את גבורת המכבים מהללים מדי חנוכה # את מלחמת האחים שהביאה לקריסת הממלכה - מאה שנה אחרי מרד החשמונאים - פחות ששים להזכיר עם הדלקת הנרות # האם בחברה המקדשת את ההצלחה האישית ימשיכו לצמוח גיבורים המוכנים לחרף את נפשם בשדה הקרב? # האם לחברה הישראלית המתפרקת מנכסיה המשותפים צפוי עתיד דומה?


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]

מאת כתבת "במחנה", נעמה פרי

לתחושות ההפתעה וההתעודדות החזקות ביותר, גרמו במלחמה האחרונה המילואימניקים. כותרות העיתונים בישרו לנו באותיות נרגשות, ששיעור ההתייצבות למילואים עומד על מאה אחוזים ויותר. בכל רחבי גבול הצפון נצפו אנשי מילואים ותיקים שעזבו הכל והתעקשו להגיע ולתת יד למאמץ הכללי. בדיוק כשחשבנו שהפוסט מודרניזם אכל בכל, שכבר אין לנו שום מחויבות לאומית אמיתית, עמוקה וכנה, שהציונות כבר הפכה למילה גסה - בדיוק אז, גילינו שמתוך כל זה, אנחנו עוד מסוגלים להתאחד ברגע האמת. פתאום, קמו בארץ מאות גיבורים שהיו מוכנים לחרף את נפשם למען המאמץ המשותף.
בשנת 167 לפני הספירה, לפני 2,173 שנה בדיוק, נדרשו היהודים בארץ גם הם למאמץ מרוכז, כשהערכים הבסיסיים מוטלים בספק. יהודה המכבי, הגיבור החשמונאי, נאלץ להתמודד אז עם יהדות הולכת ונעלמת עמוק בתוך השלטון ההלניסטי ששלט באזור. רגע לפני התבוללות מוחלטת, היעלמות טוטאלית של זיקה ליהדות, הצליחו החשמונאים לרכז סביבם מספר מאמינים ולצאת, מעטים מאוד, נגד השלטון הגדול. לאסוף עצמם מתוך שברי היהדות, ולהילחם.
"אני חושב שיש בינינו היום חשמונאים, בין אנשי הצבא", אומר הרב הצבאי הראשי, תא"ל אבי רונצקי, "ואני חושב שראו את זה במיוחד במלחמה האחרונה. הייתה תחושה עזה של חירוף נפש. הייתה תחושה של מלחמה צודקת, ואנשים אזרו עוז ויצאו למלחמה. קיימים בנו עוד גיבורים כמו יהודה המכבי. אנחנו חוקרים עכשיו את קרבות המלחמה, ואני נחשף כל הזמן למעשי גבורה. היסוד של מעשי הגבורה האלו מופיע לאורך כל מלחמות ישראל, ואני חושב שהרוח הזאת נובעת, בין השאר, מאבותינו - החשמונאים".
סיפור גבורת החשמונאים מלווה את מדינת ישראל מיום הקמתה. התנועה הציונית שאבה סמלים רבים מאותו סיפור מרד הרואי. נס הגבורה הצבאית, מיעוט היהודים שבהצלחה מסחררת הביסו את השלטון היווני-סאלוקי האדיר בארץ, מהווים מודל ומופת עד היום. ערב חנוכה, צפות ועולות שאלות בהסתכלות על סיפור הדגל הזה, אחד מהחגים שהאלמנט הצבאי בהם מורגש במיוחד; האם קיימים בינינו עדיין אותם חשמונאים עזים? מה דומה ומה שונה בינינו לבין הקבוצה המרדנית ההיא?

