הבדיחה אומרת שאין אופק מדיני, זה כמו האופק: ככל שמתקרבים, ככה זה מתרחק...

אבל אני אומר הפוך: כמו האופק שזה תלוי איפה אנחנו עומדים, ככה גם באופק המדיני.

בואו נבהיר את זה קצת יותר: ארה"ב ואירופה אף פעם לא יהיו יותר פרו-ישראליים או פרו-ציוניים מאיתנו. אבל הם גם לעולם לא ייגיעו לעומק השווה איתנו. הרי יש גם צד ערבי, ולכל הפחות לפי הנימוס הם יצטרכו להיות נייטרליים. יתירה מזאת: לערבים יש את אוצרות הטבע, לכן הם יצדדו יותר לצד הערבים. לכן ארה"ב תמיד תבחן מהי עמדת ישראל, ובהתאם לזה תנווט את דרכה שלא תהיה לא 100 אחוז איתנו וגם לא 100% נגדנו.

אותו דבר גם בקשר למרכז: הוא בודק את שני הצדדים של המפה הפוליטית ומחפש לעצמו לאן לנחות.

ובדיוק כמו עם ארה"ב ואירופה, אם לישראל יהיו עמדות פחות פשרניות, גם עמדתה של ארה"ב תהיה בהתאם על אף שלעולם הם לא יהיו 100 אחוז, אותו דבר גם עם המרכז, ככל שעמדת נאמני העם היהודי וארץ ישראל יהיו יותר חזקות גם גם עמדת המרכז יהיה יותר פרו-יהודי ופרו-ישראלי.

לכן אני זורק את הסיסמה: ערב (הסעודית) - לערבים, ארץ ישראל - לעם ישראל.

עכשיו זה האתגר של המרכז לחפש לעצמם את המיקום בהתאם לסיסמה הזאת.

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)