמאפשר להם את זה : צה"ל. אם פעם היו צריכים להמציא שיטות יצירתיות כדי לא לשרת, נראה שהיום מספיק לבוא ללשכת הגיוס או לקב"ן ולהודיע: לא מתאים לי לבזבז 3 שנים בצבא. אין דרך אחרת להסביר את העלייה החדה במספר מקבלי הפטור. כדאי לקציני צה"ל הבכירים להיכנס לארכיון אתר האינטרנט של מעריב, להקליד "ליאור דיין" ולמצוא את הטור שלו שכותרתו "ברוך שלא עשני חייל". אולי הם ילמדו דבר או שניים על הקלות הבלתי נסבלת של ההשתמטות, ויבינו למה צה"ל הוא כבר לא צבא העם.













אין לא יכול – יקיר שגב

סרן במיל' יקיר שגב איבד את ידו השמאלית בתאונת דרכים כשהיה ילד, אבל זה לא מנע ממנו להתנדב לצה"ל, לשרת בלבנון ולפקד על צוות לוחמים ביחידת אגוז. אם אתם רוצים הוכחה לכך שהכל אפשרי, תקראו את מה שיש לו להגיד.

לו היה מישהו בא ומספר לי שכך יראה השירות הצבאי שלי, הייתי אומר לו שהסבירות לכך היא לא גדולה. אולי אפילו שהוא מגזים. אבל האמת היא שתמיד ידעתי שיום אחד אהיה לוחם. לא ברור לי מאיפה שאבתי את האמונה הבלתי הגיונית, שהרי כולם אמרו שאי אפשר. הרופא בצו הראשון קבע לי פרופיל 21 כמעט בלי לבדוק אותי. אז יצאתי מהחדר שלו, נכנסתי בנימוס למשרד של מדור מתנדבים ואמרתי להם שאני רוצה להתנדב לצבא, ושאני מוכרח, פשוט מוכרח, להיות לוחם.

איך נתנו לך, שואלים אותי לפעמים נערים לפני גיוס. לא נתנו לי. לקחתי. עד היום במקצוע הצבאי שלי, כפי שהוא מופיע במחשבי הצבא, הוא פקיד, עובד כללי, וכל שנה במילואים יש לפחות רופא אחד, שקובע באופן מלומד שאני לא יכול לפקד על הפקודה שלי. אז הוא קובע. תמיד האמנתי שבצבא אפשר לעשות כמעט הכל. אם פעם לא באמת היה לי על מה להתבסס, היום אני יודע להסביר במילים את מה שהרגשתי אז, ועל מה אני מתבסס כשאני אומר היום שהכל אפשרי ולא רק בראש.

פשוט לעבוד קשה

בטח כבר גיליתם (ואם לא אז תגלו בקרוב) שהצבא, כמו כל ארגון גדול, מתנהל על פי חוקים נוקשים ובירוקרטיה מסובכת. למרות זאת, כדי לזכור שאין דבר כזה – "צבא". הצבא מורכב מאנשים. לא מעטים מהם אנשים אמיצים, עם ראש פתוח, אנשים שמוכנים לתת לך בדיוק מה שאתה שווה. גיליתי את זה כשאדם בשם ארז נהיר, הסכים לקבל פקיד אחד בלי יד ליחידה שלו, בלי שמישהו נתן לו אישור לכך. הוא גם הסכים לתת לו להתאמן בדיוק כמו הלוחמים. אין לו זכות, הוא הסביר, להגיד למישהו לא להתאמן. הלקח השני שלי הוא שלהיות הכי טוב בצבא זה פשוט לעבוד הכי קשה. אתה לא מוכרח להיות הכי מוכשר או הכי מהיר, רק להיות זה שעובד גם כשכולם הלכו כבר לישון, יוצא אחרון וחוזר ראשון מהבית. את זה גיליתי כשמצאתי את עצמי לבד, כל שבת בבוקר, במסלול המכשולים, של בה"ד 1 (בית הספר לקצינים), מתאמץ לעבור את הקיר ואת החבל. כל החזקים ממני, והמנוסים ממני, היו משלימים שעות שינה מהשבוע האחרון, ואני הייתי מתנפץ על הקיר ומחליק מהחבל. בסוף הם התייאשו ממני (הקיר והחבל... ). הלקח השלישי הוא פשוט: להיות לוחם זה הדבר הנכון לעשות. נכון להתאמץ כדי להגן על המדינה שלך, ונכון להקריב הרבה כדי להיות עם (ובטח לפקד על) אנשים שעושים את אותו דבר. שנותנים מעצמם בלי לרצות לקחת. אנשים שיחד איתם אפשר לגלות, את מה שיוני נתניהו כינה: "טעמם המתוק של המים, והרעננות הנפלאה של שעת שינה אחת על גבי סלע וקוצים". את זה הבנתי רק אחרי שהשתחררתי. אז גיליתי שעם החברים הכי טובים שיש לי לא יצאתי אף פעם לבלות. אני פיקדתי עליהם. ניחמתי אחד שבכה מגעגועים לאמא בטירונות, לחייל אחר, שרק עלה לישראל, הכרתי את הארץ דרך הרגליים וחייל שלישי, שידע כבר הכל, הסכים לבחון מחדש כמה מאמונות הבסיס שלו. אולי היום הוא אזרח קצת יותר טוב. במובן מסויים אני מקנא בכם, המחזור שמתגייס עכשיו, אני מקנא בכם על ההזדמנות שיש לכם להכיר את עצמכם, מה אתם שווים באמת. לאן שלא תגיעו, אף אחד לא ידע, אילו תלמידים הייתם בתיכון, באיזו מכונית אתם נוסעים (אם בכלל) ומה הטעם שלכם בבגדים. כולם מתחילים מאותה נקודת פתיחה : מדים לא נוחים, נעליים קשות והזדמנות שפרושה לפניהם. אקנה בכם גם על המדים ועל מה שהם מסמלים: שייכות, גאווה, להיות חלק ממשהו. לא סתם היא בוכה, הסבתא בטקס שלך בצבא. היא מתרגשת להראות אותך במדים, במבט לא מושפל, אפילו גאה, עם דגל ישראל מתנופף ברקע. היא לא הייתה כזאת, ובטח גם לא תיארה לעצמה שפעם יהיה במשפחה שלה – חייל יהודי. ייתכן שהביטוי עצמו, החיבור בין שתי המילים הללו, היה נראה לה בלתי אפשרי. אקנא בכם על שתחיו במקום שבו לא מפחדים לדבר במילים גדולות, שהציניים הם במיעוט. אקנא בכם על שתחיו בשמורת הטבע של הציונות, שימרו עליה, שימרו על עצמכם.

צריך להעביר מורשת קרב סיפורים כאלה מעלים את הרצון לשרת בקרבי (לפחות אצלי) אצלנו בטיול השנתי בי"א ברמת הגולן הביאו את אביגדור כהלני לספר על הקרב בעמק הבכה

חופ"ל טירונים במיל'