|
היחידה הסודית של משרד הביטחון-מבצע הפינוי הראשון
זה: מבצע הפינוי הראשון
זה קרה מיד אחרי מלחמת ששת הימים. יחידה סודית חדשה, של פלאחים יהודים קשוחים ש"מכירים היטב את המנטליות והשפה הערבית", נשלחה לעזה במצוות ראש הממשלה לוי אשכול לעודד את הפלשתינאים להגר "מרצון". איך בדיוק לעודד אותם? על זה לא דיברו. השבוע הסכים לראשונה אחד מאנשי היחידה, יעקב קדם, לספר איך שלחו אלפים במשאיות אל עבר הירדן. "צריך לתלות את מי שמדבר על זה", אומר האלוף בדימוס שלמה גזית, גם הוא משותפי הסוד
מאת אביבה לורי ויוסי מלמן
אחד הדברים שיעקב קדם יודע לעשות הכי טוב, זה לשתוק. הוא שתק יותר משלושים שנה. "יש דברים שאף פעם לא תתפאר בהם, שהם לא נושא לשיחה, ולא מועילים לאף אחד", הוא אומר. "אני אף פעם לא דיברתי על זה עם אנשים, אולי רק עם אשתי, ועם החברים שלי משם, וגם היום עדיף לעם ישראל שזה יישאר איפה שזה היה כל השנים".
הדברים שקדם, גמלאי מכפר סבא, אינו מתפאר בהם, נשמעים בדיעבד כקוריוז היסטורי. אבל אז, בסוף 1967, בלהט המלחמה והכיבוש שבא אחריה, הוא וחבריו האמינו באמונה שלמה בשני דברים: בחשיבותה העליונה של המשימה שהוטלה עליהם (עד היום לא ברור על ידי מי), ובקשר השתיקה. המשימה שלהם, בקווים כלליים, היתה לשכנע את תושבי עזה לעזוב את הרצועה ולהשתקע בירדן, ואם אפשר גם בנסיכויות המפרץ הפרסי ולמעשה בכל מדינה שתסכים לקלוט אותם.
כעבור שנים כינה זאת רחבעם זאבי "טרנספר מרצון", אבל באותם ימים העדיפו לדבר על "מחווה הומניטרית לאוכלוסייה במצוקה". את פעולות ה"שכנוע" ביצעו קדם וחבריו במסגרת מיזם מעין פרטי, מעין חובבני, שצמח על קרקע הכיבוש ואי הסדר הכללי ששרר ברצועה מיד אחרי המלחמה.
ברצועת עזה ובצפון סיני היו אחרי המלחמה פחות מ-400 אלף פלשתינאים, שני שלישים מהם פליטים מ-1948. נציגי ממשלת ישראל, שלא ידעה כמה זמן בדיוק הרצועה תישאר בידיה, נשלחו לשם מיד לאחר המלחמה וחזרו עם שלל רעיונות יצירתיים, בעיקר על פתרון בעיית הפליטים. החל ממשרד ראש הממשלה לוי אשכול, דרך שר הביטחון משה דיין, שרי אחדות העבודה יגאל אלון וישראל גלילי, השב"כ, המוסד, משרד החוץ, מפקדים בשטח, ויזמים פרטיים שונים - כל אחד בנפרד ולפעמים כמה מהם ביחד גילגלו הצעות איך לטפל בתושבי רצועת עזה - האם ביד קשה או ביד רכה. האם להקים תשתיות ולדאוג למקורות פרנסה או לא לעשות דבר ולהפוך את החיים הקשים של התושבים לבלתי נסבלים, ובדרך זו לגרום להם לעזוב.
שום רעיון לא נדון ברצינות ולא גובש עד הסוף. לא נטוותה תוכנית לטווח קרוב ולא לטווח רחוק. אבל לכולם היה אותו חלום: להתעורר בבוקר ולמצוא את רצועת עזה ריקה. "מישהו החליט שצריך לפנות את האוכלוסייה מרצועת עזה", אומר תא"ל בדימוס יצחק פונדק, שהיה ב-1967 נציג משרד העבודה ברצועה ואחר כך מושל עזה וצפון סיני. "ואותו מישהו האמין שאם החיים של התושבים יהיו קשים ולא יהיה להם מה לאכול, הם יברחו. אבל הם לא ברחו".
"אני בעד זה שילכו כולם, ולו גם לירח", אמר ראש הממשלה לוי אשכול בדיון במשרדו זמן קצר לאחר המלחמה, כפי שמצטט תום שגב בספרו "1967". את ביצוע הרעיון של "דילול" האוכלוסייה בעזה הטילו על שתי מסגרות ארגוניות. אחת היתה המוסד. מאיר עמית, ראש המוסד, הפקיד את המשימה בידי יוסף יריב. המסגרת השנייה היתה היוזמה שקדם היה שותף לה, ובראשה סא"ל במילואים שלמה בן אלקנה, קצין משטרה נמרץ ושנוי במחלוקת ששמו הלך לפניו כמי שחשף בחולות רפיח באוקטובר 1967, בעזרת בדווים מקומיים, את עצמותיו של איש ניל"י, אבשלום פיינברג.
