אז ככה:
מספר שעות לאחר חטיפת החיילים בצפון, לצמרת צה"ל לא היה מושג ירוק שתפרוץ מלחמה.
לאחר דיונים בקבינט המצומצם הוחלט להפעיל חיל האוויר מעבר לתגובות השגרתיות להן הורגלנו,
מתוך הנחה שגויה, שלחיזבאללה אין אינטרס באותו הזמן, להרחיב את תגובתו מעבר לרגיל.
מיותר לציין שהוא שגה בגדול, חיזבאללה היה מוכן לספוג מכות רק שלא תפגע תדמיתו בעיני תומכיהם.
הסיבה המרכזית לאישור תקיפה כזאת נבעה בעיקר מרצונו של ראש הממשלה ושר הביטחון, להפגין
"נחישות" ביטחונית להוכיח לעמישראל שבצד היותם "גאונים מדיניים" הם גם יודעים היטב לדאוג
לבטחון, כל זאת, בהקשר המיידי, בין הייתר, לתוכנית ההתכנסות שעמדה על סדר היום המדיני,
ולקולות הביקורת שהלכו וגברו,על התנהלות הממשלה, בטיפולה בירי הקסאמים מרצועת עזה.
כאן התחילה ההסתבכות.

הערת אגב: דבריו של אולמרט לגבי ההתכנסות שנאמרו בתקופת המלחמה, לא היו פליטת פה סתמית,
דבריו ממחישים הלכה למעשה את הלך המחשבה של אולמרט כפי שציינתי קודם.
לא הייתה כאן כוונה אמיתית ליצור או לחזק את כושר ה"הרתעה" מול החיזבאללה, שמודע הייטב
ליכולתנו גם מבלי שאולמרט הפתטי יסביר להם. לא הייתה לתקיפה הזאת שם ערך אסטרטגי
ביטחוני של ממש, סל המטרות בשלב זה, היה מעט מורחב מהרגיל.

החיזבאללה הגיב בשעות הראשונות במטחי קטיושות לכל רוחב הגיזרה שכלל טיווח מרגמות על כל כוח
צה"לי שזז בשטח (בשטח ישראל עדיין), מכיוון שלוחמי החיזבאללה ותצפיתנים שלו ישבו במוצבים
שולטים על הגדר.
באותו ערב בישיבת הקבינט הניח הרמטכ"ל על שולחנם את תוכנית המלחמה המורחבת, הכוללת
גיוס 3 אוגדות הכנתם לקרב, כשהכוחות הסדירים באותו זמן מנהלים קרבות שליטה מרחוק באמצעות
ארטילריה וחיל האויר. אולמרט הטיל ווטו על תוכנית זו אך הקבינט אישר תקיפות ח"א בבירות ופשיטות
פה ושם על מוצבי חיזבאללה בקו הקדמי. (ה"פינצטה" של ברק, זוכרים?)
תקיפות חיל האויר באותו לילה זכו למטח טילים ומרגמות גדול יותר למחרת ובו בזמן החלה הסתבכות
כוחות גולני בגזרה המרכזית שהוכנסו, (בטיפשות מבצעית מדהימה, יש לאמר), היישר אל מארבים
מתוכננים הייטב של החיזבאללה, רק אש מאסיבית ונחישות הלוחמים הצליחה לחלץ את מרביתם
ללא פגע, אך כפי שכולם יודעים במחיר כבד של הרוגים ופצועים וללא היישג מבצעי.
רק אחרי שבועיים של שחיקת הכוחות הסדירים ללא תוחלת, בקרבות פנים אל פנים בגזרות הקרובות
לגדר, מטחי טילים ההולכים וגוברים, ולחץ של הרמטכ"ל על שר הביטחון נעתר ראש הממשלה לאשר
את גיוס האוגדות, אך לא את הפעלת המבצע הגדול. לפיכך ישבו מרביתם בחוסר מעש קרוב לשבוע,
מלבד יחידות מסויימות שנכנסו לשחרר כוחות סדירים שהלכו ונשחקו מחוסר שינה ומנוחה.
כך הלכה התמוססה ונשחקה תוכנית המבצע שהייתה אמורה לנתק את הדרום מהעורף, לבתר את
השטח למספר אזורים תוך הבטחת צירי אספקה לכוחות, ניתוק כוח חיזבאללה אחד ממשנהו
והשמדתם, לפני שיבינו מאיפה זה בה להם. זה לא קרה בשלב הזה.
צה"ל ישב לשכתב את תוכניותיו פעם אחר פעם בהתאם לגחמותיו המשתנות של הדרג המדיני.
לא ארחיב את הדיבור על מה שכולם יודעים, האור הירוק לפעולה הנרחבת ניתן כשהחלטת מועצת
הביטחון התקבלה, האוגדות נשלחו לקרב בידיעה ברורה שאין סיכוי שיושלם ביומיים שנותרו להפסקת
האש וללא שום תועלת או תוחלת מדינית או ביטחונית, מלבד נסיון, פושע לטעמי, לשפר את תדמיתם
המתדרדרת של הצמרת המדינית, בפני הציבור המשתהה בישראל.

כשאדם טועה בשיקול דעת, הוא משלם מחיר על כך. אילו היתה זאת טעות בשיקול שבצידה גם
רשלנות פושעת, יש בכך משום עבירה פלילית שעליה קבועים עונשים בחוק.
כשראש ממשלה או שר בממשלה טועים בשיקול דעת, בדרך כלל המחיר הוא פוליטי, כלכלי או מדיני,
בהתאם לנסיבות.
אני מאשים את ראש הממשלה וממשלת ישראל כולה ברשלנות פושעת, הנובעת מיהירות ומשיקולים
פוליטיים צרים.
ממשלה כזאת צריכה להדרש לתת את הדין בפני העם, לא רק בגלל תוצאות מעשיהם, אלא גם בגלל
הדרך שנקטו בה והכוונות הציניות, שעמדו מאחורי מעשיהם.
צריך לצאת לרחובות ולדרוש מהם להתפטר מיידית.
בתור אזרח, נודדת שנתי, כשאני חושב שהממשלה הזאת אמורה להוביל אותנו להתמודדות
המדינית בטחונית, המונחת ממש על מפתן ביתינו, האיום האיראני.