צוות "במחנה" בילה ימים ארוכים של לחימה עם הכוחות בחזית הצפונית - גדוד השריון 82, גדוד חרב הדרוזי, גדוד 50 של חטיבת הנח"ל וגדוד הנח"ל החרדי - וליווה את הלוחמים תחת הפגזות בלתי פוסקות במבצע להחזרת גופות חבריהם, ובהכנות לקראת ימים של עימות

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]

מאת: ירדן בן צור, כתב 'במחנה'

בחודש מאי האחרון גאתה המתיחות בגבול הצפוני. חשש כבד מניסיון לביצוע חטיפת חיילים התנקז לגזרת עוצבת ברעם, הגזרה המערבית של הגבול הלבנוני, השקטה לרוב. גדוד השריון 82 של חטיבה 7 נפרס על פני האזור כולו. בסיור רכוב עם מפקד פלוגה א', סרן צורי, ומפקד הגדוד, סא"ל עודד, עברנו בין הטנקיסטים הפזורים בשטח.
את אחד הטנקים אייש צוות ג' של פלוגה א'. "כל אחד כאן שומר על התחת של השני", אמר אז מפקד הטנק, סמל גדי מויסייב ל"במחנה". "קשה להיות שבוע בטנק, ואני עוד מפקד עם הראש בחוץ. אנחנו כבר חיים בטנק עשרה ימים. הקו הקודם שעשינו היה בעזה, שם המבצעים היו קצרים הרבה יותר".
מויסייב וצוותו, לא עשו עניין מעצמם. הם ישנו בישיבה בתוך הטנק, עם אוכל מועט וללא אפשרות למקלחת, ושימשו כגיבוי דומם, ולרוב חסר מעש, לפיצוץ שלא קרה אז. נדמה היה כי הם מעט מתוסכלים מהציפייה הדרוכה שמבטיחה ואינה מקיימת. השבוע, לאחר חטיפת שני חיילי המילואים, בין זרעית לשתולה, יצא סמל גדי מויסייב בטנק, ללא צוותו האורגני, אל תוך השטח הלבנוני. הצוות עלה על מטען, וכל הארבעה מצאו את מותם. מויסייב, הטנקיסט הצנוע, המותש, הפך בעל כורחו לאחד הגיבורים הטראגיים של תחילת הלחימה בגבול הצפון בשבוע שעבר.
יממה לאחר האירוע בו מצא מויסייב את מותו, פגשנו את לוחמי פלוגת המסלול של גדוד 50 הנחלאי לא רחוק משתולה, רובצים על הדשא. הדי הפצמ"רים מרעידים את השמים. לוחמי הפלוגה ממתינים. חלקם מתפרקד בשמש, חלקם אוחז בספר. הצצה חטופה לכריכת אחד הספרים מגלה כי מדובר בספרו של רון לשם "אם יש גן עדן", שמספר את סיפור הלחימה העקובה מדם בלבנון. לוחם בפלוגה אחרת של הגדוד, סמל נמרוד כהן, נהרג יום קודם מפגיעה ישירה של פצמ"ר. החייל הקורא מרים את ראשו מן הספר למשמע קול נפץ נוסף. נראה כי האש הלבנונית פרצה מבין דפי הספר אל כר המציאות.
פער בלתי נסבל קיים בין כותרות העיתונים הפזורים בשטח וזועקים 'מלחמה'! לבין המציאות היומיומית של לוחמי הפלוגה. אך לכל ברור, כפי שהיה ברור גם לסמ"ר מויסייב ז"ל, שהיוצרות עלולות להתהפך ברגע.