אשכול בחר
בן אלקנה, ככל הידוע, שכנע את מרדכי (מוטה) גור, המפקד הצבאי של רצועת עזה וצפון סיני, לתת לו יד חופשית ותקציב לא גדול, ובתמורה התחייב להקים יחידה מיוחדת שתעביר, לדבריו, פלשתינאים רבים מהרצועה לירדן. הוא דיבר על מאות אלפי פלשתינאים. גור אהד את הרעיון ודיווח על ההצעה לשר הביטחון, משה דיין. על פי אחת העדויות אמר דיין שאין לו התנגדות, אבל סייג והדגיש שאם תהיה ועדת חקירה, הוא יכחיש הכל. כשהרעיון הגיע אל ראש הממשלה, הקים אשכול במשרדו גוף מתאם שבראשו העמיד את עדה סרני, אלמנתו של אנצו סרני, שצנח במלחמת העולם השנייה בצפון איטליה בשליחות הצבא הבריטי ומאז נעלמו עקבותיו.
לא ברור מדוע בחר אשכול את סרני, בת 62, לתפקיד. אולי בשל קשריה עם יהודי איטליה ומתוך אמונה שתוכל לגייס מהם את הכסף הדרוש למבצע, ואולי לשכנע בעזרתם את העזתים להשתקע בכלל בלוב, מושבה לשעבר של איטליה, ששלט בה המלך אידריס. ניסיונה של סרני במבצעים חשאיים הסתכם בפעילות במוסד לעלייה ב' לפני הקמת המדינה. "אף פעם לא הבנו מדוע בעצם היא מונתה למשימה", אומר קצין בכיר במודיעין שהיה שותף סוד. "כנראה בגלל קרבתה לאשכול, ואולי חשב מי שחשב ששוב מדובר בהעפלה בלתי חוקית".
איש הקשר של סרני לעניין ההגירה במשרד הביטחון היה שלמה גזית, שהיה אז ראש מחלקת המחקר באמ"ן בדרגת אלוף משנה ועוזרו המיוחד של דיין לענייני השטחים (כשנה לאחר המלחמה ניתן גם שם לעזרה המיוחדת: "היחידה לתיאום פעולות בשטחים"). בתאריך לא ידוע ב-1967 החלו בן אלקנה ויריב לפעול, בתיאום סרני. ליחידה של בן אלקנה, זוכר קדם, קראו "המחלקה לתפקידים מיוחדים בממשל", והיא פעלה בשולי הממשל הצבאי בעזה.
שלמה קליין (בן אלקנה) נולד ברוסיה בנובמבר 1921 למשפחת איכרים יהודית שומרת מסורת. בגיל שמונה עבר עם משפחתו לווינה, שבה נוצקו באישיותו דפוסים "יקיים", כפי שהגדירו אותם ידידיו כעבור שנים: יסודי, מאורגן, קפדן, נוקדני, אך גם בעל חלומות ומעל לכל, אינדיווידואליסט, בסגנון הפרש הבודד. ב-1938 הוא עלה ארצה והצטרף להכשרה בקיבוץ בית זרע. במלחמת העולם השנייה פעל בשליחות ההגנה והמודיעין הבריטי בסוריה וסייע להבריח משם עולים, ובו בזמן עסק בפעילות נגד ממשלת וישי הצרפתית. בשלב מסוים, אומרת בתו נאווה אגמון, בתחילת שנות הארבעים, הוא נעצר ונכלא בסוריה.
לאחר מלחמת העצמאות הצטרף למשטרה, שבה העביר את מרבית הקריירה שלו בענייני ערבים. "הוא ידע יפה מאוד להתחשב בתרבות ובמנהגים שלהם, איך לנהוג בכבוד כלפי המגזר הזה", אומרת בתו. "אבא למד בכלא בסוריה ערבית והכיר את כל הניואנסים של איך להתנהג, איך לחקור, איך להשיג מידע, שיתוף פעולה ואיך לגמול להם".
תקופה מסוימת הוא שימש קצין קישור של המשטרה ליחידה 504 של אמ"ן בצפון הארץ, שתפקידה להפעיל סוכנים במדינות הגובלות בישראל. כך התוודע לאנשי מודיעין, קשר שעתיד לסייע בידיו בפעולותיו ברצועת עזה. עם הגיעו לרצועה החל בן אלקנה לגייס אנשים ליחידתו החדשה, רובם על בסיס של היכרות אישית. יעקב קדם היה כנראה יוצא הדופן.
