אין נביא בעירו .

האומר דברים בשם אומרם כאילו מביא גאולה לעולם.

מאת אלכס לוין

חבר טוב שלח לי את המאמר היפה הנ"ל. קראתי והזדהית עם חלקם הרב של הדברים במיוחד על מערכת החינוך. כמו כן על כך שהכול מתחיל אי שם בעבר הרחוק שלנו. איני מסכים עם דברי הכותב בנושא ראש המטה הכללי מר דן חלוץ אך מכיוון שאין אני מצנזר את דבריו של הכותב . יש עניין רב לראות ולקרא הלך מחשבות גם אם הן לא בדיוק תואמות את דעותיי. נהפוך הוא. המחשבות המובאות כאן בהירות וברורות ואני חושב שהקוראים ישפטו ויתנו את דעתם על הנאמר כאן במאמר.

כאדם שחינך דור שלם של בוגרים אני מזדהה לחלוטין עם דברי הכותב על מערכת החינוך. רק חבל ששרת החינוך הנוכחית לפי דעתי אינה עושה דבר לשיפור מצב החינוך שהגיע בשנים האחרונות לשפל חסר תקדים. קריאה מהנה.

17.12.06

חזרה לבסיס

מלחמת לבנון השנייה הציבה בפנינו מראה ששיקפה את דמותנו ללא כחל ושרק. מאד לא אהבנו את מה שראינו ומיד חיפשנו וועדות חקירה ואשמים. הרי איך יתכן שהשבר כל-כך גדול ואין אשמים? במידה רבה של צדק חיפשנו את המנהיגים, את המנהיגות שברוב המקרים לא הייתה.



רבים בציבור סימנו את הרמטכ"ל דן חלוץ כמטרה. לא בטוח שבצדק. קל לשכוח שלא הוא הכניס לצה"ל את צגי הפלזמה כתחליף למנהיגות מפקדים בשטח, עם הלוחמים. את קיומה של תרבות ה"סמוך" ו"יהיה בסדר" גילו כבר רבים לפניו, בין היתר גם ראש הממשלה המנוח יצחק רבין לפני יותר מעשור שנים. גם את תרבות מצגות ה- PowerPoint עתירות ה"פירוטכניקה" והפעלולים כתחליף לדיון תורתי משמעותי ומעמיק לא המציא דן חלוץ. זו רווחת בצבא לפחות שני עשורים ויש לא מעט רמטכ"לים שיכולים לקחת עליה קרדיט.



משבר המשמעת בצבא גם הוא לא נולד עם מינויו של דן חלוץ כרמטכ"ל. גם המשבר הזה בו שני עשורים לפחות. אין מה לעשות, האלתור כשיטה וגניבת התרנגולות מהלול שהיו טובים לפלמ"ח, לא יכולים לדור בכפיפה אחת עם צבא מודרני וגדול, אולי גדול מדי.



גם את "מכבסות המילים" והביטויים דוגמת "כשל תודעתי" שבאים להחליף כשל וחוסר יכולת לקרוא נכון את תמונת המצב והקרב ולהגיב אליה בהתאם, לא המציא דן חלוץ. זו שפה שהתפתחה בצבא מזה שנים. ככלל, נדמה לי כי לא מדובר באירועים בדידים אלא בתופעה תרבותית שמטבעה מתפתחת במשך שנים רבות.



לדוגמה, אם אינני טועה, בימיו של הרמטכ"ל מופז כתבו את הקוד האתי של הצבא אבל בפעם הראשונה בתולדות צה"ל הפקירו ביודעין פצוע מדמם בשטח באירוע קבר יוסף. הרמטכ"ל עמד בחפ"ק (חבורת הפיקוד הקדמית) והחריש. הקוד האתי התגמד והפך חסר ערך מול ההתנהגות בפועל ואין להתפלא על כך. כי ככה זה בחיים- אדם נדרש להתנהג, לא רק לדבר. כל אלה ויותר הן סיבות טובות להנמכת פרופיל רצויה של לא מעט מהקצינים הבכירים במילואים, מלאי התובנות כרימון על הכשלים במלחמה, שטוב יעשו אם יבינו שאחריותם וחלקם בתופעה ובתוצאה לא פחותה ואולי אף גדולה מזו של הרמטכ"ל הנוכחי. נראה שמידת הצניעות לא תזיק לנו בעת הזאת בהפנותנו אצבע מאשימה לרמטכ"ל.