להחזיר את הגופות

לוחמי הנח"ל החרדי נעתקו ביום רביעי ממקום מושבם הקבוע בבקעת הירדן. הגדוד, ששהה בנופש עם תחילת האירועים, הוקפץ מהחופשה לגבול. ביום רביעי בשעת ערב כבר נערכו החיילים בצומת נהריה, ממתינים למפגש עם גבעות הקו הכחול. הכניסה למושב שתולה מלאה בכוחות הנערכים לשינה בחורשה. למחרת היום עתידים לוחמי הגדוד לצאת למלאכה הכאובה של חיפוש חלקי גופותיהם של ארבעת השריונרים שנהרגו בבוקר אותו היום. בנקודת כינוס הכוחות, עם שחר, מונחת באביר הגופה הראשונה, שנמצאה בשלמותה. "אפילו הנעליים לא נחרכו", אומר מפקד הפלחו"ד, רס"ן שי. "זה מאוד מוזר. למרות שזכור לי מקרה בנצרים, שבו רק"ם עלה על מטען. התותחן נזרק מהתא למרחק מטרים ממנו, וכך הגופה שלו נשארה שלמה".
"זה שלנו", מרגיע סא"ל ירון, המג"ד, למשמע קולות נפץ בשמי הגבול. מאוחר יותר יסביר כי, "כששומעים רחש ארוך ואז פיצוץ מדובר בפגיעה של החיזבאללה. כששומעים פיצוץ ואז רחש, מדובר ביציאה שלנו".
בטיולית, בדרכם אל זירת האירוע, בין מטעי מושב שתולה, נוטל רב היחידה את רשות הדיבור. היום י"ז בתמוז, יום תענית בעבור הלוחמים הדתיים, אך הרב מורה בפירוש: "חברים, אתם אוכלים היום כרגיל, בלי שום הגבלה. בגמרא כתוב כי המצווה הגדולה ביותר היא הבאת גופות לקבורה. חשוב שכולם יהיו מרוכזים במשימה שלהם".
"אנחנו יודעים באופן ודאי שחוליית מחבלים התמקמה מצפון לגדר. האיום העיקרי עלינו הוא פצמ"רים", מזהיר המג"ד. "אתם צריכים להתרכז במשימה שלכם, במציאה. חשובים לנו גם חלקי טנקים, לא רק חלקי איברים".
חיפוש חלקי הגופות מצית בזיכרונו של רס"ן שי, מפקד הפלחו"ד, את התמונה שנצרבה בתודעה, זו של חיילי גבעתי המגששים על ברכיהם אחרי חלקי גופות חבריהם, שנהרגו באסון הנגמ"שים בציר פילדלפי. אז לווה החיפוש בדיון מוסרי סוער, שנסב סביב השאלה האם ראוי לסכן את חייהם של המחפשים למען גופות המתים. לפחות לחיילים בשטח אין ספקות הפעם. "זה מיד מחזיר אותי לעזה. שם שילמנו מחיר, שם נהרג חייל. נכון, קשה להסביר את זה להורים. קשה להבין משימה כזו, אבל אין לי ספק שזה שווה", אומר רס"ן שי.
האיסוף מתחיל כ-200 מטר ממקום פגיעת הטנק, עדיין בתוך שטח ישראל. הכוונה היא להתקדם בשורה, לסרוק את השטח כולו, ואף לעבור את הגדר אל תוך השטח הלבנוני. מטח פצמ"רים שחולף מטרים ספורים מעל לראשי החיילים משבש את התוכנית. הכוח נעצר. החיילים שבים מתוסכלים. כל שמצאו מסתכם בחלקיקי מתכת בלבד, זכר לטנק שהתאדה ופער חור עצום באדמה. "זה נורא מתסכל", מפטיר רס"ן שי בזעם, עם הנסיגה לאחור. "אנחנו לא מסוגלים לחפש אחרי הגופות של החברים שלנו. החיזבאללה ידע שאנחנו נחזור, שאנחנו לא משאירים גופות בשטח".
מג"ד 82, סא"ל עודד, נפרד בחום מסא"ל ירון, כשבידיו שקיות האיסוף החתומות. ירון מהנהן בחיוך, כמו יודע כי חלקיקי המתכת, על אף חשיבותם לתחקיר האירוע, אינם מנחמים את עודד, אינם מנחמים איש.
שעה מאוחר יותר, כבר יעשה הגדוד את דרכו בחזרה לאיו"ש, להציע תגבורת לגזרת ג'נין. בטיולית המדרימה, יעיר אחד החיילים בצער: "לא בשביל זה התגייסתי לקרבי, אני לא מבין למה אנחנו לא נשארים כאן, בלב ההתרחשות". לפתע נעשתה הלחימה בשטחים לחצר האחורית של ההתרחשות בצפון.