המכבים כמודל

"בשנות צעירותי, המכבים היוו בעבורי מודל, מופת ליכולת של האדם להגיע לפסגות ולמקומות האלו שבראייה חיצונית, בעיניים פשוטות, נדמה שאי-אפשר להגיע אליהם", ממשיך תא"ל הרב רונצקי. "זה שקבוצה כל-כך קטנה הייתה מסוגלת למגר שלטון ענק שכזה, עצם ההעזה ורוח האדם הרשימו אותי ודיברו אליי, לפני שהגעתי בכלל לעולם של תורה. שנים אחר-כך, כשהייתי בצבא הקבע, במלחמת יום הכיפורים, כששכבנו בתעלת סואץ - ושם, כמובן, היינו מעטים מול רבים באופן מובהק ומאוד לא מוכנים - נזכרתי בחשמונאים. משה דיין דיבר אז על חורבן בית שלישי, הייתה תחושה שהמדינה הגיעה לסף כיליונה, ואני נזכרתי אז במכבים, בעובדה שאם אתה מאמץ את כל כוחות הנפש שלך, אז גם במצבי מצוקה אדירים - אפשר. אחרי ארבעה ימים באמת התהפכה הקערה ומצאנו את עצמנו מעבר לתעלה".
מבחינה צבאית, סיפור החשמונאים הוא אחד מסיפורי הגבורה ההיסטוריים הגדולים. הקרבות שניהלו במקומות שונים בארץ מהווים עד היום מודל להשראה. "בעיניי, יש מקום למסד את לימודי קרבות החשמונאים בצבא, בפו"ם למשל", אומר סא"ל (מיל') גרשון בר-כוכבא, מג"ד שריון בעברו והיסטוריון צבאי בהווה. "יש לנו הרבה מה ללמוד מהם. אי-אפשר לעשות היום השוואה מדויקת בין הצבא החשמונאי של פעם לבין הצבא שיש לנו היום; הצבא החשמונאי היה צבא גרילה, שחי מהיד לפה וממתנדבים שהגיעו מרצונם ולא מתוקף גיוס חובה, צבא שניזון מאמצעי לחימה שהוא משיג בשדה הקרב. הצבא שלנו הוא צבא עשיר באמצעים ובטכנולוגיות. מה שכן, את הטקטיקות, התחבולות, האופן שבו הם השתמשו במשאבים המעטים בחוכמה - את זה כן אפשר ללמוד".
"אין ספק שמבחינה צבאית, הניצחון הוא ניצחון מוחץ", אומר יוחנן בן-יעקב, יועץ לשר החינוך בעברו, חבר קיבוץ כפר עציון, שלמד במשך שנים את נושא החשמונאים. "קמה מדינה חשמונאית אחרי שיעבוד לשלטון ההלניסטי. הם הצליחו לנצל באופן מבריק את הגאוגרפיה והטופוגרפיה שבה הם נלחמו. מי שאימץ את תורת המכבים כמעט לאורך כל הדרך, אלו לוחמי הגרילה הפלסטינים - נגדנו".
בן-יעקב מסביר כי המקומות הספציפיים שבהם לחמו המכבים, היו אחר-כך מעוזים ששימשו את הלוחמים הפלסטינים. "יהודה המכבי קבע את המפקדה המרכזית שלו בהרי גופנה, צפונית מערבית לירושלים. במלחמת העצמאות התושבים הערבים בארץ קבעו את המפקדה שלהם באותו אזור. חלק גדול מהקרבות יצאו משם, בגלל המיקום המעולה. הקרב הראשון של החשמונאים מזוהה, כנראה, עם הניסיון לעצור את הצבא היווני באזור ואדי חרמייה. ואדי חרמייה זה אותו ואדי שלפני שלוש שנים התמקם בו טרוריסט פלסטיני ורצח משם 11 חיילים בצליפה. הפיגוע הזה נותן המחשה מדויקת למצב שבו היו גם המכבים - צבא גרילה מול צבא סדיר. לוחם גרילה אחד מתיישב על המדרון ורוצח 11 חיילי צה"ל במחסום. בתקופה החשמונאית יהודה ואנשיו היו על המדרונות והיכו את הצבא הסדיר היווני שעבר למטה. הם פשוט ידעו לנצל עד תום את האזור שהם נמצאים בו".
הרב רונצקי מסביר כי יש מקום לשלב בקורסים צה"ליים את סיפור החשמונאים. "בחזוני אני רואה את אנשי פו"ם ומב"ל יושבים ומנתחים את קרבות החשמונאים", הוא אומר. "אני אישית, כלוחם, למדתי מהם המון - היכולת שלהם להפוך את החסרונות שלהם ליתרונות, למשל. כלוחם אתה מתענג על הקריאה של הקרבות שלהם. איך הם פעלו בשקט, מהגב. לפני שלומדים מצבאות זרים, אנחנו חייבים ללמוד קודם כל מההיסטוריה שלנו".
אחד המושגים המרכזיים שהכניס סיפור המכבים ללקסיקון הוא "מעטים מול רבים". נדמה שלאורך כל השנים אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו, תמיד, כמעטים מול ההמון שמבקש להשמיד אותנו. "המציאות אמנם משתנה", ממשיך רונצקי, "אבל אנחנו נמצאים במאבק דומה. נכון שיש לנו כבר מדינה, וקרב החשמונאים היה קרב על עצמאות, אבל יש לנו מאבק בלתי-נגמר על קיומנו כעם".