עד כאן אין כל חידוש. כאמור, אפשר היה להמשיך ולמנות כשלים כאלה ואחרים בצבא, מהעבר הקרוב ומהעבר הרחוק יותר, אך לא ברור מהי התועלת שתצמח מכך, מלבד העשרה נוספת להלקאה העצמית בה אנו מצטיינים מאז ומתמיד. הרבה ברמת הדיבור ומעט מאד, אם בכלל, ברמת העשייה בשטח.



אם נרחיב את נקודת המבט מעבר למערכת הצבאית, נראה שמקור הכשלים בא ממים עמוקים יותר, ממערכת החינוך. כבר שנים שמערכת החינוך מוותרת לעצמה ולתלמידיה. מה היא לא עשתה כדי לרצות תלמידים והורים? מה עדיין לא נאמר ונכתב על המניפולציות להעלאת השיעור של זכאי הבגרות ע"י הורדת הרמה האקדמית? מה לא נעשה בשם המטרה העליונה ש"הילד יהיה מאושר" בביה"ס? אושר זה דבר חשוב, אבל לא כחזות הכל.



כדרכנו בקודש מצאנו מהר מאוד את ה"אשמים" גם כאן, והפכנו אותם לשק החבטות הלאומי והחביב (המורים כמובן). גם אם יש בקרב ציבור המורים כמה בלתי ראויים, אני מבקש לקרוא תיגר על ההנחה שהם האחראים למחדל החינוכי. לדעתי, משרד החינוך והמועצה לשלום הילד "דפקו" דורות של בוגרים, כאשר בגאווה, חדווה וגיל הכריזו מעל כל במה על "זכויות התלמיד". כבר שני עשורים שוטפים לנו ולהם, התלמידים, את המוח בעניין הזה ופרט לקומץ מחנכים אמיצים, איש לא קם להזכיר להם שלתלמיד רצוי שיהיו גם חובות מוגדרות.

חלק מהחובה של מערכת החינוך היא להכין את בוגריה לחיים, ובחיים האמיתיים אין זכויות בלי חובות. בחיים האמיתיים אם יש לך רק זכויות, אתה בהכרח פוגע בזכויות של אחרים, כי אין עליך שום חובה להתחשבות בזולת.



מכאן גם קצרה הדרך לאלימות שכן דחיית סיפוקים היא מילה גסה, הרי התלמיד במרכז. אסור לפגוע בציפור נפשו ואסור לחנכו כי כבר מזמן שכחנו את "חוסך שבטו שונא בנו"... לימדנו אותו שויתור זה להיות "פראייר" ואף ישראלי לא אוהב את המעמד הזה. כאשר מערכת החינוך לימדה אותנו את "הזכות לכבוד והחובה לכבד", כמה חבל שלא הגדירה את הנושא החשוב הזה מעט אחרת: "הזכות לכבוד מתחילה בחובה לכבד". יחי ההבדל הקטן.



אז מה יצא לנו? תרבות של "מה כדאי לי", העדר סולידאריות חברתית, אינדיבידואליזם קיצוני, תחושת נתק מהמדינה ועוד רעות חולות. מכאן קצרה הדרך להתפשרות עם בינוניות שאינה יכולה להתקיים ביחד שאיפה למצוינות. כי מצוינות דורשת מאמץ מתמשך ושיפור תמידי. היא דורשת אומץ לב להפקת לקחים ויישומם. היא דורשתפעולה מונעת מתוך ערכים והקפדה על הפרטים (וכבר אמר מי שאמר- "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים"). היא אינה חיה בשלום עם תרבות ה"חפיף" ו"יהיה בסדר". היא בעיקר דורשת דוגמה אישית ומודל לחיקוי.

במדיניות הזו ויתרנו לתלמידים ולהורים וויתרנו עליהם.