מחכים לשוב ללחימה

לא רחוק משם, כמה שעות מאוחר יותר, מיטגנים בשמש לוחמי פלוגה א' של גדוד 82. "כשזה התחיל, ישבנו מערבית מכאן", מספר סמל יעקב. "מיד הקפיצו אותנו. נסענו עם הטנק מרחק של 51 קילומטר עד לכאן. הטנק של הצוות שנהרג נכנס פנימה כדי לנסות למנוע את הבריחה של החוטפים. הצוות שלנו נשאר מאחור לחפות. הם עלו על מטען. כל הצוות נהרג, ממש כמו באסון הנגמ"שים. מאז נשארנו כאן כדי לחפות מאחור על החזרת הגופות".
צוות הטנק, בסרבלים מוכתמים, שרוע על הקרקע. מהלך מטרים משם, עמלים במרץ אנשי החימוש על תיקון הטנק שלהם. אנשי הצוות מחכים בקוצר רוח לשוב ללחימה. "הדבר הכי נורא הוא לראות בעיתון תמונות של החברים הכי טובים שלך, שאתה יודע שלא תראה שוב", אומר סמל אור. "שלומי ירמיהו שנהרג בטנק, היה אחד החברים הטובים שלי. אלו אחים שלנו. אנחנו מוכנים להסתכן בשביל להביא כל שריד שלהם. כל חייל מוכרח לדעת שאם יקרה לו משהו חברים שלו יעשו הכל בשביל להביא אותו לקבורה. אני יודע שבפלוגה שלנו אף אחד לא יישבר".
ביום רביעי בבוקר נחו הטנקים במוצבים, לאור מצב הכוננות הנמוך. "כביכול הופתענו", אומר סמל יעקב, "אבל עכשיו, איפשהו זה נראה מאוד הגיוני, כל מה שקרה מאז. הרי זו אחיזת עיניים, הקו הזה. יכול להיות כאן שקט שבועות, וברגע אחד הכל מתהפך, ברגע אחד אנשים הולכים ולא חוזרים".
למחרת בבוקר, במעלה הדרך אל מוצב דבורנית שהופצץ כהוגן, שעד לתחילת האירועים אוייש על-ידי כוח מילואים, יושב כוח שמורכב מלוחמי חי"ר של גדוד חרב הדרוזי, לוחמי הנדסה ולוחמי שריון מגדוד 82.
מאז תחילת האירועים, נדרש צוות הטנק לעבודה מרובה להגנת המוצב הקדמי, שמאויש ברובו על-ידי לוחמי גדוד חרב. "ביום של החטיפה זיהינו שתי דמויות בצד שלהם, בסמוך לגדר, שכנראה ניסו לחדור אל המוצב", מספר אוהד. "עלינו וירינו לשם בלי הרף. הם ירו נק"ל לכיווננו, שמעתי את הקלאץ' שורק ממש לידינו. אחרי כמה דקות, לאחר שנחת טיל ארבעה מטרים מהם, הדמויות הפסיקו לזוז".
מפקד הפלוגה, סרן צורי, עולה בקשר מול צוות הטנק המבודד. גדוד השריון "הבוקעים" מחליף היום את הצוות, ועל המ"מ להעביר להם חפיפה. "אלו אנשים שלא היו בטנק יותר משנה, הם חיים בסרט", אומר צורי בהתייחס לכך שגדוד הבוקעים בילה את החודשים האחרונים בפעילות חי"ר לכל דבר באיו"ש. "צריך להבהיר להם שלא מדובר בבט"ש בשטחים", קולו מתרכך. "תהיו חזקים. עכשיו צריך להמשיך הלאה ולקיים את הצוואה של ההרוגים".
הצוות, שנמצא במנותק משאר הפלוגה, עוד לא הספיק לשמוע כי כל הגופות נמצאו והושבו לשטח ישראל. "אני מצטער, לא חשבתי שאתם לא יודעים", מתנצל צורי. "ההלוויות יהיו כנראה בימים הקרובים. אנחנו רוצים להצליח להוציא אליהם אנשים".
המשך הלחימה לא מאפשר ללוחמים לעצור לרגע, לעכל את שאירע. "זה קשה נורא להיות בנפרד מהפלוגה", אומר סג"ם אוהד. "אנחנו בקושי מדברים בינינו. השיחה עכשיו עם צורי הייתה השנייה מאז המקרה. הראשונה הייתה באותו לילה".
קשה להכחיש שמותם של חבריהם לפלוגה, עשה את האפשרות הנוראית הזו, שמקננת בראשו של כל לוחם, לממשית ומטרידה יותר מאי פעם. סג"ם אוהד מנסה להפיח בצוות שלו רוח חיים. "אתם צריכים לזכור שמה שקרה באירוע - וזו גם גדולתו של הצוות - הוא שהם נכנסו בדהרה פנימה. הם הרגישו שעדיין לא מאוחר להציל את החטיפה. כשאנחנו נתקוף זה כבר יהיה בצורה מסודרת, כשדי-9 לפנינו. זה לא יקרה שוב".
לפני חודש וחצי, במהלך אירועי "כיוון אחר", קצר הגדוד הצלחה, כשהשתתף בהרג מחבלים באזור מנרה. "לפני כן הייתה כוננות גבוהה", אומר סג"ם אוהד. "דווקא אז לא קרה כלום. אחר-כך היה חודש של רגיעה, ואחר-כך חודש מתוח נוסף, שסופו באירועי 'כיוון אחר', כשירו קטיושות על היב"א (יחידת בקרה אווירית - יב"צ) במירון. אז הבנו שזה מקבל תפנית. האירועים האלו עזרו לנו מאוד לשמור על כשירות מבצעית. יצאנו מהם מנצחים, הגדוד יצא חבל על הזמן. אם לא היינו מאבדים חברים הייתי אולי מצליח לחייך עכשיו, אבל מרגע שאיבדנו אותם כל כללי המשחק משתנים. השגרה כביכול ממשיכה, וזה אמור להקל על ההתמודדות, אבל אתה מרגיש שאתה נלחם עם פחות שני מפקדים, שני חברים".
התותחן ונהג הטנק הפגוע הגיעו כדי להחליף שני לוחמים אחרים בפלוגה על מנת לאפשר להם לצאת הביתה לאחר זמן רב. בלהט ההתרחשויות לא עלה בידי אוהד לדבר עם הטנקיסטים המוחלפים. "אני לא רוצה לחשוב איך הם מרגישים עכשיו", הוא נאנח.

