 |
14-06-2006, 18:44
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 01.06.04
הודעות: 15,216
|
|
סיפור מרגש על פרידה בטרם עת ואיחוד מחדש :)
היום היה אחד הימים המגעילים.
להתעורר ב-7 בבוקר, ללכת ברגל 25 דקות לעבודה, לגלות שלקחת את המפתח הלא נכון לארגז סחורות (שלא באשמתך!! זאת החברת הפצה המפגרת, שהחליטה לצייד אותי בזוג מפתחות כביכול תואמים, שאינם תואמים כלל וכלל!), ואז לנסות להתקשר למוקד, לדווח להם שלמרות שסימנת שהתחלת לעבוד במירס, בעצם לא התחלת, כי לתומך חשבת שתצליח לפתוח את הארגז.
אבל לאאאאאאאא.
לאאאאאא.
משום מה במירס אין שיחות יוצאות! למה? לא ברור, אבל למוקד, בכל אופן, אי אפשר להתקשר.
מה עושים?
הא אה!! אני יודע!! מזל שיש לי בפלאפון את הטלפון של המוקדנית! אז יעלה לי שני שקלים, לא נורא, העיקר להתחיל לעבוד.
אבל לאאאאאאא.
לאאאאאאא.
הסוללה בפלאפון נזכרה להיגמר! אין פלאפון, אין מירס, אתה מרגיש הכי לבד בעולם, תקוע באיזה חור באיזור תעשייה בלי דרך להשיג מישהו, וזה עוד כשכביכול התחלת לעבוד.
מה עושים?
טוב, אני לא בנאדם שמסוגל ללכת בסבבה שלו כשיש לו חובות על הראש. מתחילים לרוץ. רצים, רצים, לא נורא שחם ואני קצת נראה לא קשור עם הריצה שלי ב-8 בבוקר באמצע איזור תעשייה.
הגעתי הביתה, קצת מזיע, קצת מתנשף, אבל לא נורא, בחזרה ניקח את הסקודה, ניסע לשם ונסיים את העבודה.
אני פותח את הדלת, נכנס לבית, ומושיט יד לכיס כדי לחפש את הפלאפון שלי.
אבל לאאאאאאא.
לאאאאאאאא.
אין פלא!! נפל!! איפה נפל? השם יודע איפה! איפשהו באיזור תעשייה של ראשון מזרח, בעקבות ריצה לא קשורה של בחור בן 18 שקצת נלחץ יותר מדי.
ופה, חברים וחברות, מתחיל הסיפור 
אז כבר התרגלתי למחשבה שאין לי פלא (למרות שאני אוהב אותו  יש לי בו מספרים של אנשים נחמדים עם שמות מיוחדים, ולמרות שהוא פשוט, ולא דור שלישי עם כל החרטה הזאת, עדיין נקשרתי אליו), ביטלתי את הקו כדי שלא יוכלו להשתמש לי בו, וחזרתי לחיי הרגילים.
לפתע פתאום, ב-6 וחצי בערב, טלפון. אמא עונה. בדר"כ אני לא מקשיב לשיחות של אמא, הן לא יותר מדי מעניינות, אבל הפעם משו משך את תשומת ליבי.
"כן כן, שמי דינה, אני יש לי שיער שחור ומשקפיים". מממממ, חשוד במקצת.
"בסדר גמור, אני אבוא עם הבן שלי, הוא בחור גבוה ורזה עם משקפיים גם". אוקיי אמא, מה הולך כאן?...
"איך אני אזהה אותך? יש לך מכנסיים ירוקות? אוקיי אין בעיה". טוווווווב, WTF?!
ואז אמא באה לחדר, ומספרת לי בהתרגשות שמצאו לי את הפלאפון!
הלכנו ונפגשנו עם הבנאדם. בחור די מבוגר, שסיפר את הסיפור הבא: אבא שלו הולך כל בוקר לאותו איזור, בסיבוב הסופרים הרגיל שלו (לא חסרים שם, יש שופרסל, מגה, וטיב טעם - איפה שאני עובד). על הדרך הוא מצא את הפלאפון, והביא אותו לבן שלו, שבדיעבד מסתבר שבעניינים כאלה הוא אוהב לשחק בבילוש ולמצוא את הבעלים.
אותו אדם באמת שרצה לעזור, אבל מה? אין קצה חוט :| הסוללה מתה, ועל המכשיר עצמו אין שום סימן שיקשר אותו איתי.
הלך אותו אדם לחנות בעיר, וביקש מטען, רק כדי לראות אם בפלאפון עצמו ישנו איזה זיהוי לבעלים.
אבל בחנות לא עזרו לו
לא התייאש, והלך לחנות שנייה, שגם שם לא עזרו, אבל אמרו לו לגשת לתחנת שירות של פלאפון שיש בקניון, ושם לבטח יש להם מטענים.
אז הוא הלך, ושם הטעינו את הפלאפון, ניסו להתקשר לאחותי (שעל שמה הפלאפון, ולכן שמה עלה במחשב), שלא הייתה זמינה.
לא התייאשו! חיפשו בפלאפון אם יש מספר בשם "בית", ואכן, מזלי שאני מקורי במיוחד וזה השם שנתתי לטלפון בבית.
ומכאן הכל היסטוריה
מכל הסיפור הארוך והמייגע הזה נובעות שתי מסקנות:
1. מסתבר שיש אנשים טובים בעולם! כאלה שלא מתייאשים, ובאמת מנסים לעזור בלי לבקש תמורה!
2. נירית בן דור, איך לכל הרוחות נתת לי ממוצע סופי 58 בתעודה בספרות?! P: |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
