יום סיירות 1.1.007

אחרי שיצא לי לספר את הסקירה הזאת בערך 10 פעמים לאנשים שונים, החלטתי פשוט לכתוב את כל החוויות שלי מהיום. זה הולך להיות מאוד מאוד ארוך, ראו הוזהרתם.

חלק ראשון



עוד כמה דקות 2007 ואני שוכב במיטה לא מצליח להרדם. הרבה חששות עוברות לי בראש, בעיקר אני מריץ סיטואציות איך אני יתמודד אם אני לא יעבור. נכון שאסור לחשוב כאלה מחשבות, אבל מה לעשות. בסוף אני נרדם וקם ב4:30. איזה זין אני חושב, אני בחיים לא מצליח להרדם עוד פעם. 2 שניות אחרי זה השעון מצלצל 5:40.



אחרי ארוחת בוקר קלה של 2 חטיפי אנרגי ואיזה 5 ביקורים בשירותים שאף אחד מהם לא מעלה תוצאות, אני נכנס לאוטו עם אבא ויוצא לכיוון וינגייט. בדרך אני אוסף חבר שכבר עבר גיבוש שייטת בקיץ דרך הגדנ"ע, והוא עוזר לי להשאר בפוקוס ולא להכנס ללחץ. תודה צ'.



מגיעים לוינגייט, נפגשים עם כמה חברים מבית הספר, כולם הולכים ביחד למכולה ומקבלים מספרים. מתייבשים בצד איזה 20 דקות ואז הולכים לעשות בר-אור.



החימום של המדסניק בכלל לא מספיק, כולה איזה 5 דקות ריצה, ואצלנו גם היה טיפטוף קל ורוח קרה אז בכלל לא התחממנו. עושים שכיבות שמיכה ובטן, ואז ניגשים לאיזור של ה2000. המסלול הולך ככה: מישור של איזה 500 מטר, עליה של עוד איזה 300 מטר, ואז ירידה 200 מטר עד לנקודת סיבוב. בנק' יש חיל עם טוש שמסמן אותך, אז אל תנסו לחתוך. מה שגם הבר-אור לא משנה כמעט אז לא צריך להשקיע יותר מדי (תנסו להגיע ב10 הראשונים כדי שתדעו שאתם בין החזקים בקבוצה שתשובצו בא).



טוב חוזרים לאיזור של האוהלים, ופתאום מגיעות 2 משאיות, אחת עם הבוחנים ואחת עם הרבה הרבה הרבה ציוד שצריך לפרוק. יאללה עבודות רס"ר.

במשך שעתיים בערך הכנו 400 סנדוויצ'ים (אללה ריבה) ופרקנו מטבח שלם. אל תדאגו האוכל הטוב שאתם פורקים לא בשבילכם. זה לפי דעתי היה החלק הכי כיפי של היום, היה מלא צחוקים בסנדוויצ'ים (תחרות ריבה מול שוקולד), ובכלל האווירה סבבה, משהו סטייל השקט שלפני הסערה כזה.



אחרי שסיימנו עם הגיבוש טבחים הולכים וממלאים שאלוני עדיפויות, ואז שיחת פתיחה ומתחלקים לקבוצות חדשות. אומרים ביי לחברים ושלום למדריכים, לוקחים את הציוד ומתחילים ללכת לכיוון הדיונות. אצלנו כל אחד לקח משהו ואף אחד לא ניסה להיות סופרמן. אני לקחתי כיסא מתקפל ו2 אתי חפירה.




חלק שני



מגיעים לדיונה ורואים קבוצות אחרות כבר מתחילות לתזז. אני מסתכל לצדדים ורואה המון משטח פנוי, אבל המפקד שלנו כנראה חשב שיהיה לו יותר נוח למעלה (באמת יש משם אחלה נוף של הים), ואנחנו עולים את הדיונה עם כל הציוד. פותחים למפקדים כיסאות שיהיה להם נוח, נעמדים בשלשות ונותנים הקשב.



