|
סיפור על שירות צבאי - "אין מחיר לחופש"...
נלקח מפורום פרופיל חדש
http://newprofile.org/forum/forum_p...sp?TID=940&PN=2
משהו שכתבתי לאחר שהשתחררתי מצה"ל... אני מקווה שזה יבהיר לכמה אנשים במדינה הזאת שיש אנשים שבאמת כואב להם... ואולי רק אולי יתחילו לפקוח עיניים.... אשמח לקבל תגובות..
"אין מחיר לחופש"...
אני כותב את זה יום לפני הוועדה הרפואית שלי שבעזרת ה' מחר תאשר לי את הפרופיל המיוחל פרופיל 21....את המכתב הזה אני כותב בדמם של כל החיילים ששמו קץ לחיים בעקבות ובמשך שירותם הצבאי...אני בן אדם, ציפיתי לקבל יחס הולם, הרגשתי כמו סמרטוט, הרגשתי הרבה מעבר לכלום, הרגשתי איך מענים אותי, איך מייסרים את נשמתי, איך מוציאים ממני כל טיפה של כח,איך סוחטים אותי עד שכבר אפילו האור בעיניים לא נשאר...אני שהתגייסתי עם הכי הרבה מוטיבציה בעולם, שהייתי הילד הכי מאושר בעולם, ששאפתי כל תמונה וכל שניה מהעולם הזה עמוק עמוק לריאות וכלכך נהנתי מהן....אני שאמרתי לאמא "אמא, קשה לי לא לחייך!!" , "אמא, איזה כיף לחיות..! , "אמא, אני לא רוצה לישון, חבל לי על השעות האלו שאני מבזבז בשינה.." , "אמא, אני רוצה להתגייס רק עם פרופיל 97" ....איך תוך כמה חודשים התהפכה התמונה ופתאום כל מה שיצא לי מהפה זה " אמא, תעשי שכל זה יגמר" , "אמא, אין לי טעם לחיות" , "אמא, אני רוצה למות" , "אמא, אמא, אמא, דיי אין לי כח, דיי" .. והכל עם דמעות בעיניים, אני שעברתי מחלה מאוד קשה שהייתי על סף מוות כמה שנים לפני הגיוס, הרמתי את ידי לאוויר ונכעתי מול הכח הזה שנקרא "צבא הגנה לישראל"..., איפה הרגישות שדיברו עליה כלכך?? איפה העוצמה שחבויה בגוף הזה??, למה העוצמה הזאת שהביסה את כולם בכל המלחמות הכי קשות כלכך רוצה גם להביס אותי עד שאאפוך לאפר ואבק, עד שאאפוך לריק חסר כל משמעות עמוק מתחת לאדמה..., למה הגוף הזה כלכך אטום?? למה?? למה חושבים שאני משקר?? למה אני צריך לקום בבוקר ולהצטער על זה שהתעוררתי??, למה נולדתי?? למה הדמעות יורדות מעצמן?? למה אף אחד בכל המסגרת הענקית הזאת לא מוכן לעזור לי?? למה המפקד מדבר אלי בציניות, למה הוא דורך על כל חלק בנשמה שלי?? למה הוא מענה אותי?? למה הוא רוצה לגרום לי לפגוע בעצמי?? איפה הרגישות?? איפה ההתחשבות?? איפה החמלה?? איפה האנושיות?? אני הרי בן אדם נכון?? או שטעיתי?? כן טעיתי!?! אינני בן אדם..! אני רכוש צה"ל ...אני כמו בגד או כמו סתם חלק שאין לו משמעות... אני מוצר, מעין בר-קוד או בשפה הצבאית מספר אישי... לא קיעקעו לי אותו על היד, קיעקעו לי אותו בנשמה*-*-*-*-*-*-* ... , מה גורם לנער בן 18 לרצות למות??, לרצות לפגוע בעצמו?? לרצות לנוח?? ..."להתפלל כלכך לקב"ה שיקח אותו, שיתן לו את המנוחה הנצחית?? ולמה לעזאזל אף אחד לא מוכן להקשיב ולעזור??? ... בלתי נתפש..!, אני שתמיד שאפתי להיות מס' 1 , שכלכך רציתי לתרום למדינה שלי, כלכך התביישתי, כלכך!!!! במדינה הזאת, בצה"ל הזה, בממשלה הזאת, למה כולם מתעלמים מהחיילים האלו?? שמוותרים על החופש שלהם, על החירות שלהם בשביל המדינה הזאת..או שאני אגיד בשביל כמה אנשים בינהים נגדים או קצינים למינהם להרגיש קצת חשובים..., אנשים כאלו שבאזרחות לא היו יותר מכלום , תפשו לעצמם מעמד של כח ועוצמה בצבא הבושה לישראל....