ואז, הם הגיעו לצבא.... בנתונים אלה מה הפלא שפקודה היא רק המלצה? ומשימה לא חייבים לבצע ויעד לא תמיד חייבים להשיג כי אולי זה קשה ותובעני מדי. צאו לרחובות והביטו בהופעת החיילים. נכון, אסור להטיל דופי בציבור שלם ובהכללות תמיד נפגעים אלה שפעילותם ללא דופי. אבל היקף התופעה כבר חרג מזמן מהשוליים. כחייל ותיק אני בוש ונכלם. אני יודע כי הופעה אסתטית היא לא רק חלק מהמשמעת- היא חלק בלתי נפרד מאורח חיים של מצוינות. יהיו כאלה שיגחכו עכשיו, שהרי מה למשמעת הופעה וללקחי המלחמה? הקשר הוא שמעולם לא פגשתי חייל מרושל שהיה חייל טוב בשעת מבחן. לצערי גם מפקדיו של ה"רשלן" היו בינוניים בתפקודם, שכן בדרך התנהלותם לא רצו להתעמת עם הרשלנים. הם העדיפו "שקט תעשייתי".



להופעה ולהתנהלות קשר ישיר לימ"חים, לאיכות פקודות המבצע, לנחישות ולאיכות הביצוע. מי שאינו מביט במראה, איך ידע מה מחייב תיקון ושיפור? איך יתמודד עם המציאות הכואבת אם הוא מסרב לראותה? הצבא, עם כל הצער, הוא בבואה שלנו, של החברה. את החברה מעצבת בעיקר מערכת הערכים והחינוך והכול בידיים שלנו. מצוינות היא לא הברקה של רגע, היא תוצאה של מאמץ מתמשך, תהליך שיפור מתמיד, מיצוי מרבי של הפוטנציאל (האישי והארגוני) ויכולת כנה ואמיתית להפיק לקחים מטעויות כמו גם למידה מהצלחות. היא לא יכולה לגור בכפיפה אחת עם התפשרות מתמשכת עם הבינוניות.



אז כשתקימו את וועדת החקירה הבאה- לכו בבקשה למקור, לא לרמטכ"ל.



מיקי קיסרי



הכותב הוא אל"מ (מיל.), לשעבר מנהל ביה"ס להנדסאים של אונ' ת"א וכיום מנהל המרכז לטיפוח המצוינות בעמותה למצוינות בחינוך.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי אלכס לוין הכותב הוא אל"מ (מיל.), לשעבר מנהל ביה"ס להנדסאים של אונ' ת"א וכיום מנהל המרכז לטיפוח המצוינות בעמותה למצוינות בחינוך.

מה שאותי מעניין , מה לו ולמלחמה האחרונה .

תפסיקו לחפש את האשמה בראש!
אני מסתכל על חיילים היום,ועצוב לי לראות שאין כל משמעת או הקפדה על לבוש הולם אצל חלקם!
אנשים הפכו את הצבא לסתם מקום עבודה ולא לגוף שדורש הופעה נאותה ומוקפדת!

הצבא לשעבר המשלומפר בעולם, הצבא האמריקאי של מלחה"ע II, קוריאה וויאטנם היה גם הצבא הטוב בעולם.

ישנם ערכים גבוהים יותר, שהופעה חיצונית היא לפעמים הביטוי החיצוני שלהם:
אחראיות אישית, מקצוענות, איניוודואליזם מאוד חשוב אם ורק אם הוא לא בא ע"ח עבודת צוות, ומעל לכל דווקות באמונה בצידקת הדרך ואחווה בין הלוחמים. כל אלו, היו לאמריקאים יותר מאשר לגרמנים או ליפנים. עקרונות אלו מנצחים במקום העבודה לא פחות מבזירת הקרב.

אבל מצבנו עגום: המקצוענות ננטשה לטובת צעצועי היי טק וקמצנות על תחמושת בטירונות. הכשרת הרובאי די מצ'וקמקת. אין משמעת מכל סוג שהוא. והפוסט-מודרניזם המקולל אכל לגמרי את האמונה בצידקת הדרך או האחווה בין לוחמים. אם חיילים לא מאמינים במוסריות שלהם, אם הם משוללי חימה כלפי האויב, עד כדי כך שחיילינו נדרשים בשם האופנה, "לכבד את האויב" ולא לשנוא אותו... אי אפשר לנצח. אה... לא אני המצאתי את הקטע על החימה. הסיני הזקן והחכם חשב על זה לפני...