המפקד נותן איזה נאום קצר, שואל אם מישהו לא מרגיש טוב כי עדיין אפשר לפרוש, ואז אומר "רואים שם את האת חפירה" מצביע על איזה את בערך באמצע הדיונה, מהרהר לעצמו כמה שניות ואז מחליט "15 שניות הקפתם אותה. צא"

כולם נותנים ספרינט וחוזרים לעמוד בשלשות. "עמדתם בזמן?" "לא המפקד" "תנסו לעמוד הפעם. צא" נותנים עוד ספרינט, חוזרים לשלשות ונותנים הקשב. זה חוזר על עצמו איזה 10 פעמים בערך. הוא לא אמר כלום על סדרי הגעה אבל ראיתי את שני המפקדים האחרים כל הזמן רושמים.



פה אני רוצה לציין שהעובדה שהתחלנו בפסגה של הדיונה שיחקה חלק גדול מאוד במיקום של אנשים באותו יום. כל ספרינט היה מלחמה, ותו לא. גם אנשים שלא היו משהו בספרינטים והגיעו מקומות 7-8 בסדרי הגעה, הגיעו יחד עם הפלטון לאת חפירה. תדמיינו 11-15 אנשים (אני לא בטוח כמה היינו בשלב הזה), מגיעים בפול ספרינט בירידה וצריכים להסתובב סביב נקודה קטנה, כולם ביחד. היה פה דחיפות ומרפקים וכמעט כל ספרינט מישהו החליק (גם לי זה קרה). כשאתה בא להתסובב סביב האת אתה מנסה לשנות כיוון אבל המהירות שלך גורמת לך לדפוק צלחת כמו עם האוטו. הרגליים מחליקות ומתחפרות בחול ואנשים נתקעים בך ואתה מקבל מכות לראש. פשוט תהיו אגרסבים אין מה לעשות.



הייתה לי דילמה בקטע הראשון של הספרינטים, אם שווה לעמוד ראשון בשלשה כי אז אתה עומד זקוף מול המפקד, מסתכל לו בעיניים ודופק לו מבט של "תאכל את העוגת-שמרים-עם-שוקולד-לבן-של-אסם שלך יותר לאט, שמנצי'ק, כי אתה לא שובר אותי ואנחנו נהיה פה הרבה זמן", או לעמוד אחרון, ואז אתה לא צריך להדחף, ואתה מתחיל 2-3 מטר לפני האלה שעומדים ראשונים, מה שמאוד עוזר בקטע של הדריפטים מסביב לאת חפירה.



אחרי בערך 10 ספרינטים המפקד נעמד ומצייר קו עם הרגל. "עכשיו אני רוצה שתסדרו על הקו הזה בסדרי הגעה, הראשון מצד שמאל, מימינו השני" וכו.

"צא".

כולם נותנים ספרינט מטורף ואני מוצא את עצמי חוזר לעמוד אחרי הריצה במקום 7 בערך. זה לא ממש מסתדר לי, חשבתי אני טוב בריצה, אבל אין יותר מדי זמן לחשוב.

"צא"

עוד ספרינט, ופתאום אני מוצא את עצמי 5.

"צא"

וואלה הגעתי 2.

"צא"

עוד פעם שני.

ככה זה ממשיך במשך איזה 20 דקות, משהו כמו 15-20 חזרות נראה לי. אחרי שני הספרינטים הראשונים תמיד הגעתי ברביעיה הראשונה, חוץ מפעם אחת שמפקד אמר שמעכשיו כל אחד חייב לשפר את המיקום שלו. פתאום ילדים שהגיעו 8-9 דופקים ריצה טובה ומגיעים 3-4, ואני נדחק למקום 5. ספרינט אחרי זה כולם חזרו למקום ה'טבעי' שלהם ולא היה יותר מדי שינויים עד ההפסקה.



טוב אחרי 15-20 חזרות של סדרי הגעה המפקד אומר לכולם לעמוד במקום, ואומר שיש לנו 10 דקות הפסקה לשתות 2.5 כוסות מים ולנוח.

חשבתי ללכת לעזור למזוג מים לאנשים, אבל כבר איזה 2 מורעלים מכושר קרבי התנפלו על הג'רקנים ומזגו לכולם. בזמן הזה רצתי לשביל מאחורי המדריכים, עשיתי שם איזה 3 דקות ריצת שחרור (הרבה הרבה יותר עדיף מאשר להשכב על הדיונה, זה עוזר לשחרר את הרגליים, וזה לא עושה רושם רע על אף אחד כי זה מאחורי המדריכים, אז אל תדאגו הם לא יחשבו שאתם פלצנים או משהו). אה גם השתנתי הרבה.



