|
17-08-2006, 19:08
|
|
|
חבר מתאריך: 15.01.06
הודעות: 744
|
|
תגובה ל GLSH
בתגובה להודעה מספר 3 שנכתבה על ידי g.l.s.h שמתחילה ב "מה שאתה מתאר בהחלט תואם את מה שהופיע "בין השורות""
"א. כיצד קרה שצה"ל, שידוע היה לו בבירור האופי הדינאמי ותלוי התקשורת ה"אזרחית" של צוותי האוייב, לא שיבש/איכן/ניהל הטעיה על רשתות הקשר של האוייב? האם נראה לך שהשקעה במערך קשר ומודיעין כזה יכול היה לתרום לשבירת מערך הפיקוד המקומי, וע"י כך לערער את ה"אחיזה" של אותם לוחמים ניידים?"
תשובתי:
למיטב הבנתי וידיעתי (ואינני מתיימר להיות שום סוג של מומחה בנושא) המערך הלוחם של החיזבאללה לא הסתמך על תשתית התקשורת האזרחית מעבר אולי לשבוע הלחימה הראשון. אסור לבלבל את המערך הלוחם עם הדרג האסטרטגי והתעמולתי (אל מנאר וכו'). הם השתמשו במ"קים מיושנים יחסית ובמוטורולות אזרחיות מהסוג שהיה מקובל פעם (פעם פעם) בח"א. אתה יודע, ה"ווקי טוקי" האלה. אלה (שוב, למיטב ידיעתי). אני יכול להגיד - מבלי לפגוע ביטחון שדה- שהופעלו שיטות ל"א שונות במגוון תחומים, אך בסופו של דבר גם אם היית מצליח (והצלחת במקרים מסויימים) לנתק את הקשר בין הכוח המופקד על זבדין (נאמר סד"כ של 60 לוחמים, מחולקים ל 6 מחלקות) לבין המפקדה האזורית בנבטייה, עדיין לא שיתקת את הכפר וסביבתו. הכוחות אורגניים מספיק להילחם גם כאשר הם נשארים מנותקים. בסופו של דבר תצטרך לרדת לכל נחל, לסרוק כל סבך ואז להיכנס לסרוק בתוך הכפר כדי להכריז עליו כ"מטוהר", וגם אז, עליך לצפות כי תוך פרק זמן קצר ביותר תטווח או תותקף ע"י חוליות עזר מנבטייה. (דוגמה בלבד כמובן).
"ב. האם אכן רבו המקרים שבהם היה ברור שבאמצעים הקיימים ניתן היה לפגוע משמעותית בצוותי אוייב, אבל בעיות של פיקוד ושליטה כמו גם תיאום, הם שמנעו זאת?"
תשובתי:
קטונתי מלהגיד. פעלתי במסגרת כוח קטן ומוגדר היוצא למשימות "אד-הוק" וחוזר להיערכות למשימה הבאה. כלומר, ברגע שיעדי פשיטה מסויית הושגו, לא היתה בידי כמפקד בשטח הלגיטימציה להרחיב את הפעילות בדיוק בשל התנאים שציינתי בתשובה הקודמת. פעלנו תמיד בחתימה נמוכה ככל הניתן ופוטנציאל ההסתבכות היה גבוה רוב הזמן, ולכן "לא מתחנו את החבל" יותר מכפי שחייבה המשימה.
עם זאת-
היו מספר מקרים בהם חשתי (ולוחמים ומפקדים אחרים כמוני) שגל ההצלחות שלנו והרצון לשמור על "יוקרתה" של היחידה גרמו למפקדי היחידה "לשחק בקטן"- דהיינו להסתפק בהישג של השלמת המשימה ולא לסכן את רצף ההצלחות ע"י לקיחת סיכונים, גם אם במחיר הקטנת התוצאות. על דבר אחד היתה הוראה ברורה ומפורשת: שום חוליית משגרים לא חוזרת הביתה. הדגש הושם על כך מתחילת הגעתנו לזירה ווהסיבה הלגיטימית היחידה לשבור משימה (במשימה שאינה ציד משגרים) היא יירוט חוליית משגרים לפני או אחרי השיגור.
"ג. האם תוספת של צלפים מקצועיים (רובים בריחיים) לכוחות ברמת פלוגה היתה עוזרת באופן משמעותי? הכוונה היא לצוותי צלפים חצי עצמאיים, ולא לקלע שמאייש את החלון של הבית שחצי מחלקה יושבת בו."