עם פילים לירושלים

אחד מסיפורי הקרבות העזים ביותר של החשמונאים הוא קרב בית זכריה. זהו הקרב שהתנהל רגע לפני פריצת היוונים אל תוך ירושלים, על מנת לשים סוף לשלטון החשמונאי בארץ. על-פי מקורות שונים, בקרב השתתפו - חוץ מחיל גדול של לוחמים יוונים - יותר מ-20 פילים ששימשו אמצעי לחימה אימתני ביותר. בקרב בית זכריה התרחש סיפור הגבורה הידוע, לפיו אלעזר המכבי השליך עצמו תחת הפיל שעליו ישב המלך ודקר אותו בבטנו, בתקווה שכך ייפול המלך ותיווצר אנרכיה בשדה הקרב. המהלך הזה נעשה בידיעה שברגע שהפיל יידקר, הוא יקרוס עליו עצמו וימחץ אותו למוות.
הסיפור הזה מזכיר במידה מסוימת את סיפורו של רס"ן רועי קליין ז"ל, סמג"ד 51 במהלך המלחמה בחיזבאללה, שהשליך עצמו על רימון על מנת להציל את חייליו, בידיעה ברורה שהוא עצמו ימות.
"אין לי ספק שיש לנו היום גיבורים שלא נופלים מגבורת החשמונאים", חורץ בן-יעקב. "יש לנו לוחמים עזים. ככל שהכל נהיה יותר קשה וצצות יותר בעיות במהלך הלחימה - ככה הלוחמים מתגברים ומתחזקים".
יכולים לקום היום גיבורים בחברה שהיא כל-כך אינדיבידואליסטית ופוסט-מודרניסטית?
"היום", אומר בן-יעקב, "כשיש סימן שאלה על הנאמנות הציונית, על ערכי היהדות, כשהפוסט-מודרניזם מטיל סימני שאלה בכל, אתה שואל את עצמך למה בכלל צריך להילחם? המלחמה בארץ היא על קיום לאומי, על אתוס שאנחנו ממשיכים מיהודה המכבי ועד היום. אני רואה ערך להמשך של הקיום הזה, להיות חלק מהשרשרת של האנשים שמסרו נפשם כדי להיות חלק מהסיפור הזה.
"ברגע שאתה מערער הכל, והכל הופך להיות דברי הבל - אז בשביל מה באמת להיות גיבור במובן הקלאסי, הציוני, היהודי? בשביל מה למסור את נפשך? ובכל זאת - חלק מהציבור לא מאמץ את הגישה הפוסט-מודרניסטית הזו, בדיוק כמו שפעם לא כולם אימצו את ההלניזם, והיו אנשים שקמו מתוכו ומרדו. הרוב המכריע של חיילי צה"ל השתתפו במבצע 'חומת מגן', בהתנתקות, וגם עכשיו, במלחמה האחרונה".
מידיות הדיווח התקשורתי במהלך המלחמה בחיזבאללה יצרה מצב חדש; בגלל הנפגעים, בת קול הקרבות - גם אם מוצלחים מבחינת הישגיהם הצבאיים - יצאה למרחק והותירה טעם מר. הרב רונצקי מוצא פתרון לסוגיה הזו בסיפור החשמונאים. "במגילת אנטיוכוס אנחנו נחשפים לתיאור של החשמונאים שמגיעים אל אביהם, מתיתיהו, כשאחיהם, יהודה המכבי, מת בקרב. מתיתיהו מתפלא על כך שהגיעו לביתו, ומתרעם על כך שפסקו מהלחימה על מנת לבוא לבשר על מותו. הוא כועס על הבחירה שלהם לעצור הכל כדי לבוא אליו. במוות השני, של אלעזר, הם כבר לא פוסקים מהלחימה. במהלך הקרבות מתגבשת בהם התובנה, בעקבות נזיפת אביהם, שבמלחמה צריך להמשיך הלאה, ואחר-כך יהיה זמן לאבל".