המרדף אחרי העוצמה, המרדף אחרי הכח..., בושה!!!! , ועכשיו כמה שעות לפני שאני עומד בפני כמה מהאנשים האלו שדיברתי עליהם, ומנסה להיראות עצוב בשביל שירחמו עלי ויתנו לי את הדף הזה עם המספר 21 עליו... אני מרגיש כאילו אני צריך לפתוח את זה, כאילו יש עלי מעין אחריות להזהיר אנשים לפני הצער הגדול הזה שהם עומדים להתגייס אליו...חבל לי על האנשים שאין להם מושג לפני מה הם עומדים... "לא תעמוד על דם רעיך" , "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו", קשה לי להיות אנוכי כמו המערכת הזאת, אני מרגיש חובה לעזור, מרגיש חובה לספר, לא להסתיר....ועכשיו אני יודע שכל חיי אני אשא עימי את הכתם הזה "יצא על פרופיל נפשי" ..., אני יודע שאולי אני אקלע למצבים שדבר זה יפגע בי.... , אך אני יוצא בראש מורם, גאה בעצמי, גאה בדרך שלי.... ואף אחד לא ישבור אותי ....ואולי זה גם הזמן להודות לקב"ה שעזר לי כלכך ברגעים הקשים, שהקשיב לתפילותי, שהחזיר לי את החיוך לפנים, שהחזיר לי את האור לעיניים...תודה הקב"ה על הכל...אני אוהב אותך...אני יודע שמה שאני כותב במכתב הזה, זאת אינה דעה יחידה שלי, אני יודע שהרבה אנשים מרגישים כך, הרבה שאין להם משפחה שתומכת בהם, הרבה שהם לבדם מול כל העולם....הרבה שמעדיפים לבלוע, עד שהכל מתפוצץ ופשוט מחליטים לשים קץ לחייהם....לפני שבוע התאבד חייל בנח"ל, חודש לפני שהיה אמור להשתחרר...למה?????? אין לי כבר מילים...המפקדים האלו, הרמטכ"ל, שר הביטחון, ראש הממשלה, כולם צריכים להתבייש בעצמם..!! הסיפור העצוב הזה על החייל שהתאבד היה לא יותר מכתבה קטנה קטנה באחד מעמודי העיתון .... הדבר הפך להיות כלכך בנאלי ושיגרתי שאפילו מקום בכותרת זה לא תופס????, מה יותר חשוב?? איזה מפלגות ירכיבו את הממשלה הבאה שלנו או חייו של עלם שנקטעו על ידיו, בשל מצוקתו בשל חוסר המוסר בארצנו?? בשל האטימות של המסגרת הצבאית???...
מכתב שכתבתי לפני קצת יותר משבוע...אולי זה יבטא הכי טוב את מה שאני מנסה להבהיר לכם:
עוד יומיים אני אמור לראות קב"ן בפעם הראשונה... מצבי הנפשי גרוע מאוד, אני חי בדיכאון ובפחד מתמשך שאינו מפסיק וגובר מרגע לרגע... אינני מסוגל ללכת לבסיס יש לי מעין מחסום נפשי ואני לא מסוגל לחשוב על הבסיס...כבר בתחילת הטירונות חשתי כי מצבי מידרדר , אך האמנתי שלאחר הטירונות יהיה בסדר, לצערי התבדיתי והובלתי עצמי לדרך של ייסורים, כאב וצער אל המוות, בעקבות המצוקה האדירה שאני חי בה התחלתי טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי , הוא נבהל מהמצב בו אני נמצא וצייד אותי במכתב לצבא {מכתב שמצויין בו על חששו של הפסיכולוג בפגיעה שלי בעצמי וחששו לחיי}... ביום חמישי האחרון הייתי ממש חולה לאחר פגישתי עם רופא היחידה שטען כי אני מתחזה נשברתי לחלוטין , לא האמנתי כמה מסגרת יכולה להיות אטומה וחסרת רגישות כלכך, אינני מסוגל לשקר ולא אשקר לעולם לא לאנשים שאני מכיר ולא לאנשים שאיני מכיר, באותו ערב אישפזו אותי בביה"ח "לניאדו" מכיוון שחום גופי עלה מאוד, עקב חולשה וכאבים עזים דברים שהתלוננתי עליהם קודם לכן אצל רופא היחידה שסירב להאמין לי. התחילו לי מחשבות אובדניות וחוסר תקווה מוחלט לגבי העתיד, אני כבר לא חושב על פגיעה עצמית כמו שבירת יד או רגל , אני חושב על התאבדות.
