בתביעה אזרחית שהוגשה כנגד מוכתר הכפר לבד על הונאה, פסק אוקון כי הכפר השוכן בשטחי A אינו כפוף להוראת החוק הישראלי. נימוקיו של אוקון הם, כי על הרשות האחראית על אותו אזור, חל "דין שווים" לאחר שהוכח כי זו מקיימת תנאי סף להגדרתה כמדינה או מדינה בדרך ומוקנות לה לכן סמכויות של ריבון. זאת מתוקף הסכמי אוסלו שהעניקו לרשות סמכויות של שיטור ושיפוט.
יצויין כי מדינת ישראל, נמנעה עד כה מלהפעיל את סמכותה החוקית בשטחי הרשות הפלסטינית בעניינים אזרחיים, אך בנגד, היא גם נמנעה מלקבוע את אי תכולתו של החוק הישראלי בשטחים אלו. יותר מכך: כזכור, בהסכמי אוסלו נקבע כאבן המסד של הפן המסדיר את תכולת החוק בשטחים, כי הרשות תחזיר מבוקשים לישראל לצורך שפיטה וכליאה ולכן, לא מתקיים ''דין שווים'' בין ישראל לרשות.

לפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי יש תוקף תקדימי.

ישנה אבחנה דה-פאקטו בין שטחי C ל-A שעד כה לא נסמכה קביעה משפטית. בשטחי C יש אכיפה של החוק הישראלי (למשל, חוקי הבנייה). בעניין שטחי A ו-B , הלוגיקה המשפטית שאף היא נסמכת על אוסלו, מחייבת את הסגרת עברייני החוק לישראל (מה שלא נעשה בפועל). לכן משפטית, על שטחים אלו אמורה לכול עליונות החוק הישראלי עלפני זה המקומי. הקביעה של אוקון, אינה משנה את ההלכה הקיימת אולם היא נותנת לה תוקף משפטי. השימוש שעושה אוקון בהסכמי אוסלו - סלקטיבי ולכן מקומם.