רציתי לעלות שאלה שמעניינת אותי מאוד ומתחדדת יותר בעיקבות היציאה מהרצועה חטיפת ישראלים ותוכנית ה"התכנסות" שאולמרט דוחף במרץ
מדוע יש שימת דגש כ"כ בארץ על חיי אדם גם אם הדבר יכול לבוא על חשבון חיי רבים יותר מעדיפים להימנע מפעולה שמע יהרגו כמה חיילים {אני מצטער אם זה נישמע אכזרי אבל אחד
הסיכונים של חייל הם למות ח"ו ותפקידם הוא להגן אחרי הכל} וע"י כך מחמיצים היזדמנויות צבאיות ומדיניות

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שט-קל 7 רציתי לעלות שאלה שמעניינת אותי מאוד ומתחדדת יותר בעיקבות היציאה מהרצועה חטיפת ישראלים ותוכנית ה"התכנסות" שאולמרט דוחף במרץ מדוע יש שימת דגש כ"כ בארץ על חיי אדם גם אם הדבר יכול לבוא על חשבון חיי רבים יותר מעדיפים להימנע מפעולה שמע יהרגו כמה חיילים {אני מצטער אם זה נישמע אכזרי אבל אחד הסיכונים של חייל הם למות ח"ו ותפקידם הוא להגן אחרי הכל} וע"י כך מחמיצים היזדמנויות צבאיות ומדיניות

על איזה הזדמנויות אתה בדיוק מדבר?
לנקות בית בית את עזה במחיר 20 חי"רניקים, ולצפות שאחרי זה יהיה שקט מוחלט ?
מזכיר לי קצת את הסיסמא "תנו לצה"ל לנצח"..
גם אם לא הייתה שום הגבלה של דעת קהל בינלאומית והחלטות ממשלה.. צה"ל הוא לא פתרון פלא ..
אני מסכים שיש מקום לפעולות נועזות, ולוחמים אמורים להסתכן .. אבל רק כאשר יש באמת תועלת רבה בפעילות אותה הם מבצעים ..

נכון, תפקיד החייל להגן והוא מסכן את חייו. זה אומר שהוא disposable?
חייל לא יוצא למערכה לבד. הוא תמיד צריך להיות בטוח שיהיו לו את הרעות של חבריו ואת תמיכתה של המערכת הצבאית והמדינה כולה מאחוריו.
בתרבות שלנו אין (כמעט) שאהידים, תודה לאל. אף אחד לא מתבקש ללכת אל מותו ביודעין. להיפך, מובטח לחייל שהמדינה תעשה הכל כדי לשמור על חייו. זה לפחות האתוס. וחובתה של המדינה והחברה לעשות הכל כדי לעמוד מאחורי ההבטחה הזו, אחרת הכל יתפורר.

הממ, בוא נחשוב.

מחאות ציבוריות, ירידה במוטיבציה, גל עריקות..

הרוסים עובדים בשיטת "יש לנו חיילים כמו זבל, שימותו" כבר עשרות שנים, אם לא מאות, ושימו לב ל"הצלחות" הרבות שלהם (כן, מלחמת העולם השנייה- וחוץ מזה?). בצ'צניה זה עבד כל כך "טוב" עד שהיו צריכים להחליף את הצבא הסדיר ב"קונטרקטניקים" של משרד הפנים (שם יפה ל"שכירי חרב").

להנהגה לא אכפת מהחייל כשם שלא אכפת להם מהיישובים שמופגזים, מה שכן אכפת להם הוא מחאה ציבורית שיכולה לאיים על מעמדם.

Alas, poor Yorick! I knew him, Horatio: a fellow of infinite jest, of most excellent fancy

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Ingsoc להנהגה לא אכפת מהחייל כשם שלא אכפת להם מהיישובים שמופגזים, מה שכן אכפת להם הוא מחאה ציבורית שיכולה לאיים על מעמדם.

אמת ויציב.
אבל רוב הלוחמים היוצאים למשימות דוגמת הפעילות בעזה, ולמשימות אחרות, מייחסים חשיבות רבה לערך חיי האדם.
מג"בניק שקופץ על מתאבד מייחס חשיבות נשגבה לחיי אחרים.
הלב שנצבט לרוב הישראלים כשיש נפגעים אזרחים, משני הצדדים.
כל אלו דוגמאות שלחיי האדם יש ערך במדינה בה אנו חיים. ההנהגה הפוליטית אינה המדינה, היא חלק מתוך המדינה. רוב המדינה היא אנשים כמוני כמוך, וההשפעה שלנו על דמותה, כציבור, היא אדירה.

תפקידו של חייל הוא לא למות, תפקידו לבצע את המשימה תוך כדי סיכון מינימלי לו ולחבריו.

אנו חיים במדינה דמוקרטית שמקדשת את ערך החיים ואת האינדיוידואל.
גם הדת שלנו מקדשת את החיים (האדם נברא בצלם אלוהים, רק לאלוהים מותר לקחת חיים).

אני לא מאמין שזה פוגם באיכות החיילים או ברוח הלחימה שלהם.
ההבדל הוא שבמדינות אחרות לא יכולים או לא רוצים להטיל דופי בעד כמה מפקדי הצבא עשו שגיאות וסיכנו לשווא חיילים ואילו בחברה שלנו שמאוד מעורבת פוליטית ומאוד קשורה להוויה הצבאית הביקורת על צה"ל היא גדולה מאוד.

עד מלחמת יום כיפור כמעט לא הייתה ביקורת ציבורית על הצבא ולא מפני שהוא היה טוב יותר אלא משום שהתקשורת הייתה מגוייסת.
זה לא אומר שהחיילים אז היו קשוחים יותר או שראשי הצבא הקלו ראש במותם של עוד כמה חיילים פה ושם.

שים לב שהאמריקאים שהוגדרו ע"י היפנים כרכים, מפונקים ונהנתנים נלחמו בחירוף נפש במלחמת העולם השנייה לא פחות מאוייביהם היפנים והגרמנים שאצלהם הפילוסופיה הייתה אלטרואיסטית: האידיאל הוא למות בעד הקולקטיב, מותו של האדם הבודד למען המדינה או החברה הינו המוות המכובד היותר.
זה הפריע לנחתים האמריקאיים להסתער על הביצורים היפנים באיו ג'ימה או בטראווה ולאבד אלפים של חיילים מול כוח של 1500-2000 יפנים?

בסופו של דבר חייל שיודע כי לא ישלחו אותו למשימות התאבדות וציבור שיודע שבניו אינם כלי משחק בידי הגנרלים יובילו לצבא חזק יותר שאין בו סירובי פקודה, אין בו חיילים שלא מסתערים תחת אש וכל חייל מקבל תמיכה מהבית על החלטתו לשרת כלוחם.

לראייה: הצבא העיראקי בשתי מלחמות המפרץ, הצבא המצרי בששת הימים והצבא הרוסי באפגניסטן ובצ'צ'ניה ויש שיאמרו (ואני בטוח הולך לחטוף על זה ריקושטים) צה"ל והחברה הישראלית בשל"ג וברצועת הבטחון הן דוגמאות למצבים שבהם קלות הדעת של הדרג המדיני ו/או של ראשי הצבא גרמו להתמרמרות של החיילים או של החברה ששלחה אותם ולהפסד במערכה.