שעתו של גדוד חרב

גדוד חרב, ששב מאימון, אמור היה להחליף את המילואימניקים שאיישו את הגזרה, ביום חמישי בשתיים בצהריים. האירועים האחרונים זירזו את תהליך ההחלפה, וכבר בארבע לפנות בוקר שב הגדוד לעמדותיו. "לא עשינו החלפת קו מסודרת שכוללת החלפת חתימות. לא היה זמן לזה", מספר רס"ן שאדי, הסמג"ד. "אנחנו פרוסים בכל הגזרה. העלייה לדבורנית ביום מסוכנת. אנחנו עולים רכובים עד קטע מסוים, וממנו עולים רגלית. הציר הראשי חשוף להפגזות. מיד כשעלה הסמ"פ למעלה, התחילה התקפה בת שעה על המוצב; הרסיסים חלפו ממש לידם".
ממוצב דבורנית נשקף נופו המדהים של הגליל המערבי. באחת מנקודות התצפית מתפתח ויכוח ער בין לוחמי גדוד חרב - מהו מקור העשן המיתמר מאחת מנקודות היישוב. "זה קיבוץ כברי", פוסק אחד מהם לאחר מבט חטוף בכוונת הטריג'יקון שלו. "לדעתי מדובר כבר באזור ירכא", חולק עליו אחר. המוצב נפגע קשות מהתקפות החיזבאללה בימים האחרונים. "ספגנו 50 פצמ"רים ביומיים האחרונים. אתמול ההפגזות נמשכו עד 12 וחצי בלילה", מספר סרן פארס, מפקד פלוגה ב', שמאיישת את המוצב.
מרבית חיילי הגדוד הדרוזי מתגוררים באזור הגליל. ראש מועצת חורפייש שלח חבילות שי לחזק את חיילי הגדוד הנלחמים. "אנחנו כאן ממש מגינים על הבית", אומר סמל איאד, תושב ירכא. "אני יכול לראות מכאן את הכפר שלי. כדי לפגוע בכרמיאל, כפי שעשו היום, הם היו צריכים לחלוף בערך מעל החצר שלנו".
סגן מפקד עוצבת ברעם, סא"ל ישי, מתגורר לא רחוק מלוחמי הגדוד, באחד מקיבוצי הסביבה. תשוש על שולחנו שבמפח"ט, תר באינטרנט אחרי שביבי מידע חדשים, על אף שהחדשות קורות למעשה, מחוץ לחלונו. "עוד לא הספקתי לדבר עם אשתי והילדים שיושבים במקלטים כל-כך קרוב לכאן", הוא מספר בתסכול.
על-פי ישי, המצב לא ישוב לקדמותו. "הרעיון כרגע הוא להרחיק את החיזבאללה מהגבול. כרגע הופסק גיוס המילואים, אבל אין לי ספק שאם נידרש על-ידי הדרג המדיני לכניסה קרקעית - נדע לעשות זאת, עם כל מה שמשתמע מכך".