אינני מסוגל להתמודד עם המצב הזה עוד ...אני לא רוצה לעבור בסיס, אני לא רוצה הקלות אני פשוט לא מסוגל לשרת במסגרת הזאת היא מלחיצה אותי ואינני מסוגל לתפקד במצבי לחץ, אני מסוגל לפגוע בעצמי, אני חושש שהקב"ן לא יצליח לאמוד את מצבי הנפשי בפגישה אחת ויגיד לי לחזור לבסיס עד לפגישה הבאה, אינני מסוגל לחזור לבסיס..אני יודע שאם ויקרה מצב כזה שהקב"ן יגיד לי דבר כזה אני מסוגל לפגוע בעצמי עד כדי התאבדות וזה מאוד מפחיד אותי...כמו שלכל אחד חייו יקרים לו מהכל, גם לי , אבל איני מצליח לשלוט על זה כשאני בחרדה תחת מצב לחץ אני מסוגל לפגוע בעצמי...
הלב כואב, העיניים דומעות והנפש כבר נמחקה מזמן...הזמן הוא בצבע אפור כמו שעון שלא עובד, אך החיים ממשיכים.וכשמסתכלים בתמונות לא רואים כלום.במראה השתקפות הכאב שיצר לעצמו אוטומניה בתוכי וקיבל צורה של בן אדם הכאב הוא כבר אני.העיניים לא מוותרות, אך גם הן רואות רק חושך, מתי אבדו הצבעים בעולם? למה לא הכינו אותי לקראת זה?הילד שלא ויתר לעולם מרים ידיו לאוויר ונכנס מול הכח ששבר אותו במשך 18 שנה, שישה חודשים ותשעה ימים 23 ושעה אחת.אם אתם שואלים על ההווה, בהווה מה יש?? הוא מפחד מהווה מהמצב אליו הגיע, מהמסגרת הזאת, הוא חושש לחייו, המלחמה הגדולה שלו היא לא כנגד אף אחד.. היא כנגד עצמו, הוא פוחד שיפגע בעצמו, הוא פוחד לעבור למצב של חוסר שפיות זמנית שעלול לגרום לו להפוך לאפר ואבק... הוא יודע שאם יחווה עוד אכזבה אחת יחידה הוא עלול לפגוע בעצמו.. הוא הגיע למצב של חוסר תקווה טוטאלית לעתיד, אין טעם לחיות בהווה הזה..ובעתיד לא בטוח שבכלל יגיע, העיניים אם רק יביטו לתוכן יראו שהלהבה שהייתה בהן כבתה מזמן ומה שנשאר זה גוף חסר תחושה...כמו ציפור שמחפשת מפלט מסופה רועמת, כך אני מחפש מקום למנוחה מהכאב ששולט בי כרגע, ליבי כעלה בשלכת מתרחק ונופל אל תוך מעמקי השאול והדימעה , הדימעה הזאת שעל פני זולגת מסמל את חוסר האונים שאני נמצא בו, אך גם היא נמהלת בתוך הכאב הרב ששולט בי, ושואל אני אותך הקב"ה האם יש סימן לקשת מבין ענני העופרת ששולטים כרגע בעולם ומכסים עכשיו את ליבי, ואני בוכה אתם, בוכה ועיני נעצמות הלהבה שבתוכן לעולם לא תבער שוב, אני הולך לי בשביל ומסתכל אל האופק שאולי לא אזכה להיות בו , הלילה אני שוב אלך לישון עם דמעות בעיניים למה?? למה הקב"ה??אין לי כבר מה לעשות בחיים האלה, החיים האלה כלכך כואבים ורק שנראה שהכל מסתדר בא פתאום בוםם אחד והורס את הכל..אחרי שהייתי כלכך קרוב אל המוות, חשבתי שאני משתקם וחוזר לחיים נורמאלים, אך שוב חזרתי לאותו מקום, אותו מקום שלא חשבתי שאגיע אליו, מקום בו המוות הוא נחמה וכל השאר זה צער...הלב שוב כואב והעיניים שוב דומעות והפה מתמלא במילים בלי קול שאף אחד לא שומע, מעין תפילה לאלוקים שייקח אותי למקום טוב יותר, למקום של מנוחה, כי עייפתי בחיי ומאסתי בהם. אני לא מצטער על מה שהיה עד עכשיו על מה שחוויותי אני מודה על הכל, למדתי לגדול ולתהיות בן אדם שסופסוף שלם עם עצמו, שלם עם דרך החיים שלו, אך אין זה אפשרי לחיות אם יש דרך , אך אין חיים.היום יום ראשון השלוש עשרה בינואר לשנת אלפיים ושש, השעה היא שתיים עשרה עשרים ושבע בלילה, אני לא ישן כי אינני רוצה להתאכזב שוב ולהתעורר לעוד בוקר..אני גם לא עייף, אני מותש מהכאב, מהייאוש מהכל פשוט מהכל.... ועכשיו אני כותב את המכתב הזה בתקווה שמישהו יקרא אותו, שמישהו יציל אותי, אני יודע שאם זה לא יקרה בזמן, כבר יהיה מאוחר...
|
ראשי
צ'אט
26-04-2006, 00:51
). עם זאת, בל נשכח שיש מעטים שכנראה מראש לא בנויים למערכת כופה כמו הצבא, ובמצב
מצב כלאיים