שנשארו בערך 2 דקות אני ועוד אחד התחלנו לארגן את כולם בשלשות. אחרי שנעמדנו פתאום שמתי לב שחסרים אנשים לשלשות. כנראה פרשו או משהו.



חשבתי פה תהיה אלונקה סוציומטרי, אבל לא, המשכנו עם הספרינטים של הסדרי הגעה עוד איזה 10 חזרות. בזמן שאנחנו רצנו היו שניים שפרשו שהמפקד סינג'ר אותם למלא 3 שקי חול.



אחרי שהמפקד ראה שאנשים מתחילים להשתעל ולעמוד עם הידיים על הברכיים, הוא אמר "אני מקווה שאף אחד לא עייף כי רק עכשיו סיימנו את החימום", ושלח שני אנשים להביא את האלונקה.



פה אני חייב להגיד משהו. קראתי באתר הרבה סיקורים, וכולם אמרו שהאלונקה זה כמו מנוחה. זכרתי את זה, נתתי ספרינט ונעמדתי על הקו מול המפקד ראשון. אבל אז אני מסתכל ימינה ואני רואה 4 ילדים גונבים לי את האלונקה! ישר התנפלתי על הג'ריקן (היו 2), אבל הוא כל הזמן טיפטף עלי בדרך למטה אז אמרתי 'טוב נראה לי עדיף אלונקה', מה שגם לא היה נכון כי בחיים לא סחבתי אלונקה וזה כואב אחושרמוטה, אבל מה לעשות לא באתי לפה להשתזף על החוף אז המשכתי להגיע לאלונקה עד שהחליפו את אחד הג'ריקנים בשק חול, ואז מדי פעם הגעתי לשק ומדי פעם לאלונקה (לא מרצון, כן, תמיד ניסיתי להגיע לאלונקה, אבל היו איתי באמת ילדים טובים).



אחרי איזה 15 פעם הייתה עוד מנוחה של 10 דקות, ואז חשבתי יהיה שקים, אבל לא, היה לנו את העונק של עוד קצת אלונקה סוציומטרי. אחרי 5 פעמים בערך המפקד אמר שהפעם רצים את הספרינט הראשון עד למטה של הדיונה, ואז את הסיבוב השני עד החצי כרגיל.



זה היה טוב בשבילי כי ברחתי לכולם בעליה היותר ארוכה, אבל מה השקים באלונקה השתחררו קצת והחליקו לכיוון שלי (הייתי בצד שמאל מאחורה), והסיבוב הזה עם האלונקה היה החלק הכי קשה בכל היום לפי דעתי, כי באמת הייתי צריך להתאמץ עם כל מה שיש לא להפיל את האלונקה. בשני סיבובים אחרי זה הגעתי עוד פעם לאלונקה ואז לשק חול, ואז הוא עצר אותנו.



7 דקות למלא שקים ולשתות, ואז היה את התרגיל הכי קל בכל היום לפי דעתי, השקים.



פשוט שימו את השק עליכם ותתחילו ללכת. לנו זה היה תרגיל של 45 דקות, אבל את הזמן אתם לא יודעים מראש. היו קבוצות שעשו גם 30 דקות, אז לך תדע כמה נשאר.



היה ילד אחד שלא היה משהו בסדרי הגעה ובאלונקה, אבל עם השק הוא רץ בירידה כל פעם ועשה 2 סיבובים יותר ממני (הוא עשה 14, אני ועוד שניים עשינו 12, וכל השאר בסביבות ה10-11). היו לנו הקפות ממש גדולות, אבל חלק מהם היו על אדמה ולא על חול אז זה היה קל. היה ילד אחד שעשה אותו מספר הקפות כמוני, אבל הוא רץ בירידה ותמיד תפסתי אותו בעליה. אני 100% בטוח שהתאמצתי פחות ממנו. למה לרוץ אם כל המטרה של התרגיל זה פשוט לראות שאתה לא מפסיק לנוע? לך לאט אבל אל תעצור. ראיתי הרבה הרבה אנשים עוצרים לשתות, וזאת טעות גדולה. תכנסו לקצב עבודה ותתחילו ללכת, זה הכל.