תשובתי:
שוב, אינני מוסמך לענות מה היה או לא היה בכוחות אחרים. אנחנו השתמשנו לעיתים במארבי צלפים, לרוב דווקא בשטחים הפתוחים מסביב לכפרים, והם קצרו הצלחות לא מעטות.
מתוך הבנתי ונסיוני בלחימה בשטח בנוי הייתי אומר שהשמת צלף על גג (או חלון) בית בו נמצא כל שאר הכח היא טעות פאטאלית כיוון שצלפים (ועל אחת כמה וכמה וכמה וכמה קלעים, שאינם ערוכים בעמדות ומיומנים כצלפים) תמיד ירו ראשונים ולכן עלולים למשוך אש לכיוון יתר הכוח. צלף אמור לשמש כתצפית פנורמית מחוץ לכוח. אגב, העניין בצלף הוא לא כלי הנשק שלו אלא הבנתו את המקצוע (צלף זה לא פק"ל, זה מקצוע צבאי לכל דבר) ומיומנותו. עבדנו בלבנון עם אותם צלפים רוסים שגוייסו למילואים, והם לימדו את הצלפים שלנו שיעורים חשובים ביותר לגבי תפקידו של הצלף בשטח.
"ד. האם אכן היו סימנים לשבירה אצל חלק מהכוחות הלוחמים (אני לא מדבר על "סתם" אנשי מיליציה שיש להם רובה) עקב עייפות, תשישות קרב, לחץ או בעיות תקשורת? האם הבחנתם בכך כפועל יוצא של אינטנסביות של פעולה בתא שטח?"
תשובתי:
רוב הפעילות שלנו התבטאה בפשיטות מהירות ויציאה, בלי שהיה ארוכה בשטח ואינני יכול להעיד שנתקלתי בסימנים שידעתי לזהות כשחיקה או עייפות. אני יכול להגיד שחשפנו מצבורי נשק עצומים, בקנה מידה שלא מוכר מהשטחים ומזכיר יותר מלחמות עם מדינות אויב, והשמדה של סד"כ לא קטן בקרב לוחמי החיזבאללה, בשיתוף ותמיכה של כוחות וגורמים מסייעים. נשאלת השאלה המתבקשת- נו, אז הרגת אחד, ויבואו עוד חמישה. הקמ"ן שלנו אומר שזה לא המצב. הגרעין הקשה של החיזבאללה, מולם נשלחנו להתמודד ברוב המשימות, הם לא "נערי קלאצ'ניקוב" מעזה. הם אנשים שגוסייו בגיל צעיר, שוכנו וחונכו במסגדי הארגון, עברו הכשרת חי"ר בלבנון (מעין מקבילה לטירונות שלנו אני מניח) ואז הוטסו לאימונים באירן. אבדן של בנאדם כזה, על אחת כמה וכמה אם נשא בתפקיד פיקודי כלשהו, היא אבדן משמעותי ברמה המקומית (למשל לכוח המגן על כפר מסויים), ואבדן נכס מהותי לאירגון כולו, כיוון שבכדי להחליפו בשווה ערך יש לחזור על תהליך ההכשרה הארוך עם בחור חדש.
"ה. למיטב שיפוטך: האם השאלה של הפעלת הפצצות שטח למיניהן (נפאלם, מצרר, דלק אויר או הרעשה ארטילרית) אכן היתה רלוונטית, או ש"מי שהיה שם ולחם יודע שזה לא בדיוק זה, אבל קשה להסביר"?"
תשובתי: דעתי בנושא טובה כדעתך וכדעת כל אחד אחר אני מניח. אם תשאל לדעתי- היו מקומות שבהן היתה תועלת לא מועטה בשימוש בנשק גורף, בעיקר בשבוע הראשון ללחימה, בו הורגשה היטב ההיערכות הקרקעית (עמדות, בונקרים ותצפיות) בקרבת הגבול. אבל שוב- זוהי דעת הדיוט כי מעולם לא חזיתי אפילו בשימוש בנשק כגון זה.
בתקווה שעניתי על שאלותך. שוב כמובן- מדובר תמיד בדעותי האישיות והצנועות. אינני מומחה צבאי, אסטרטג או מתיימר להיות אחד.
|
|