 |
23-01-2006, 10:47
|
|
|
|
חבר מתאריך: 03.08.02
הודעות: 5,023
|
|
|
קונצרט הפלוצים של נתניהו
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי pakpak שמתחילה ב "לפי המצע המדיני של הליכוד ביבי מוכן לדבר עם החמאס"
קונצרט הפלוצים של נתניהו
מאת בני ציפר
שלשום היה יום הולדתי החמישים ושלוש. נולדתי בשנה השלישית של המחצית השנייה של המאה העשרים. עתיקותי ניכרת, למשל, בעובדה, שאני מרבה להשתמש בטלפון הסלולרי אבל לא למדתי לכתוב אס-אם-אס, וכשאחד מידידי (הוא ממשפחה שומרת שבת) שלח אלי ברכת יום הולדת שמח באס-אם-אס, לחצתי על המקש "השב" באופן שהטלפון צילצל אצלו והחריד את הוריו ממנוחת השבת. הוא נאלץ ללחוש לי לתוך האפרכסת שאסגור את הטלפון ושאשיב לו באס-אם-אס. "אבל אני לא יודע איך", לחשתי.
בקיצור: אף על פי שאני חי עכשיו במאה העשרים ואחת, אני רואה את עצמי בפירוש עדיין כאיש המאה שעברה, ואפילו כאיש המאה הקודמת לזו שעברה. ואמנם כשהייתי נער קינאתי בסבתותי שנולדו במאה התשע עשרה, ולא במאה העשרים שנראתה לי מכוערת מכל הבחינות, גם בארכיטקטורה התועלתית שלה, גם במוסיקה הצורמת והרועשת שלה, גם בזוועות שהתרחשו לכל אורכה.
נולדתי חמש שנים בסך הכל אחרי הקמתה של ישראל. כשאני חושב על עצמי כעל יצירה של המאה העשרים, אני מתחלחל, מפני שהמאה העשרים נראית לי כאמור עידן שנוצרו בו רק דברים מכוערים, שהתיימרו להיות חדישים והתיישנו טרם זמנם, כגון תל אביב, כגון המוסיקה הצורמת של מלחיני המאה העשרים שמתוך נימוס מוכרחים להקשיב לה בשקט באולמות הקונצרטים. אני מתחלחל עוד יותר כשאני מבין, שבין היצירות האקספרימנטליות הצורמות האלה נמנית גם המדינה שלי, הנראית היום אכן קצת כמו בניין באוהאוס תל אביבי ששופץ, אבל זמן קצר אחרי השיפוץ מתגלים בו מחדש הפגמים הראשיתיים, והסדקים חוזרים ומבצבצים, והגשם חוזר ומשאיר כתמי ירוקת בקירות.
אילו המשלתי את מדינת ישראל ליצירה מוסיקלית מודרנית מהסוג הקקופוני הזה, זה לא היה מחמיא לה יותר. אבל הבה נחשוב: מדינת ישראל החדשה יחסית, עושה רעש בעולם כמו שיצירה של ברטוק או סטרווינסקי, למשל, מחרישה את אוזני המאזינים, הנדים בראשם ואומרים בלבם: "טוב, זו יצירה קשה, צריך להתמצא בזה". גם ישראל כך, אין ברירה אלא לקבלה למשפחת העמים בגלל השואה וכו', אבל כמובן, בלב פנימה, מעדיפים רבים בעולם שהרעש שהיא עושה לא היה קיים, ושהיה אפשר לעשות סוויץ' ולעבור למוצרט או לברהמס.
כמי שלא מצליח להבין דבר במוסיקה הצורמת והמענה הזאת של המאה העשרים, אני חושב תכופות, שהמבצעים שלה יכולים לזייף כמה שהם רוצים, כי מלבד המלחין איש לא ישים לב לזיוף. זו הפריווילגיה הגדולה של היצירות האקספרינמטליות: כל מה שלא ייעשה בה, ייחשב כחלק אינטגרלי מהיצירה ויתקבל במחיאות כפיים. גם אם באמצע ישחרר הכנר הראשי נפיחה, היא תזכה למחרת לפירוש מוסיקלי של המבקר השקדן, שימצא בה משמעויות נסתרות. וככה זה בדיוק גם ביצירה האקספרינמטלית ששמה ישראל. אינך יכול להבדיל בין התו הנכון לבין הפלוץ שלצדו, שיצא בטעות אך בהופעה הבאה כבר הוסיפו אותו אינטגרלית ליצירה, שתיקרא מעתה "ישראל: סימפוניה לפלוץ ולתזמורת מיתרים, אופוס 58".
ואין לי ספק שהסולן הגדול של פוליטיקת הפלוץ הישראלית, המייסטר הגדול שלה, היה ויהיה עוד זמן רב כנראה בנימין נתניהו. זה הולך ככה. ביום ראשון, אחרי החמין של שבת, המעיים ובני המעיים מתחילים לעבוד לאטם, ואז ביום ראשון נזרקת הפצצה. הפעם זה היה בכנס הרצליה.
סליחה שאני מתעצל לפתוח את האינטרנט ואיני זוכר מפני מה בדיוק הוא התריע שם בתרועה רמה (הוא כל הזמן מתריע בתרועות רמות מפני משהו נורא שעומד לקרות ושהוא יכול למנוע אם רק ייתנו לו יד חופשית). אני מוכן להתערב שזה היה הטרור. מלה יקרה היא טרור. הכל נכנס תחת הגג של הטרור, וזו גם מלה בינלאומית פופולרית, שמכניסה את כולם לפאניקה. וכל המכניס כמה שיותר אנשים לפאניקה הרי זה משובח, כי בזמן פאניקה אנשים מוכנים להיתלות בקש, ובלית ברירה גם בנפיחה.
הרבה מעלות יש לטרור. הוא מחבר אותנו אל המערב, המוטרד מהטרור, בקשר בל יינתק, אם כי המערב לא תמיד רוצה אותנו במועדון קורבנות הטרור שלו. המערב אינו גולם עד כדי כך שאינו מבחין בין מאבקים של עמים להגדרה עצמית, הנאלצים להשתמש בנשק הטרור נגד העוצמה הדורסנית של מדכאיהם, לבין הטרור בנוסח החדש של בן לאדן, הנראה בלתי שפוי, ואין מאחוריו דרישות ספציפיות ועל כן הוא מפחיד כל כך את המערב. בקיצור, נתניהו הוא אחד שמאמין, שאם הוא יצהיר הצהרות אנטי בן-לאדניות מפוצצות כמו בוש, ויאמץ את החצי חיוך השחצני של בוש, ואת העמידה החצי-פרופילית של בוש על דוכן ההרצאות, יש תקווה שבן לאדן - הו, אנא, אל נא תתמהמה - יפיץ קלטת שבה יוזכר סוף סוף שמו של נתניהו במפורש בין יתר אויביו המנואצים. ביום ההוא יתגשם חלומו של נתניהו. יהיה לו אויב כערכו. הם
יוכלו לצאת לתחרויות של נפיחות. וזו תהיה המוסיקה הסימפונית של המאה העשרים ואחת.
(23.01.06, 09:37) |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
