 |
18-12-2005, 20:40
|
|
|
|
חבר מתאריך: 13.12.05
הודעות: 21
|
|
|
מכתב מגירה
ילד מתוק
אני רוצה לספר לך משהו, אני רוצה להגיד לך דברים שאני מסרבת לומר, אפילו לעצמי.
נפגעתי ממך! מאוד!!!
אתה מכיר את המשפט "כשפוגעים צריך לדעת גם להפגע"? אני מרגישה כי המשפט הנ"ל נכתב עלי, עליך, עלינו.
כי פגעתי בך כפי שלא פגעתי באף אחד קודם לכן (וכולי תקווה שלא יצא לי לפגוע במישהו כך).
כי נפגעתי ממך ברמות שלא ידעתי כי ניתן להיפגע בהן, עם שנאה ואהבה שלא תיארתי שקיימות.
כבר עברה כמעט שנה, שנה שבה לא היה לי אף אחד אחר אחריך, שנה שבה השתניתי ושיניתי כה רבות בעצמי ובסביבתי, שנה שבסופה הני מרגישה "מלכה מושפלת", הילדה שיכולה לעשות הכל- אך לא לבטא את עצמה, את כולה. כי יש בי חלקים שהייתי מעדיפה שלא יווצרו, והם קיימים, ואני קיבלתי אותם- את ההכרה בהם- כסטירת לחי ביחד איתך, סטירת לחי כואבת ומשפילה. כי הם לא דברים רעים, אני יודעת זאת היטב...
אז למה איני מרגישה זאת כשאני חושבת עליך?!
ולמה לעזאזל אחרי עשרה חודשים, אחרי שלך יש חברה (מהממת) ואני מכירה בנים איכותיים וכ"כ טוב לי עם עצמי ועם החיים שאני רוצה לבנות ודי בטוחה שאיני רוצה לבנות אותם איתך, כי אני זה פשוט לא אתה. כי אני צריכה מישהו יותר ממך, שיותר אתחבר אליו, שיותר יהיה דומה לי, פחות אדם שסוגר את עצמו בבועה במרומים.
עזוב, למה אחרי 10 חודשים אני עדיין לא שיחררתי את עצמי ממך? למה כל פעם שהני חושבת עליך יש לי צביטה בלב? צביטה של שנאה עצמית ודיכאון ואכזבה ושבירה.
כי שברת אותי מתוק ואני מודה לך על כך מעומק הלב, באמת, הייתי במצב שצריך להרוס הכל מהיסוד בשביל לבנות משהו גדול, אמיתי, מפואר. בשביל להצליח לבנות אותי.
ותודה שוב על עזרתך, וסליחה שאני שברתי בך סוג מסויים של תמימות, וסליחה על כך שהטרדתיך זמן רב לאחר מכן.
פשוט תבין, יש דברים שלא נשברו עד הסוף וכשיש שביב זכוכית חד באמצע הלב- זה כואב...
אני שומעת עכשיו את השיר: "אמרת שהגשם ישטוף את הדמעות, אבל הגשם הפסיק והדמעות ממשיכות..." והוא מתאים לך, אני מבקשת ממך עוד קצת טיפות גשם, עוד כמה ברקים ורעמים שיעזרו לי לשטוף את עצמי, ואותך, מחיי.
נשמה, יש בך יכולת מדהימה וחיוך מדהים- שנתן לי את האמון להפתח לחלוטין לפניך, ולתת לך את כל כולי- עם המון אהבה.
סליחה, נתתי לך את רובי, מזל שאת כולי יקבל מישהו שקצת יותר נכון להקשיב, לקבל, שפחות מפחד להיפגע...
אתה זוכר את אותו הלילה?
אחד מהלילות היותר אדיוטים ומיותרים בחיי. אחד מהחשובים בהם.
הלילה שבו קלטתי שמין אמיתי הוא, ותמיד יהיה, ביטוי לאהבה, נתינה, חלוקה, הורדת מחסומים וחשיפת פני האמת.
וכשהוא מגיע ללא הקשר הרגשי, כשנותנים לצד השני משהו שהוא לא מוכן לקבל, בעיתוי הלא נכון, אז אפילו ובעיקר אם זו מתנת פרידה. המתנה מפרידה בך משהו מעצמך. ואם מחלקים אותה לאדם הלא נכון, כאשר יגיע האדם הנכון לא בטוח שיקבלה בצורתה השלמה, האמיתית.
אולי עדיין ישאר בה רסיס הזכוכית...
ולכן הני רוצה להעיף אותו כבר, או לפחות ללטש את הדפנות.
אומרים שלכל אחד יש כמה נשמות תאומות שביכולתו לחבור אליהן. אני מאמינה שהיית אחד משלי, ונשמותינו נחתכו, ואתה פגשת (מחדש) נשמה תאומה עם יותר אחוזי התאמה, ואני באמת שמחה בשבילך, בשבילכם.
ולכן רוצה להיות מסוגלת לאחל לך את כל הטוב שבעולם...
ולכן רוצה לאחד את הקרעים שבי ולצרפך לפסיפס העבר שלי.
"דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון"
עזרת לי לממש את הפסוק הזה
עזור לי לעשות זאת בצורה שלמה לחלוטין.
עם המון אהבה, הוקרה, הערכה,
ונשיקות פרידה...
אור
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