כרטיס לכיוון אחד
קדם, חקלאי יליד כפר סבא, קיבל יום אחד ביקור בביתו. "בן אלקנה בא אלי וסיפר לי על היחידה", הוא מספר. "השאלה הראשונה שלי היתה: 'איך עושים את זה? האם באלימות?' והוא אמר: 'בשום פנים ואופן לא'. אם היה אומר לי 'אתה תעשה את מה שעשו ליהודים באירופה', לא הייתי מסכים. אני מוכן להיות קצת מנוול, אבל לא יותר מדי. האמנתי שאפשר לעשות את זה. אולי זה לא יפה, אבל תמיד אמרתי שמה שאפשר לעשות ביום אחד של מלחמה, או מיד אחרי המלחמה, אי אפשר לעשות בחמישים שנות שלום. חשבתי שאפשר לתקן את מה שפיספסנו ב-48', אבל בסופו של דבר גם ב-67' פיספסנו, וזה מחדל".
למה בן אלקנה בא דווקא אליך?
"הוא חיפש אנשים, דוברי ערבית. אני לא יודע מי שלח אותו אלי. אני דובר ערבית כי איפה שגרתי, בחצר השכנה היה גר אחמד שלמד אצלי עברית ואני למדתי אצלו ערבית".
קדם לחם במלחמת העצמאות, אחר כך חלה במחלת כלי דם והתקבל לעבודה במפעל המים של כפר סבא. כשבן אלקנה הציע לו להצטרף ליחידה הוא שמח מאוד. "קודם כל חשבתי שזה חשוב, ושנית שמחתי שפתאום נזכרו בי וצריכים אותי". הוא הושאל ממפעל המים לשנה, שהתארכה לכמעט ארבע שנים. אין לו מושג מי עשה את הסידורים הדרושים. הוא מעריך שזה היה בן אלקנה, שהפך אותו מפקיד בעירייה לפקיד במשרד ראש הממשלה. בכל מקרה, הוא אומר, המשכורת נכנסה במועד לחשבון הבנק.
לחבריו ולבני משפחתו סיפר שהוא עובד ברצועה כיועץ חקלאי ואיש לא שאל אותו שאלות. "בהתחלה היינו ארבעה", אומר קדם. היו שם אביגדור יוסיפון מרמת ישי, עודד ינאי מנהלל וגדעון רסקי, בן לשבט הידוע מראש פינה. "בשיא היינו אולי 15. כולם חקלאים, ערביסטים, שידעו איך לדבר עם ערבים".
הם היו אנשי העמק והגליל, שומרי שדות, רוכבי סוסים, לוחמים ותיקים, אנשי הש"י (שירות הידיעות של ה"הגנה") ואחר כך ביחידות מודיעין סודיות. דור מייסדי המדינה, אדוני הארץ, אנשים שלא פחדו משום דבר ומאף אחד. פלאחים בדמות הפרא האציל. מעין רשת של "אולד בויס" שהאמינו בכל לבם שאין בקיאים מהם בהבנת ה"מנטליות" הערבית.
גילה ורדי מקיבוץ יראון, חברתו של גדעון רסקי, שמת לפני ארבע שנים, זוכרת את הסיפורים על התקופה בעזה. "גדעון וחבריו היו שומרי שדות, פלאחים רומנטים. הוא לא סיפר עובדות. דיבר יותר על אורח החיים שלהם, שזה היה כמו מהסרטים. קצת שריפים ענקיים, שכל מלה שלהם היתה מרעידה את אמות הספים של עזה. ראיתי את העבודה של גדעון עם הבדווים. בכל מקום הוא היה מלך. היו לו סיפורים מפה ועד להודעה חדשה. היתה לו ערבית כמו שפת אם. היה חבר טוב של אריק שרון. אחר כך, דרך הסוסים הוא הכיר את חיים ברלב והיה חבר של גיורא זייד. בזכות קשרים אלה גייסו אותו ליחידה של בן אלקנה".
אחיו של גדעון רסקי, צבי, היה לאחר מלחמת ששת הימים מושל ג'נין בדרגת סא"ל. "טוב שידעו אז לשמור על סודות", הוא אומר בגאווה, מרוצה מכך שסיפור היחידה בעזה ידוע רק למעטים. ענת יוסיפון, בתו של אביגדור יוסיפון, חבר אחר ביחידה, אומרת שאביה גויס לפעילות בעזה כאזרח עובד צה"ל לפרויקט מיוחד. גם יוסיפון, שמת לפני 12 שנה, היה שומר שדות בתחילת דרכו, חקלאי בעל אדמות ברמת ישי וממקימי יחידת המיעוטים בצה"ל. "מדי פעם היו קוראים לו למשימות מיוחדות", אומרת בתו. "בעזה הם סיכלו הרבה ניסיונות פיגוע ועודדו פלשתינאים לקחת One way ticket - לעזוב לירדן במסגרת איחוד משפחות. אבא שלי לא היה דברן גדול. לא סיפר דברים שאסור לספר. הכל היה סודי".