אחרי בערך 40 דקות אני מגיע ואומר למפקד את מספר ההקפה, ואז הוא עושה לי "נשארה עוד דקה אחת" ואז חייך אלי חיוך ערמומי כזה. חייכתי אליו בחזרה ועברתי לריצה קלה, למרות שהייתה לי הרגשה שזה עדיין לא הסוף. הוא כנראה נתן לי לסיים את ההקפה כי כשהגעתי כולם כבר היו למעלה וחיכו לי.



"הסתיים הקטע הפיזי של היום". כולם מבסוטים, אבל לך תדע אם זה באמת נגמר. כולם מתיישבים במעגל וכל אחד מספר קצת על עצמו (איך קוראים לך, איפה אתה גר, מה התחביבים, איך התאמנת, מה היה החלק הכי קשה ביום ולאן אתה רוצה להגיע).



חוזרים לבסיס ומוצאים את המפקד של היום שדה צועק על כולם לעמוד בעשיריות. "כולם למצב 2". ואז הוא העיף שני אנשים הביתה!!!! כי הם דיברו בפלאפון. המפקד השני גם התחיל לצעוק שזה לא גנון, ומה שעשינו היום אפילו לא שווה "לחימום של האימון בוקר של היחידה". אף אחד לא התרגש. איפהשהוא באמצע ממלאים שאלונים סוציומטרים.



היה קטע מצחיק שהמפקד עושה "כולם לעמוד ב-ח' ולהצופף סביבי. יאללה להצתופף... עוד עוד.. כן להצתופף.. יאללה (פה אנחנו כבר עומדים דחוסים אין מקום לנשום.. 250 אנשים בח' קטנה קטנה) טוב עכשיו שבו". אף אחד לא מבין מאיפה זה בא חחחחח.



בזמן שחיכינו המפקד גם בא ושואל אם מישהו טוב במכירות פומביות. איזה שני ילדים קופצים ואז הוא מביא להם את כל הבגדים שאנשים איבדו, והם התחילו 'יש לי פה כובע צמר די מצוקמק, צבע שחור עם כיתוב אדום. מישהו רוצה?' וכו. כל פעם מישהו אחר מה'קהל' זורק הערה ("זה מגיע גם בורוד?" "יש במידה 32?" "יש גם גרסא לבנים?"). קיצר היה מצחיק.



טוב אחרי שעתיים בערך המפקד בא מתחיל להקריא שמות של אנשים שעברו לגיבוש של 'היחידה'. הוא מקריא שמות והשם שלי לא מגיע. אני כבר נכנס לדכאון, פתאום הוא מתחיל "כהן בן, כהן יצחק, כהן דור, כהן טל" (לא שמות אמיתיים לא לדאוג), ואני קולט שזה לפי סדר האלף בית. קיצר הוא ממשיך לקרוא ואני מתחיל לחשוב אם ס' זה לפני ע' או פ' או אם הוא כבר עבר את זה. ואז הוא קרא את השם שלי.



באוהל של היחידה נפגשים עם חברים (הגענו 6 מהבית ספר, 4 קיבלו מטכ"ל, 1 חובלים ואחד קיבל יום סיירות חוזר כי הוא פרש על רפואי).



בקבוצה שלי התחילו 17 נראה לי, סיימו 11, 4 קיבלנו מטכ"ל ועוד אחד שהיה ממש שפיץ אבל רצה חובלים, לפי דעתי היה גם יכול לקבל מטכ"ל.



היה קטע ממש עצוב באוהל, ששני אנשים עם אותו שם באו מהקבוצה המרכזית, ורק אחד מהם באמת עבר, והשני היה צריך ללכת. זה באמת היה קורע לב, כי אתה קם מהחמולה של האנשים וכל הדרך לאוהל נותן כיפים לחברים וכולם שמחים וזה.



