מתוך ספרה של אניטה שפירא - התנ"ך והזהות הישראלית.
אסופת מאמרים בהקשר לדרך לימוד התנ"ך בבתי ספר ישראליים.

- החוויה הארצישראלית והישראלית, מראשחיתן של פתח תקוה ודגניה, והספרות העברית שלוותה אותה מימי ברנר ואילך הינם הבטויים האוטנטיים ביותר ליהדותנו. מי שסבור ש"מקורות היהדות" הינם רק דת או רק גולה או רק שואה וכדומה - אינ ויודע מה הוא שח.היהדות היא תופעה חיה, מתפתחת ודינמית וצביונה ההיסטורי משתנה מתקופה לתקופה כפי שלמדנו פרופ' גרשם שלום.

- חניך בית הספר הממלכתי להממלכתי דתי הישראלי הינו הפוטנציאל להמשךהיצירה הלאומית והתרבותית היהודית בישראל. הוא הנדבך הנוכחי העכשווי, הרלוונטי, של היהדות, של היותו יהודי. היקך ידיעותיו, תרבותו העברית, תבנית נוף מולדתו, החריש אשר ההיסטוריה האכזרית חורשת על גבו, לעתים כדי נטילת חייו בעודו כמעט נער - הם יהדות אמיתית כיום ולא החורי ישיבה דוברי אידיש בברוקלין או במאה שערים ולא אברכי הישיבות השחורות ולא עובדי אלילים של הבאבא סלי.

- התנ"ך, ספר הספרים של עם ישראל, הועמד מחדש על סדר יומו של עם ישראל רק עם ראשיתה של חיבת ציון ושל הציונות המודרנית, המשכילה והחופשית.לפני כן הוא נתפס בעיקר כחלק מסדר היום ופרשת השבוע של הפולחן הדתי.

- שני זרמים רוחניים יהודים בדורנו קבלו את התנ"ך כפשוטו. הכנענים ונושאי דגל הלאומנות הישראלית הקיצונית, דתית וחילונית כאחד. האחרונים מקבלים את התנ"ך, כספר השתלטות עם ישראל על ארץ ישראל, כהצדקה לכל עבירה, אם היא נעשית מסיבה לאומית כביכול. הם אמצו את ספורי התנ"ך ללא סייג אך ללא הערכים ההומניים המוסרים.
הם שבוייםבמיקסם כוזב של ארץ ישראל לא ראלית, שאין בה בעיה ערבית.

- התנועה הכנענית (שאינני תומך בה - יי) הצמיחה בספרות העברית יצירות שתשארנה, חלק מתרבותנו היהודית. התנועה הלאומנית הדתית לא הצמיחה בדור האחרון שום יצירה ספרותית תרבותית בעלת ערך.

- מי שעוור למרירות המציאות, מי שחי בעולם דוגמתי, נידון לעקרות רוחנית, לשאת לשוא שם היהדות ומקורותיה ואין לו חלק של ממש בתרבות העברית וביהדות החיה המתרחשת בישראל כיום.