האוטובוסים היו מלאים
איך פעלה היחידה? על פי עדותם של קדם ורסקי, הם הקימו כמה "משרדי נסיעות" ברחבי הרצועה, הפיצו את השמועה באמצעות סייענים והמתינו לקליינטים. ראשונים עזבו מרצונם בעלי הדרכונים הירדניים. אחר כך עודדו אנשיו של בן אלקנה את הנשים שבעליהן עבדו במדינות המפרץ, להצטרף אליהם עם כל המשפחה. גדעון רסקי סיפר לפני מותו לידיד, שהוא וחבריו ליחידה לא בחלו לפעמים באמצעים. יום אחד חזר לרצועה ראש חמולה מאחת ממדינות המפרץ. אנשי היחידה, בעזרת נציגי השב"כ, העבירו אותו בתואנה כלשהי לכלא אשקלון, אחר כך הביאו את אשתו, איפשרו לו להתייחד איתה ואמרו לו שזאת הפעם האחרונה שהוא רואה אותה. כעבור שבועיים שוחרר ראש החמולה מהכלא, חזר הביתה והעביר את כל החמולה מעזה לירדן.
יעקב קדם לא זוכר את הסיפור הזה. הוא זוכר סיפורים אחרים. "אני לא יודע אם שכנוע זאת המלה המתאימה, זה היה יותר עזרה למי שרצה לעבור. והיו רבים שרצו לעבור. חלק פחדו מאתנו, לאחרים היו בני משפחה בחו"ל, אצל כולם המצב הכלכלי היה גרוע. היו גברים שעבדו במדינות המפרץ - לא איפשרו לנשים ולילדים להצטרף אליהם. כל מה שהיה צריך באמת לעשות זה לעזור למי שרצו ללכת, להקל בהליכים. אבל גם היהודים לא הקלו עליהם. ואם עם ישראל, כולל אדון דיין, היה מתעורר מהר יותר, ומסייע להם, יכול להיות שהיום זה לא היה חלום. אבל דיין לא התעורר. מי שכן התעוררו היו הירדנים והליגה הערבית, והתחילו לעשות כל מיני פעולות כדי למנוע את המעבר לירדן".
"תושבי הגדה המערבית שעברו לעבר הירדן המזרחי עשו זאת בשני שלבים נפרדים", כתב ב-1985 שלמה גזית, בספרו "המקל והגזר: הממשל הצבאי ביהודה ושומרון". בשלב הראשון, תוך כדי הלחימה, נמלטו יותר מ-70 אלף פלשתינאים, רובם ממחנות הפליטים בבקעת הירדן. בשלב השני, לאחר סיום הקרבות, עקרו תושבים רבים מזרחה מתוך מה שגזית מגדיר "סטיכיה" של "איחוד משפחות": המלחמה, השתלטות צה"ל וניתוק המעבר בגשרי הירדן עוררו אצל הפלשתינאים שעבדו במדינות ערב דאגה וחשש לניתוק ממשפחותיהם. לפי גזית, בדרך זו עזבו בין יוני לדצמבר 1967 כרבע מיליון פלשתינאים, מהם 50 אלף מעזה. אבל המצב השתנה מהר מאוד. "החל להיווצר לחץ בכיוון ההפוך", של הנוטשים שביקשו לחזור לבתיהם ושל ממשלת ירדן. הממשלה נאלצה לקבל החלטה שאיפשרה את חזרתם של כ-20 אלף פליטים.
היחידה של בן אלקנה פעלה בדרכים שונות. בנוסף לכסף שהציעו לעוזבים, 100 לירות ישראליות (כ-300 דולר) לאדם ("בסך הכל נתנו לכל משפחה כסף כיס, לקנות פיתה ואשכול ענבים לילדים בדרך", מאשר קדם), דאגו להסיעם לגשרים. צבי אל-פלג, שהיה מושל דרום רצועת עזה, זוכר אוטובוסים. "אני יודע שהאוטובוסים היו מלאים", אומר אל-פלג. "שמעתי שאמרו שם שקנו להם כרטיס נסיעה לכיוון אחד. בכל מקרה, הכוונה היתה לרוקן את עזה כמה שיותר. איך הם בדיוק עשו את זה, אני לא יודע. אם היו נעשים מעשים של פגיעה פיזית באנשים, זה היה מגיע לאוזני".
קדם, שהיה בפועל סגנו של בן אלקנה, אומר שלא היו אוטובוסים אלא משאיות. אנשי היחידה העלו את המתפנים על משאיות, עם המטלטלים, וליוו אותם כל הדרך עד לנקודת המכס הישראלית בתחנת הרכבת בעזה. אבל פקידי המכס, מתרעם קדם, לא הצטיינו בשיתוף פעולה. "היה לנו ויכוח גדול עם המכס. הם מילאו להם טפסים כאילו שהם נמצאים בנמל התעופה בן גוריון ומנסים להבריח כל מיני דברי ערך. הייתי אומר לפקידים: 'אנשים רוצים ללכת, ואתם לא נותנים להם?' מה היתה הטענה של אנשי המכס? שבדרך מעזה לגשרים בירדן הם יכולים למכור את המטלטלים העלובים שלהם בבאר שבע. אחר כך איפשרו לנו לחתום במקומם על הטפסים האלה. הם לא הבינו למה מאפשרים ליחידה המשונה הזאת למלא ולאשר את הטפסים האלה".