באוהל מישהו מהיחידה מדבר קצת, מקבילים זימונים לפסיכולוג ואז הולכים לקבל שוברי נסיעה מהפקיד שעובד הכי לאט בעולםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם.



חוזרים הביתה באיזה 7 מבסוטים וקצת עייפים.



טיפים:



חח לא לוותר ולא לפרוש. זה נטחן כל כך הרבה פעמים אבל זה באמת הלב של כל היום הזה. הכל נגמר בסוף.. אחרי כל סט של תיזוזים יש הפסקה ארוכה. את הכל אפשר לעבור אפילו עם כושר מינמלי (טוב לא ממש.. תתאמנו אנשים..!)



עם השקים לא לעצור, לא לעצור, לא לעצור. שימו את השק על הכתפיים ואל תזיזו אותו כל ה30-45 דקות. תכנסו לקצב עבודה, תמצאו איזה בית של שיר שאתם אוהבים, ותשארו איתם כל התרגיל.



אל תפחדו לחטוף מרפק או דחיפה בספרינטים, בייחוד אם אתם מתחילים בלמעלה של הדיונה. תהיו קצת אגרסיבים, למה הספרינטים לא תמיד מספיק ארוכים כדי שמי שבאמת בכושר יכול להתבלט, אז חשוב להיות במיקום סביר בנקודת סיבוב. הם מחפשים פה לוחמים, לא יפי נפש עדינים. אני לא אומר תהיו מנייאקים שדוחפים ושמים מרפקים, באמת אל תהיו ילדים חרא, אבל תזכרו שזאת תחרות ויש רק מטרה אחת בתחרות, והיא לתת לאחרים בראש.



אל תהיו מורעלים מפגרים שצועקים 'יאללה חברה המפקד אמר לרוץ עם האולנקה'. סעמק אני דפקתי ספרינט כדי שאני יוכל לעשות סיבוב הליכה, לא בשביל לעשות עוד סיבוב ריצה עם 80 אלף קילו על הגב. מה שגם קשה לרוץ עם האלונקה, בייחוד אם יש הפרשי גבהים בין ילדים.

בהצלחה.

הוא מקיף ומפורט היטב .

באמת תודה עשית לי מלא סדר בסלט שהיה לי בראש =]
בהצלחה @!

חחח באמת חיכיתי שמישהו יזכיר תמכירה פומבית אחד הקטעים המצחיקים...

הדיונה היא מתונה אל תלולה ?
כי אם היא תלולה אנשים יכולים ליפול בה באמצע הריצה

תלולה, מה לעשות.

חח הייתי איתך בקטע עם הסנדוויצ'ים!

חבר'ה תודו שהריבה הייתה פי אלף על השוקולד...


נ.ב. ניפגש מחר. בהצלחה

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

חחחח הקטע עם המכירה פומבית היה ענק..

היה איזה אחד שכל בגד היה שלו... אשכרה חצי מהבגדים שם הוא קיבל.. פתח קולקציית קיץ בוינגייט זה חחח=]

אגב ההוא שמסר את כל התיקים והחולצות אני חושב שראיתי אותו באוהל איתי לשייטת.. כל הכבוד הוא נראה די ליצן חח

תודה, מועבר לעוגן!

כשקל, סימן שאתה בירידה .

סחטיין אחי! כל הכבוד ותודה על הפירוט הרב

חחחא חלה מאמר אחי ממש נהנתי לקרוא היו קטעים שקרעת אותי מצחוק חח....

שמח שקיבלת את מבוקשך בע"ה מחר גם אצלי

משהו בגישה שלך מקולקל וזה לא משהו שיעזור לך להגיע ליחידה או ליחידות אחרות..


למה לרוץ בשקים? למה לקחת אלונקה שאפשר לקחת רק שק?

שאלות רטוריות בעצם.
תחשוב קצת , תנסה לשנות את הגישה ואני בטוח שזה יעזור לך להצליח.!
בהצלחה

(משום מה אתה קורא לכולכם ילדים צא מזה נגמר...) לגבי הגיבוש אם קשה ולמי לא.. תסמנו לעצמכם יעד קצר כמו לא לפרוש עד סוף היום וככה תתגברו על רגעים קשים שיש לכולנו