"כדי להכות באויב יש למלא את החיילים בחימה [על האויב]"
על החיילים להאמין בצדקת הטיעון למלחמה".
סון טסו - אומנות המלחמה

צריך לדעת על מה להקפיד.
אנו עוסקים בחיילים, ולא בדוגמנים.
ראשית חכמה ,צריך לדעת לאיזה לבוש ,ציוד ,אימונים ותרגולות החייל נזקק,
ואח"כ לעשות בו שימוש הולם,
ולא להוריד החלטות תמוהות ומופרכות, שאין בינם לבין ביטחון המדינה מאומה,ואח"כ להשקיע אנרגיות בהקפדה על אותם דברים מופרכים.
אנשים החושבים כי מי שמקפיד על שטות, יקפיד גם על הדבר האמיתי,עוד יביאו עלינו צבא הנועל נעליו על הידיים,וחיילים המדווחים כי אין אפשרות להמשיך במשימה מפאת חוסר בגומיות למכנסיים.

זה מתחיל בכיתה א'

ילד שאומר לא התעוררתי (אומר אמת) נענש !
ילד שממציא תרוץ / מסבן יוצא פטור (גם כשהמורים יודעים שכנראה הוא מסבן אבל אין להם כוח להתחיל ל"התעסק עם זה")
מהיום הראשון במערכת החינוך אנו לומדים למרוח ולכסת"ח.
לומדים לעבור מבחן ולא ללמוד כדי לדעת...................
להוציא כל פטור והקלה אפשריים ע"מ לשפר ציון כי רק זה חשוב.
(שלא לדבר על הורדת הסף כדי להציג מכסימום עוברים)

ועכשיו אנחנו שואלים איך הגענו לזה?

התשובה שלי................

בקלות

כחייל ותלמיד במלחמה האחרונה ובמערכת החינוך ששומרת על "זכויות הילד", אני יכול להגיד שמהרמה המאוד קטנה והאישית שראיתי את השטח במלחמה, לא הייתה בעיה של ערכים ודבקות במשימה, הייתה בעיה שאף אחד לא ידע מהי המשימה, ואם ידעו את המשימה וכבר היו מוכנים לצאת אליה אז בדר"כ חיזל"שו אותה.
בשטח עם רמטכ"ל אסטרונאוט ששכך כניראה את הערך הבסיסי ביותר בדוקטורינה הישראלית במלחמה והיא להעביר את המלחמה לשטח אויב, לא ישנה אם החיילים בצבא נלחמים אם גומיות או בלי גומיות בנעליים, מה שמשנה זה שיש תוכנית ומבצעים אותה.

נ.ב. אני כן מסכים שמערך החינוך בקריסה אבל אין קשר בין זה לבין איכות הצבא אנשים משתנים ופורחים או לחילופין קמלים בלי שום קשר לעבר שלהם, וממש לא קשור איכות הגלצ"ח שלך לבין האיכות וההתמדה של חייל בתרגילים יבשים ורטובים או במלחמה.

אני מציע לכותב להבדיל בין העיקר לתפל ולהפסיק לשפוט דברים על פי מראה חיצוני בלבד אלה להסתכל קצת יותר לעומק.

באה עמדה שאומרת שדווקא הבסיס הוא הדפוק. כמו כל חבל, יש לו שתי קצוות ואפשר להאשים כל צד בנושא המתאים לו.. כמו שבאמת קורה מאז תחילת המלחמה.
מי שבא להאשים את המשמעת לא רואה את כל הבעיה. אוי משמעת היא בסיס בצה"ל אבל היא חייבת להשען על משהו, ברגע שמשמעת עומדת לבדה היא נופלת יותר מהר מאבן. היום בצה"ל אחרי מלחמת לבנון ה-2 מחפשים מה היה דפוק שבגללו קמו מפקדים ואמרו שהם לא מבצעים את הפקודות שהנחיתו עליהם מלמעלה.
צה"ל צריך את הבדק בית הזה בצורה דחופה שבו אני מאמין יוכתבו מחדש הרבה תורות לחימה וצורות שליטה של המפקדים בשדה הקרב, דברים שיתאימו גם ללחימה עתידית

המקור הוא בן גוריון שלא טיפל בהכנות למלחמת העצמאות עד חצי שנה לפני פרוץ המלחמה; שנכנע לאנשי ההגנה ובעיקר הפלמ"ח ולא הקים לקראת פרוץ המלחמה צבא מקצועי אלא הסתפק בשינוי שם, ושאחרי מלחמת העצמאות לא הקים צבא מקצועי אלא הניח לעסקני ההגנה והפלמ"ח להשתלט על מערכת הביטחון. בכך זרע בן גוריון את זרע הפורענות לא רק של צבא מיתולוגי לא יעיל אלא של תת תרבות ביטחונית המאפיינת את כל הקורסים בצה"ל, את האקדמיה ואת אמצעי התקשורת.