אחרי תלאות המכס נסעו המשאיות אל גשרי הירדן, שם חיכו לנוסעים אנשי קשר ירדניים שתמורת שוחד הכניסו אותם לממלכה ההאשמית. יום אחד, אומר קדם, השלטונות הירדניים שמו לב לתנועת הנוסעים הערה לכיוון אחד והתחילו להערים קשיים. "כשהירדנים התעוררו, משאיות עזתיות לא יכלו להיכנס לירדן. התחלנו לעבוד אז עם משאיות מהגדה. עד שגם על זה הם עלו. אחר כך עבדנו עד הגשר עם משאיות שלנו, ומהגשר עם משאיות ירדניות. בסופו של דבר הירדנים סגרו את המעברים לגמרי. אז הלכנו לערבה. זה היה קצר מאוד ולא במספרים גדולים. בעיקר היה מעבר אחד שבו השתמשנו. המשת"פים שלנו ידעו איפה אפשר לעבור".
בהעדרו של בן אלקנה, השתתף קדם, לדבריו, בפגישות עם דיין, גזית וסרני. דיין, הוא אומר, לא ממש התעניין בהגירה מעזה. "לקראת פגישות אתו היינו מתאמים עמדות כדי להשיג דברים, אבל אחר כך, בפגישות האלה, אף אחד לא דיבר. כולם חיכו לראות לאן נושבת הרוח ורק אז היו אומרים את דעתם. אני אמרתי לדיין בפגישה אחת: 'אתם צריכים להחליט, אני לא גנרל ואם הייתי רוצה להיות גנרל לא הייתי עוזב את צה"ל ב-48', לי אין בעיה לחזור מחר לשאוב מים', אבל הוא לא הקשיב בכלל".
תקלה קטלנית בפרגוואי
לפני שמונה למושל רצועת עזה היה יצחק פונדק נציג של משרד העבודה. מתוקף תפקידו הוא פתח בעזה, מיד לאחר המלחמה, סניף של משרד העבודה והתחיל להקים, ביוזמתו, כל מיני מסלולים להכשרה מקצועית "למקצועות שידענו שחיפשו במדינות ערב, כמו נהגים, מכונאי רכב, בנאים. המטרה, בראש וראשונה, היתה שאלה שיסיימו את הקורסים ילכו לשם ויפנו את הרצועה, וזה מה שקרה. הם עזבו את הרצועה והיו שולחים כסף למשפחות שנשארו. המחשבה היתה שהם לא יחזרו".
איך שכנעת אותם לעזוב?
"לא צריך היה לשכנע. בהתחלה אמנם הם עשו קצת הפגנות, אחר כך היו מפרקים את הבתים שלהם, מעמיסים את כל החפצים על מה שהעמדנו לרשותם ונוסעים לאן שאמרנו להם לנסוע, ושם חיכו להם בית ועבודה".
אל"מ חגי חפץ, שהיה סגן מפקד כוחות צה"ל ברצועה, זוכר את בן אלקנה, שמת לפני 12 שנה. "אני יודע שהוא עבד על העברת אוכלוסייה. אמרו לי שהוא מנסה לצמצם אוכלוסייה. האם היו לזה תוצאות, ואיך זה נעשה, ומי היו האנשים שעבדו אתו, ומה הוא הספיק לעשות - קשה לי היום להגיד. אני לא זוכר למי הוא היה כפוף. נדמה לי שלא למפקדה שלנו. אני זוכר שפיטפטנו לא פעם על הנושא שקרוב גם ללבי, עצמותיו של אבשלום פיינברג. פרטים מעבר לזה אני לא זוכר. אני לא יודע לאן שלחו את האנשים".
גם פעולות ה"עידוד" של המוסד, שפעל במקביל ליחידה של בן אלקנה ובתיאום מסוים איתה, לא מימשו את הפנטזיה הציונית. מאיר עמית אינו זוכר במדויק מי הגה את הרעיון שהמוסד יהיה מעורב בעידוד ההגירה. "הרעיון בא מכיוונו של אשכול", הוא אומר. האחראי מטעם המוסד היה יוסף יריב, שעמד בראש "קיסריה", אגף המבצעים של המוסד. יריב ואנשיו זקפו לזכותם מבצעים בכל התחומים שבהם עסק המוסד באותן שנים: הפעלת סוכנים, איסוף מידע ומבצעים מיוחדים. אחד המבצעים היה חיסולו בדרום אמריקה ב-1965 של פושע המלחמה הלטווי הרברט צוקורס. יריב השתתף אישית במבצע.
היו כמה סיבות להפקדת משימת ההגירה בידי יריב. אחת, בזכות ניסיונו במבצעים חשאיים. השנייה, בשל רשת אנשי הקשר שפרש ברחבי העולם. תפקידם של יריב ואנשיו היה לעודד פלשתינאים לעזוב את פלשתינה ולשם כך היו מוכנים לסייע להם. "מטרת המבצע", אומר עמית, "היתה למצוא מקומות בעולם למי שירצה לעזוב. הגישה היתה, מי שרוצה לעזוב - תבוא עליו הברכה".
