שיפור במצבו של רה"מ לשעבר אריאל שרון

שרון הוחזר למחלקת שיקום נשימתי, וזאת בעקבות שיפור ניכר במצב דלקת הריאות בה חלה ובמצב תיפקודי הכלייה שלו. כך נמסר מבית החולים שיבא בתל השומר.

http://www.inn.co.il/News/Flash.aspx/159649

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

היא הבג"ץ התלוי ועומד נגד קבורתה של רעיתו לילי שרון המנוחה בחלקה בתוך שטח חוות השקמים, בניגוד גמור לחוק.

הפרקליטות נוקטת סחבת בהליכי העתירה ובג"ץ מאפשר לה זאת כדי לנסות ולהפשיר את השטח שהוכרז כשמורת טבע ולהכשיר בדיעבד את הקבורה הבלתי חוקית.

החשש של משפחתו ומקורביו שאם ילך שרון לעולמו בטרם יוכשר המקום לקבורה חוקית, יוצא צו המונע את קבורתו ליד רעייתו והם יאלצו לקבור אותו, לפחות זמנית, במקום אחר.

המדינה (כלומר אני ואתה) משלמת את הוצאות החזקתו בחיים של השכיב מרע. סדר גודל של 1500-3000 שקל ליום. תעשו את החשבון.
בכסף הזה היה יותר זול להשאיר אותו כראש ממשלה מכהן. לפחות במצבו הנוכחי הוא לא היה עושה את השטויות של אולמרט..

נגזר עלינו לחיות לצידן של השמועות, מצבו מידרדר, מצבו יציב, שב לאיתנו. לי נראה שבני משפחתו ו"סיבותיהם עימם" מתאכזרים אליו.
בהקצנה, כשאנחנו נלך לעולמינו, הוא עדיין יונשם...
אולי יקפיאו אותו כמו וולט דיסני ומשימצא פיתרון או תרופה, ישיבו אותו לחיים.
הנטייה המשפחתית להחזיקו בחיים ולשחרר מידי פעם ידיעה על מצבו לתקשורת מעידה, שהמשפחה התומכת והיא בהחלט משפחה תומכת, לא מוכנה להניח, לא לנו ולא לשרון. אני מבין שלו יכלו, היו מנציחים אותו כלנין...להבדיל אלף אלפי הבדלות כמובן.
בינתיים שרון עולה הרבה כסף למדינה. רכב העומד לרשותו, נהג, שומרים וטיפול רפואי יקר.
תנו לו לנוח!

looopy

ובמיטות לידו היו עוד כאלה מקרים.... היו בני משפחה שהיה להם זמן להגיע ולשבת שם 8 שעות ביום ולפטפט עם אלה שישבו ליד הצמחים האחרים. לפעמים הם היו מתעצבנים על בני משפחה אחרים שלא היו להם 8, או 3 שעות ביום לשבת שם והיו מעלים הזיות לפיהם "אהובינו" שכלוא בתוך הצינורות, "מרגיש" שבוגדים בו. פעמיים-שלוש גם ראיתי איך אחד המעונים "זכה" להפרד מהעונש שבלהיות זומבי, וגם זה היה לרוב איטי מאוד כאשר בני משפחה תורנים מפצירים ברופאים למלא אותו בעוד כימיקלים כדי שיוכל לגסוס עוד קצת. פעם אחת ראיתי אחד שהתעקש לפנות לדרכו האחרונה אחרי שנה כמעט של ריקבון... בני המשפחה שקיבלו את הידיעה ששום דבר כבר לא יעזור לו כדי להמשיך ולפתח נמקים ופצעי לחץ, התכנסו סביב אלה שממילא גרו שם תרתי משמע, ומיאנו להאמין שאכן הגיע היום. האיש - שאני מוכן להשבע שהיה לו לפתע בדל חיוך על פניו המאובנים - החל לאבד דופק לאט לאט.. בני המשפחה שהחלו ביבבות ובכי חרישי, עברו לשיחות על סדרות טלויזיה ואקטואליה, ופשוט דיברו מעליו... מאוחר בערב הוא פרש סופית, והם התקפלו הביתה...

לפחות אצלינו המסע הסופי-סופי התרחש מהר ולפנות בוקר, כך שנחסך מאיתנו מחזה האימה.

.