אני מדבר כחירותניק, דור שלישי. אין בי אהבה יתרה לבן גוריון. אך אני חייב להודות בהצלחותיו ולהכיר בכך שאף אחד אחר לא יכול היה לטפל בסכנות הקיומיות של ישראל כמוהו, בשעתו.

בן גוריון הקריב רבות מאוד לטובת הפוליטיקה, גם את צה"ל ומערכות המשפט ממנה אנו סובלים עד היום, והפוליטיקה הייתה להרחיק את הסכנה האדומה. הסכנה של מהפיכה קומוניסטית במקביל לפלישה ערבית-סובייטית, או הפיכה צבאית מבין קציני הפלמ"ח לשעבר, היו סכנה אמיתית מאוד בשנות החמישים והשישים. בן גוריון נטרל אותה מבלי לגרום למלחמת עולם שלישית ומבלי להביא מלחמה חדשה על ישראל או מלחמת אזרחים. הקומוניסטים בודדו, נדחו ופוצלו, וזה היה אפשרי רק בזכות העיוותים המושרשים במערכות השילטון ובזכות המנגנון המפא"יניקי המקולל (שיטת הצטל'ה, שנידה באותה מידה גם את החירותניקים).

"כדי להכות באויב יש למלא את החיילים בחימה [על האויב]"
על החיילים להאמין בצדקת הטיעון למלחמה".
סון טסו - אומנות המלחמה

שלושה מפקדי פלמ"ח אלה אחראים במידה רבה לפגמים בצה"ל היום.

מכיוון שעוטרת כאן בכוכב מומחה , אתה הוא ד"ר אורי מילשטיין - היסטוריון צבאי , מרצה באחת המכללות בצפון הארץ ?

מרשה לעצמו להטיף בענייני חינוך.

קשה לי להבין למה כל הזמן מחפשים מי באמת גרם לבעיה וכו', במקום להבין שגם הדברים שמאמר הזה צודקים אבל גם הדברים שהמאמר שולל צודקים, יש הרבה מאוד גורמים ואין "לכו למקור", צריך לתקן הכל, וכמו מה שהמאמר הציג זאת בעיה, אך יש עוד הרבה מקומות שבהם הבעיה חמורה אף יותר, בלי קשר לכל החינוך והדברים האלה, הרי אין וויכוח שהמפקדים של היום כמעט אין להם ניסיון ומושג, יש הרבה יותר פוליטיקה ותפיסה שגויה של צה"ל בהרבה דברים, אני אישית מקווה רק שצה"ל באמת מפיק לקחים ומתקן(ואני לא יודע אם רק אומרים שכך, או שבאמת מיישמים את הלקחים) ויהיה מוכן למלחמה הבאה הכי טוב שאפשר או לפחות יותר טוב ממלחמת לבנון השניה.

להופעה קשר ישיר לימח"ים,
בבדיקה השנתית קיבל הרס"ר מנו- ששפמו בלט במיוחד על רקע פניו המגולחים בהקפדה- בהצדעה מתוחה את קצין האפסנאות, שהשיב לו בהצדעה צבאית מהוקצעת. יחד הם פסעו על השביל שאתמול מורק במיוחד לארוע,בכניסה עמדו החיילים הגאים כשכל הופעתם אומרת סדר,מהגומיות במכנסיים, ועד הכומתה על הכתף,
בפנים הראו לאורח את הקידבגים המסודרים כחיילים,ומשם עברו לניירת המוכיחה כי יש מי שסידר,ורשם כי לכל חייל יש קידבג,
עם סיום הבדיקה לא שכח הקצין להחמיא לרס"ר כי איך שהוא רואה אותו ואת חייליו בהופעתם המסודרת הוא שקט בקשר לציוד.
במלחמה אומנם הוכח הקשר,החיילים מצאו שורות קידבגים,עם בגדים לא במידה מתאימה, עם מחסניות עם קפיצים פגומים....
ולכן מעתה והלאה הבדיקה תתבצע כל חצי שנה,כשהפעם הכומתה תהיה על הראש,והחיילים בדום עד סוף הבדיקה.