יריב וקומץ עוזריו איתרו מדינות שהסכימו לקלוט את המהגרים, או לפחות להעניק להם אשרות כניסה. רוב המדינות הללו היו בדרום אמריקה, ובמיוחד פרגוואי. פלשתינאי שהסכים לעזוב קיבל כרטיס טיסה ודמי כיס של כמה עשרות דולרים והבטחה כי יסייעו לו למצוא מקום עבודה במולדתו החדשה ולבנות שם את חייו. אבל בדומה לניסיון של בן אלקנה, גם המבצע של יריב לא התרומם. "המבצע לא ארך זמן רב", מסכם עמית, "ולא היה מוצלח במיוחד".
למעשה, פעולת המוסד נפסקה בעקבות פיאסקו טרגי. במאי 1970 נכנסו שני פלשתינאים בני 20 לשגרירות ישראל באסונסיון, בירת פרגוואי. הם תבעו לדבר עם השגריר, בנימין בר-און. כוונתם היתה להתנקש בחייו. עובדת השגרירות עדנה פאר דחתה את בקשתם והרימה את אפרכסת הטלפון. שני הפלשתינאים, שהניחו שהיא מתכוונת להתקשר למשטרה, ירו בה והרגוה. עובדת מקומית, דיאנה זבלוק, נפצעה.
בחקירתם ובמשפטם טענו השניים כי נציגי ישראל פיתו אותם להגר מעזה לפרגוואי. הם סיפרו כי הובטח להם שישראל תסייע להם למצוא מקום עבודה ועזרה בלימוד ספרדית. הם נענו להצעה. סופקו להם תעודות מסע, 25 דולר דמי כיס וכרטיסי טיסה. הם טסו באפריל 1970 דרך לונדון וריו דה ז'נרו, אך בפרגוואי גילו כי הוליכו אותם שולל וההבטחות לא קוימו. לפיכך החליטו לנקום בשגריר ישראל. הם נידונו ל-13 שנות מאסר. ישראל הכחישה את דבר קיומו של מבצע כזה וטענה כי השניים היו "סתם" טרוריסטים בשליחות הפתח. העולם באותם ימים - כולל התקשורת הבינלאומית - העדיף לרוב לקבל את הגירסה הישראלית בלי שמץ של היסוס או הסתייגות.
השב"כ שמר מרחק
היחידה של בן אלקנה המשיכה לפעול ברצועה גם לאחר הכישלון בפרגוואי. סיפורים לא מעטים שקשה לבססם עברו באותה תקופה מפה לאוזן על מה שהתרחש בדרך בין עזה לירדן. "מזמן לזמן נפוצו סיפורי זוועה על פעולות יזומות לגירוש תושבים", כותב שגב בספרו. קצתם הפכו למיתוסים. רסקי סיפר לפני מותו שכאשר נסגרו המעברים על גשרי הירדן, הוסעו ה"מהגרים" על גבי גמלים לכיוון המעבר בערבה. פעם זו היתה שיירה של 15 ילדים ושתי נשים. המלווים הבדווים חיכו ליד המעבר חצי יום לאיש הקשר הירדני, שמשום מה לא הופיע. בערבו של אותו יום רצחו הבדווים, לטענת רסקי, את כל נוסעי השיירה. כשזה נודע לדיין הוא רתח מזעם והורה לפרק את היחידה.
יעקב קדם, לדבריו, אינו מכיר את הסיפור הזה. גם ניסיונות לאשש אותו ממקורות אחרים לא הצליחו. קצין בכיר בצה"ל, שהיה שותף לסוד קיום היחידה, מניח שמפיצי השמועה התבלבלו. לדבריו, הגירוש היחיד של פלשתינאים דרך הערבה היה קשור לעניין אחר לגמרי. לדברי אותו קצין זה היה מבצע שכינויו "פציינט" ובו גורשו לירדן דרך גבול הערבה כ-50 אסירים חברי ארגונים פלשתיניים, שגמרו לרצות את תקופת מאסרם. "ירדן סירבה לקבל אותם אז העברנו אותם בלי ידיעת הירדנים דרך הערבה".
קדם אומר שפעילות היחידה שלו מיצתה את עצמה בגלל בלגן וחוסר ארגון. "לפעמים הבעיה היתה של צה"ל. היום המעבר חסום ואתה כבר שלחת משאית, אחרי שתיאמת מראש עם צה"ל, ואז פתאום מודיעים לך שאי אפשר לעבור. סיבה נוספת, שאלה שהיו צריכים לתקצב את כל העסק לא כל כך התלהבו לתת כסף, ובסופו של דבר התברר שזה הרבה התעסקות ומעט אנשים עברו. טפטוף שלא שווה את כל האופרציה. זה גם לא סוג הדברים שמישהו שמח ורץ לעשות אותם. יכול להיות שהמנהיגות שלנו חשבה שלעם ישראל בכלל אסור לעשות דברים כאלה".
