01-05-2006, 12:37
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 13.09.05
הודעות: 974
|
|
חוסר אונים של צלם
תמונה לא שווה אלף מילים, מסתבר.
אני רוצה לשתף אתכם במשהו שקרה לי היום, ואולי גם קרה להרבה מכם בקריירת הצילום.
הייתי בטקס של מקבלי תעודות הצטיינות באוניברסיטאת ת"א, מה שאומר - הרבה מצלמות והרבה דברים למצלם. לקחתי גם אני את מצלמתי האהובה וצלחתי את אולם ההרצאות שבו התקיים הטקס.
פה ושם היו לי הברקות, והתמונות יצאו נחמדות מאוד, למעט מספר פאשלות של מדידה לא נכונה של אור.
דבר אחד אבל, כן הפריע לי.
לקראת סוף הטקס, עקב הקרבה ליום הזכרון לחללי מערכות ישראל, הושמעה בסופו שירת התקווה, הלא היא שירת האמנון הלאומי של מדינת ישראל.
רבותי - זה לא פשוט להעביר את המסר הבא במילים, אבל אני אנסה זאת ככול הניתן.
כ-500 אנשים שמילאו את העולם עמדו כאילו תוזמנו ע"י שעון שוויצרי, והחלו פה אחד לשיר בקול רם את האמנון הלאומי של מדינת ישראל. בקול רם, בקול ברור, בקול שלא היה מבייש אוהדים שרופים של קבוצה בין לאומית. לא שירה של הזזת שפתיים וקול רקע חלש - שירה של מי שזה עתה זכה בעצמאותו.
עמדתי שם, עם D70s ביד, נדהם לנוכח ההד ועוצמת הקול ששררו באולם - והייתי חסר אונים. לא יכלתי לתפוס ולא משנה מאיזה זווית - את הגאווה, את האהבה, את הקרבה, את העוצמה, את האנרגיה, את הכוח. לא יכלתי.
בשביל רגע אחד בחיים, שהיה אחד הרגעים החזקים שאי פעם חוויתי - אחת האהבות שלי (צילום) - אכזבה אותי.
_____________________________________
"If you want a job done well, you do it yourself..."
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
