 |
11-03-2006, 19:17
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 28.10.01
הודעות: 29,140
|
|
|
בוואלה חזרו לזייף כותרות .."תושבי בת חפר רוצים להפיל את החומה"
שימו לב לפער העצום בין תוכן הכתבה לבין הכותרת , פשוט לא להאמין..כמו כלי התקשורת של הפלסטינים
תושבי בת חפר רוצים להפיל את החומה
יום שבת, 11 במרץ 2006, 18:52 מאת: דניאל בן סימון ואלכס ליבק, הארץ
תושבי היישוב שהוקם כדי לעבות את האוכלוסיה היהודית בקו התפר, רוצים להפיל את החומה בכניסה לו, ולחזור לעשות קניות בטול כרם
עוד בכתבה:
מה פתאום יישוב שלם עם רעפים?»
יישוב שליו עם וילות מחופות רעפים אדומים, חצר וגינה ליד כל בית, ואווירה כפרית. ספק קיבוץ, ספק מושב, ספק עיירה, בת חפר יצאה לאוויר העולם כפרויקט ביטחוני ועם הזמן נהפכה למקום שחיים בו אנשים שיצאו לחפש איכות חיים ישראלית. המאבטח החמוש בכניסה ליישוב, והחומה שחוסמת את האופק מצד מזרח, הם הראיה שבת חפר היא לא ככל היישובים בישראל. עוד פרויקט של אריאל שרון לאורך הגבול המזרחי שנועד להפגין נוכחות מול הפלסטינים ולעבות את קו התפר ביהודים.
השכנים ממול הם תושבי טול כרם. בקושי כמה מאות מטרים מפרידים בין מי שבעבר הלא רחוק היו שכנים טובים ועתה נהפכו לאויבים. לפני האינתיפאדה השנייה נהגו התושבים לקפוץ לעיר הפלסטינית כדי להתבשם מאקזוטיקת הקניות אצל הערבים. תמיד זול יותר ותמיד מלווה באווירה לבבית. עפרה אריכא מבת חפר עדיין מתגעגעת לביקורי הקניות שערכה בצד השני של החומה. נסיעה קצרה או הליכה קצרה, והופ, נמצאים בלבה של טול כרם.
"כשהגענו לבת חפר הכל היה מבטיח", נזכרת עפרה, מעצבת תכשיטים ואם לשני ילדים, "זה היה אחרי אוסלו, והיינו בטוחים שאנחנו הולכים ליישם את השלום עם הפלסטינים. בהתחלה לא הבנתי למה בנו חומה ביישוב. אמרתי לעצמי איך יכול להיות שבכל העולם מפילים חומות ופה מרימים חומות? כששאלתי את האחראים ביישוב, ענו לי שחייבים חומה גם בזמן שלום, כי אסור לסמוך על הפלסטינים. למען האמת, החומה לא הפריעה לי כי היתה תחושה מיוחדת לנסוע הביתה דרך שדות של כותנה ושדות של חמניות. אמרתי לעצמי, איפה עוד אפשר לגדל ילדים באווירה כל כך בטוחה?"
ואז פרצה האינתיפאדה, ומחפשי איכות החיים שהתיישבו במקום כדי להפגין נוכחות ציונית מול השכנים הפלסטינים, מצאו עצמם בלב המלחמה. מסוקים צבאיים ריחפו מעל הבתים עם הרעפים האדומים וירו לעבר מקורות הירי בצדה השני של החומה. התושבים הרגישו כמו בסרט מלחמה.
"זה נכון שפתאום מצאנו את עצמנו בזירת מלחמה", נזכרה ענת חנה עשת, בעלת משרד שעוסק בגישור, "אבל בחיי היום-יום לא הרגשנו אותה. בשבילנו החיים נמשכו כרגיל. בשום רגע לא שכחתי שבאתי לגור במקום שגרים בו אנשים נפלאים, שמייצגים את כל הקשת האנושית של החברה הישראלית. נכון שיש חומה בתוך היישוב, אבל לא תמצא פה תושב שלא מייחל ליום שבו החומות ייפלו ושנוכל לחיות בשלום עם השכנים שלנו".