המבצע השאפתני שניהלה עדה סרני היה כה סודי וכנראה גם לא ממש מוערך, עד שאפילו בכירים, יועצי סתר, כאלה שהיו שותפים לסודות חשובים יותר, לא ידעו על כך דבר וחצי דבר, או שמחמת הבושה הם טוענים היום שלא ידעו על כך. "שמעתי על עדה במעורפל", אומר שמואל טולידאנו, שהיה אז יועץ לענייני ערבים של ראש הממשלה וקודם לכן בכיר במוסד. "מהמעט ששמעתי התרשמתי שזה לא היה ממש משהו מסודר". תום שגב מזכיר בספרו שטולידאנו השתתף בישיבה עם סרני, שבה דנו בין השאר גם בהנפקת דרכונים דרום אמריקאיים.
לפי מסמכים של ארכיון המדינה גם ראש שירות הביטחון הכללי (השב"כ), יוסף הרמלין, נכח באותה ישיבה. אבל עוזריו הבכירים טוענים כיום כי ידעו מעט מאוד מכל העניין. "אין לי מושג על היחידה הזאת", אומר חיים חופי, שהיה ראש מרחב הדרום בשב"כ, עם אחריות על רצועת עזה. המידע שבכל זאת משהו מתרחש הגיע למטה השב"כ מהשטח. "פה ושם במחנה פליטים זה או אחר נרצח תושב מקומי בידי אחד הארגונים הפלשתינים שפעלו ברצועה, לאחר שנחשד בשיתוף פעולה", נזכר איש שב"כ בכיר, שביקש להישאר בעילום שם. הרכז המקומי, שהיה אחראי על האזור שבו בוצע הרצח, החל מטבע הדברים לחקור את נסיבותיו. "הבדיקות העלו שהנרצחים לא היו סוכנים שלנו וגם לא עבדו למען הממשל הצבאי. ולכן לרצוח אותם באשמת שיתוף פעולה עם ישראל נראה לנו תמוה".
בדיקות נוספות הבהירו לאנשי השב"כ שברצועה פועלת לצדם עוד יחידה סודית, שעל קיומה לא ידעו. הבירורים האלה גילו כי הנרצחים עבדו כנראה למען היחידה של בן אלקנה. הם היו אנשי הקשר, המפתים והמשדלים שבאמצעותם קיוו לשכנע את העזתים להגר. מעת לעת הבחינו רכזי השב"כ בכמה ישראלים שהסתובבו כמוהם, בבגדים אזרחיים, עטו על פניהם ארשת חשיבות ונראו ממתיקי סוד. הם נתקלו בהם או חלפו על פני מכוניותיהם במחנות הפליטים, בכבישי הרצועה ובעיקר בבנייני הממשל הצבאי, שבהם היו לשב"כ מתקני חקירות ומשרדים.
"כשהתמונה התבהרה לנו הבנו שזוהי יחידה קטנה, לא ממש מקצועית, שאנשיה היו מעין מתנדבים", אומר איש השב"כ הבכיר. "כמי שהכירו היטב את הרצועה וחיו את השטח והבינו את הלכי הרוח, היה ברור לנו שלכל הרעיון הזה אין שום סיכוי של ממש להתרומם. ההחלטה שלנו היתה פשוטה מאוד: לא להתקרב אליהם ולמעשיהם, לא להתעניין בהם".
למה הם עזבו
קצינים ספורים בצה"ל הכירו היטב את הפרטים, התוודעו לסודות, ויכלו לשפוך אור על הפרשה. אחד מהם היה מרדכי גור, אז מפקד רצועת עזה, שמת לפני עשר שנים ולקח את הסודות לקברו. קצין נוסף הוא האלוף בדימוס שלמה גזית, אז עוזרו המיוחד של שר הביטחון. כשנכנס גזית לתפקידו, היחידה של בן שלמה כבר היתה לעובדה מוגמרת. גזית עדיין חושב שלא הגיע הזמן לדבר על מה שהיה בעזה ועל פעילותו של בן אלקנה.
"צריך לתלות את מי שמדבר על זה", אומר גזית. "ישראל עדיין נמצאת בעימות עם העולם הערבי ועם הפלשתינאים ויש נקודות רגישות מפה עד להודעה חדשה. רק לפני כמה ימים היה מטורף, עדן נתן זדה שעשה מה שעשה, על בסיס של הסתה כזאת או אחרת; למה צריך לעודד את ההסתה הזאת?"
אבל קצין בכיר אחר בצה"ל, שהיה גם הוא בסוד מבצע ההגירה, הסכים לגלות בעילום שם טפח מהפעולה. לדבריו "כל הסיפור של היחידה היה לא ממש רציני. האחריות היתה במשרד ראש הממשלה".
מדוע לדעתך הסכים משה דיין, שהיה ידוע בריכוזיות שלו, שהיחידה לא תופעל במסגרת משרד הביטחון?
"כי דיין לא התייחס לכך ברצינות. אשכול ביקש שתהיה לו יחידה, אז דיין בציניות האופיינית לו אמר: טוב, ישחקו הנערים לפנינו".