מלחמה באחים המתייוונים

תחילתה של ההתקוממות החשמונאית מסומנת במודיעין; שם, כנראה, הוצב מזבח על-ידי הנציב היווני, ויהודי מתייוון התכוון להקריב עליו חזיר. מתיתיהו, אבי המכבים, הרג את המתייוון. למעשה, תחילתו של המרד היא בהנפת חרב ובהכרזת המלחמה של המכבים על אחיהם המתייוונים.
"התחושה הראשונה שעולה בי בהקשר סיפור מרד החשמונאים היא הסתייגות מקנאות גדולה ומתאוות רצח", אומר ראש המרכז להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית, פרופ' משה צימרמן. "הסצנה הראשונה שאני למדתי בתור ילד דתי היא של מתיתיהו שמוכן לשלוף חרב נגד מישהו רק בגלל שהוא מקיים אקט פולחני. נקודת המוצא שלי כהיסטוריון היא שאני יודע מה מספרים לנו ומה רוצים להציג בעזרת הסיפור. מספרים לנו על מרד, ורוצים, במיוחד מאז שהתחילה הציונות, לספר לנו סיפור שאומר שיש לנו זכות להפעיל את הכוח ואת החרב כדי להגן על האמונה שלנו נגד כל מי שאנו מגדירים כאויב".
הציונות, שאימצה את חג החנוכה, העבירה את מוקד תשומת הלב מנס פך השמן, לנס הצבאי שהתחולל. חג החנוכה הפך עם השנים מסיפור נעים על כד שמתמלא מעצמו, לסיפור שכל כולו קודש לחוכמה הצבאית ולמהלכים אסטרטגיים מבריקים.
"החג הזה נותן, בדרך שאנו מפרשים אותו למעשה, לגיטימציה לאלימות", טוען צימרמן. "אנחנו חוגגים את ההפעלה של כוח צבאי אחד נגד כוח צבאי אחר יותר מאשר את נס הצלת הפולחן בבית-המקדש. אנחנו מנסים להשתמש במכבים בתור סיפור מכונן למלחמה של היהודים בעידן המודרני של עצמאותם. עם השנים הפכה הקנאות הדתית לעיקר אפילו בסיפור של הציונות החילונית. הקומבינציה הזאת של מלחמת אמונה וצבאיות היא קומבינציה שאני רואה כשלילית מאוד. אנחנו רואים באזורנו רק אסלאם עם חרב, נצרות עם חרב ויהדות עם חרב. למה נותנים לגיטימציה כשמקדמים את המיתוס הזה? להקרבת חיים? לקנאות? לחוסר סבלנות? עדיף שהמיתוס הזה היה נשכח".
צימרמן מסביר שהתרבות ההלניסטית בעיקרה הייתה תרבות הומאנית. "התרבות ההלניסטית היא תרבות סבלנית", הוא אומר. "בסיס הגישה שלה היא רב-תרבותית. אנחנו בחרנו לראות ביוונות שטן, לבנות את סיפור המכבים כסיפור מאוד לאומני, ולחפש את המלחמה בתרבות האחרת במקום את השיתוף בין תרבויות".
גם בן-יעקב מסכים שנס פך השמן צריך להיות במרכז תשומת הלב. "חז"ל בחרו להדגיש את סיפור נס פך השמן בגלל שהם זיהו את הבעייתיות בעובדה שהמרד התחיל ממלחמת אחים, מיהודי שמרים יד על יהודי", הוא אומר. "חוץ מזה, חז"ל גם ידעו שמאה שנה לאחר שהמרד הסתיים והחל השלטון החשמונאי, הסיפור חזר לנקודת ההתחלה. כטיבן של מהפכות, גם ההפיכה הזו התמוטטה, וניניהם של המכבים שבו להילחם ביניהם ולאבד את הזהות היהודית. למעשה, מתיתיהו היה צריך לקום אחרי מאה שנה ולמרוד בבני ניניו".
בן-יעקב ממשיך אל ההשוואה המתבקשת למצבה של הציונות. "גם במהפכה הציונית, שהציבה את המהפכה החשמונאית כמודל - איפה החזון ואיפה אנחנו עכשיו. אנשי המהפכה הציונית צריכים לקום ולשאול את עצמם את השאלה הכי דרמטית: האם מה שקרה למהפכה החשמונאית הוא מה שקורה למהפכה הציונית עכשיו? האם בתוך מאה שנה נצפה באובדן הערכים שבשמם יצאנו למרוד?"

http://www1.idf.il/dover/site/mainp...&docid=59588.HE