מאת: כתב אתר צה"ל



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]

במחנה "אריה" שבגזרת בקעת הירדן והעמקים, ממוקמת מרפאת חטיבת הבקעה. זו היא מרפאה מרחבית, אשר נותנת שירות רפואי לחיילי החטיבה ולחיילים שביישובי הבקעה. מכאן, תגלו, כי היא אינה מרפאה צבאית רגילה. לצד מסדרי החולים מתקיים בה מערך הטיפול הנמרץ הצבאי - שמטפל בחיילים וגם באזרחים. הנ"ל מתקיים בגזרה שמשתרעת על שטח של כ-240 קילומטר, וחייליו הם למעשה הצוות הרפואי הבכיר היחיד בכל הגזרה. על הצוות הפעיל, אומרת אחראית המרפאה רב-סמל קרן דוד-פור: "יש בזה סיפוק אדיר. זה הוא צוות שכל אחד ממנו הוא בעל מוטיבציה עצומה. נדיר למצוא הרבה אנשים עם כזו מוטיבציה, והם עושים את עבודתם באופן מעורר השתאות".

"איפה? תאונת דרכים, איפה?"

סמל אינה שניידר, 22, אחראית מרפאה בסדיר, אמורה הייתה להשתבץ בבסיס אחר. "מיד כשהגעתי לפה", היא מספרת, "פגשתי שני חובשים שסיפרו לי על שתי הקפצות, שהיו מאוד 'קשות' אך גם מאוד מעניינות מבחינה טיפולית. החלטתי שאני חייבת להישאר כאן". מאז, העבירה שניידר את שירותה הצבאי, כשנה וחצי, במרפאה. "הקפצות יש פה בשפע", היא מספרת. "בעיקר בחורף. אנחנו נמצאים ליד ציר שהוא מפותל, ובחורף הופך הכביש חלק. אני יכולה לספר על ימים בהם היו שמונה הקפצות".

סמוך לחטיבה שוכן כפר פלשתיני, ולא פעם נתנו אנשי המרפאה עזרה רפואית לתושביו. לעתים נכנס צוות הטיפול הנמרץ לתוך הכפר, אך ברוב המקרים, נושאים אנשי הכפר את הפצועים אל פתחו של שער הבסיס. "פעם הביאו תינוק לשער", מספרת שניידר. "חובשת שלנו שמרה באותו הזמן. פשוט נתנו לה את התינוק ישר לידיים".

שניידר מספרת על שיתוף פעולה הדוק בין הטיפול הנמרץ הצבאי (להלן: טנ"צ) החטיבתי לבין מגן דוד אדום. "אנחנו בצה"ל, אבל קשורים מאוד גם למד"א. יש לנו ביפר של מד"א שנוהגים להקפיץ אותנו גם דרכו". בעודנו מדברים, מצלצל המירס של רס"ל דוד-פור וקוטע את הריאיון. "איפה? תאונת דרכים, איפה?"

אי אפשר לטעות, רבותיי. כך נשמעו השניות בטרם עלינו על הניידת ונסענו למקום האירוע. דוד-פור תוחבת את מכשיר המירס לכיסה ומאותתת לנו שנקום. "צומת משואה - קדימה". כעת, דבר ההקפצה הוא רשמי.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_HE/pages/tans.gif]


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]
"עושים עבודה של שלושה-ארבעה אנשים לפחות - אבל מכל הלב"

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]

במהירות שבה אנחנו עולים לניידת ויורדים ממנה, אני מספיק להבהיר לעצמי: זה אמיתי. מקרים שכאלה, אירועים של חיים ומוות, קורים כאן - באמת - כל הזמן. הצוות שאיתי נראה נרגש, אבל לבטח לא מופתע. אנחנו מגיעים למקום התאונה, שם מדווח לנו על התנגשות בין האמר צבאי לרכב פלשתיני. שני נפגעים במצב קל ואחד שמצבו מוגדר בינוני, מפונים בשכיבה לבית החולים ביריחו. בעוד שניידר ופרמדיק צבאי נוסף חוברים לרופא מטעם מד"א ומטפלים בנפגעים, אני מבחין ברס"ל דוד-פור, פונה להרגיע חיילת מבוהלת, אשר הייתה בתוך ההאמר בזמן ההתנגשות. "במהלך העבודה יוצא לך לראות מקרים כאלה וגרועים יותר", היא מספרת לי לאחר האירוע, "אבל תמיד כשאתה מגיע למקום יש אדרנלין. אתה לא נכנס לשאננות". בהיותה מנהלת האירוע, המטרה שלה היא להעביר את הפצועים מהר ככל האפשר לבית החולים - במצב הכי טוב האפשרי.

לכל אחד מאנשי הצוות היו סיפורים - לעתים מרגשים, לעתים קשים לעיכול - מימי שירותם בטנ"צ. "אחד שקרה לא מזמן", מספרת שניידר, "זאת הייתה בחורה שהתאבדה, ישראלית מאחד הישובים שבאזור. ניסינו להציל אותה אבל לא היה הרבה מה לעשות". שניידר מספרת כי הקושי הגדול ביותר הוא לטפל בילדים, "קשה לטפל בכולם מבחינה רגשית, אבל הקושי הוא גדול עוד יותר כשהנפגעים הם ילדים או צעירים".

סמל שגיא סומר, 20, משרת בחטיבה כפרמדיק מאז חודש ינואר האחרון. גם הוא מספר על אירוע בו היה מעורב ילד - ילד פלשתיני, כבן שמונה, שנדרס. "המצב שלו היה קשה מאוד. ביצענו בו כמה ניתוחים בשטח, מסוק זומן למקום ונחת בשטח, אך לבסוף נקבע מותו". כשאני שואל אותו על הקושי הרגשי הכרוך בהתמודדות עם מקרי פציעות ומוות, הוא אומר: "היו מקרים בהם נקרא קב"ן (קצין בריאות נפש) היחידה לשוחח עם החיילים. כל מקרה של ילדים הוא קשה במיוחד, אבל חייבים להמשיך הלאה". בפעם אחרת היה סומר נוכח באירוע רב נפגעים. "הייתי באוטובוס באותו זמן", הוא מספר. "הגעתי לבקעה וראיתי את התאונה מהאוטובוס. ירדתי כדי לעזור בטיפול. היו שם בערך 15 נפגעים. את רוב ההתרחשות ראיתי מהצד. התרשמתי כי קצינת ארגון הרפואה (קא"ר) והפרמדיק שהיו בשטח ניהלו את האירוע בצורה טובה מאוד".

"אני מרוצה עד מעל הגג מהעבודה של הצוות", מסכמת דוד-פור, "חיילי המרפאה, גם בשגרה, עובדים יום וליל - ועושים עבודה של שלושה-ארבעה אנשים לפחות, אבל עושים את זה מכל הלב".




http://www1.idf.il/DOVER/site/mainp...&docid=58395.HE

כל זה- וגם: אם אתה לא משרת בחטיבה מאוד קל להוציא ג'ימלים אצלם....