לדברי אותו קצין בכיר, לסרני, בן אלקנה וקומץ חבריהם היו תוכניות גרנדיוזיות. הם דיברו וכתבו במזכרים פנימיים על הוצאתם של רבבות פלשתינאים מעזה לירדן, למדינות המפרץ ולכל מדינה ערבית אחרת שאליה יוכלו לשלוח אותם. אף שאין נתונים מדויקים על מספרם של אלה שהסכימו לעזוב מרצונם תמורת התמריץ הכספי הזעום שניתן להם, נראה כי לכל היותר הביאה ההגירה מרצון ליציאתם של כמה אלפי פלשתינאים. רוב העוזבים עשו זאת בלי קשר לניסיונות לעודד אותם ולתמריצים. הם עשו זאת כדי להתאחד עם משפחותיהם, מחשש מפני השלטון הישראלי או מסיבות כלכליות או אישיות.
סרני דיווחה לאשכול, כי בשלושת החודשים הראשונים לפעילות היחידה בעזה יצאו משם 15 אלף בני אדם. גדעון רסקי טען שהם הצליחו להוציא 180 אלף. גם על "יעילות" פעולתו של המוסד יש מחלוקת. בפרוזדורי המוסד ליחששו על מבצע מוצלח שהביא להגירתם של אלפים. אבל כנראה, כפי שמעיד גם עמית, יצאו רק כמה עשרות, אולי מאות ספורות. המזכרים והשמועות שעברו מאז ועד היום מפה לאוזן העצימו את ההילה והמיסתורין של פעולות היחידה של בן אלקנה והמוסד. אבל כנראה שיש פער עצום בין הרצון למציאות, בין המזכרים לעובדות. אחת הסיבות לכך היא בעובדה שבחצי השנה הראשונה לאחר המלחמה עזבו את עזה והגדה כרבע מיליון פלשתינאים. וכל גורם שהיה מעורב מבקש לתפוס טרמפ על הנתון הזה.
בסופו של דבר כשלון הפעולה יכול בעיקר "להיזקף" לחובת משה דיין ומדיניותו. דיין, מציין הקצין הבכיר, הבין מהר מאוד כי בהעדר הסכמי שלום (והסיכויים להשגתם התפוגגו והלכו בעקבות החלטות ועידת הפיסגה הערבית בחרטום באוגוסט 1967), ישראל תישאר בשטחים לפרק זמן ארוך. במצב כזה מוטלת עליה האחריות לדאוג לצורכי התושבים. דיין גם הבין שהשקטת השטח היא אינטרס ישראלי מובהק, ולשם כך יש לאפשר לתושבים להתקיים בכבוד, להתפרנס, לחנך את ילדיהם ובקיצור לחיות. מדיניות עידוד הגירה יכולה להתקיים רק באווירה של פחד, מצוקה כלכלית והידרדרות חברתית, ואלה עמדו בסתירה לאינטרס הישראלי כפי שדיין תפש אותו.
התנהגות נורמלית
קדם אומר שהמצפון לא מייסר אותו בלילות. "לא, כי לא עשינו שום דבר שחורג מהתנהגות נורמלית, כפי שזה הוגדר אז. אפשר להתווכח עם הרעיון, ויכוח פילוסופי אם זה היה הוגן לסייע לאנשים שנמצאים במצב קשה לעזוב את הרצועה. זה כנראה לא היה הוגן, כי הם לא חיו בתנאים חופשיים ולא בטוח שהיו יכולים להחליט בדעה צלולה. אני לא חושב שאני מהאנשים המושחתים, ובשביל מדינת ישראל הייתי מוכן לעשות הרבה דברים, כל זמן שלא עוברים גבולות".
מה היו הקווים האדומים שלך?
"אם צריך לקחת מישהו בכוח, אם צריך לירות במישהו כדי שהאחרים ייבהלו וילכו - זה לא".
ולשלם להם כסף שילכו?
"למה לא? אנשים רצו לעזוב ולא היה להם גרוש על הנשמה. אני לא יכול להתפאר בזה, ולא אומר היום שעשינו מצוות ולא מעשי חסד, אבל שום דבר לא נעשה באורח גס או בוטה או קשה. בסך הכל אני לא מתבייש במה שעשיתי, אלא בתוצאות. אני מצטער על התוצאות העלובות".
ואתם, למיטב זיכרונך, רק עזרתם לאלה שרצו לעזוב?
"למיטב זיכרוני, ככה היה. במקומות שאני הייתי, ולא היה כמעט מקום שלא הייתי, רק עזרנו לאלה שרצו לעזוב. אבל אני לא פעלתי לבד, היינו קבוצה, אז אם היה בינינו יזם בעל תושייה, סטחנוביץ', אינני יודע, יכול להיות. אבל לא זו היתה המדיניות ולא הכוונה של מישהו מלמעלה. להיפך, ככל שהדרגים היו יותר גבוהים, הם פחות הזדרזו לעזור. הלוואי שהיו מזדרזים". *
<IMG height=15 width=1 border=0>כל הזכויות שמורות ,"הארץ" © |
ראשי
צ'אט
29-09-2007, 11:53
מצב כלאיים