כפי שמקובל במחוזותינו, תמיד יגבר השיקול הביטחוני על הראייה האזרחית הכללית. זה מה שקרה לבת חפר. קודם טרחו להקים את הווילות, להקיפן בגדר ובחומה, כמו היו מוצבים קדמיים מול פני האויב, ורק אחר כך התפנו לטפל בצורכי היום-יום של התושבים. זו אולי הסיבה שלמעט סופרמרקט, סניף של קופת חולים ומועדון חברים קטן, אין כאן שום דבר אחר שעשוי למלא בתוכן את חייהם של כ-6,000 התושבים. אלה נאלצים לחפש אותו מחוץ לתחומי היישוב.
מה פתאום יישוב שלם עם רעפים?
"זאת באמת בעיה", הודתה דפנה גודובני, צלמת של משפחות ושל אירועים משפחתיים ואם לשני ילדים, "אני ובעלי רצינו אווירה של מושב, אבל מצאתי שהכל בבת חפר נראה אותו הדבר. ממש כמו שכונה מפלסטיק. שכונה שבה כל בית דומה לבית של השכן וכל גינה נראית כמו הגינה שליד. השכפול הזה מאוד מפריע לנו. מה פתאום יישוב שלם עם רעפים? מה לישראל ולרעפים? רעפים זה הסימן הבולט של הגלות, ואתה בא לבת חפר ואתה מגלה שכל הבתים עם רעפים".
גם לדפנה התלבטויות לקראת הבחירות הקרבות. כמו חברותיה, היא מרגישה שהפוליטיקאים חדלו לגעת במצוקות שמעיקות על רוב הציבור הישראלי. היא ציפתה שיציעו דרכי פעולה איך לשפר את חייה, את האקולוגיה מסביב, את מצבם של הישראלים. תחת זאת העיסוק הוא בעיקר בסוגיות ביטחון ואסטרטגיה. "אני מאוד מתלבטת אבל נשארת בתוך משפחת השמאל", הוסיפה, "אולי בסוף אצביע בשביל עמיר פרץ".
יעל יעקבי מתקשה להסתיר את חוסר העניין שלה בבחירות הקרבות. היא עלתה מצרפת לפני 20 שנה והתיישבה עם בעלה בבת חפר מיד אחרי שהיישוב עלה על הקרקע. אם שמגדלת את ארבעת ילדיה במקום שהורים מחשיבים אותו גן עדן לילדים. כמעט אין משפחה בקרב 550 המשפחות במקום שיש לה פחות משלושה ילדים. במידה רבה זה מה שחיפשו התושבים. הם עזבו ערים גדולות וערים קטנות כדי לחיות באווירה כפרית, ביישוב חצי עירוני שמציע חיים שונים. אילולא החומה והשער החשמלי בכניסה, אפשר היה להתרשם מהשלווה הפסטורלית.
"אני לא רואה את החומה שיש לנו מול הבית", סיפרה יעל, "לפני האינתיפאדה הייתי נוסעת לעשות קניות בטול כרם ומהר מאוד התחברתי לאנשים שם. לצערי, המציאות השתנתה וטול כרם כבר לא מקום שישראלים יכולים להיכנס אליו. כואב לי עליהם. העיר שלהם סגורה לישראלים, וחבל, כי בטח האנשים נשארו בלי כסף".
יעל מייחלת ליום שתוכל לשוב ולהסתובב ברחובות טול כרם. "זה חלום משותף של כל התושבים", הוסיפה דפנה, "שיבוא היום והחומות ייפלו". מחלון חדרה בקומה השנייה היא רואה את העיר הפלשתינית על צבעיה השמחים, "יישוב מאוד יפה גם בגלל שאין בו רעפים".
יעל מאוכזבת מחוסר התקווה שהמנהיגים משווקים לתושבי המדינה. "עליתי מצרפת עם הרבה ציונות ועם הרבה מוטיבציה, והכל הלך", סיפרה, "איפה השלום שהבטיחו? איפה החינוך שהבטיחו? איפה חיסול העוני שהבטיחו? הפוליטיקאים לא עונים על המצוקות של אנשים. זו גם הסיבה שאני לא מתחברת למפלגות ולא יודעת בשביל מי להצביע. האמת, לא כל כך אכפת לי".
ענת, יעל, עפרה ודפנה בטוחות שביום שבו נשים יתפסו את המקום הראוי להן בחברה הישראלית, החיים ייראו אחרת, בוודאי לא דרך כוונת הרובה. הן חושבות שזה יקרה רק אחרי שידעך האינסטינקט הצבאי-הביטחוני שמכתיב את דרך החיים הישראלית. "אני בטוחה שישראל תהיה טובה יותר ויפה יותר כשנשים יגיעו לעמדות הכרעה", סיכמה ענת.
_____________________________________
“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
