משהו שכתבתי לאחר שחבר יקר וקרוב לקה בהלם קרב במהלך מלחמת לבנון השניה.

אני מודעת לעובדה שהטקסט יכול להיות קשה עבור חלק מכם, אבל נראה לי שהגיע הזמן גם לפתוח פתח למחשבות האחרות שיש לחיילים, גם כאלה שלא מצליחים להתמודד עם דברים שראו.



חם מאוד ולח. כמעט בכל חדר מאוורר חסר אונים מטרטר ומערבל את האוויר, בוחש ומפזר ריח ים ואקונומיקה ואומללות.
שתי הידיים שלי חבושות.
ריטה אומרת לי להפסיק לעשות שטויות כשהיא מתאפרת מול המראה.
אני מנסה להחליט אם לקום.
בשביל מה?
טיול מקצה אחד של המיסדרון לקצה השני?
שטיח מצמר? מאפרה מחימר?

בשמונה המנקה באה. בשמונה וחצי שיחת בוקר. חמש נשמות מעונות במעגל. השאר מתחבאים מתחת לסדיני משרד הבריאות שלהם, רוטטים וחשופים לאור הלבן המשסע, מבקשים נואשות לצלול בחזרה לשינה אפורה ולא נוחה כמו שמיכת צמר עוקצנית. זה כמו לישון על שולחן מנתחים. בלי זריקת ההרדמה, כמובן.

איזה יום היום? כאן כל הימים דומים. ריפוי בעיסוק, קולאז' קבוצתי, שיחה עם הרופא, כל זה אובד ונמחק בשלוש ועשרים - הם הולכים הביתה.
כשהצוות עוזב ונשארת רק אחות במשמרת, אז יוצאים הצללים מהפינות, אז מתחילים הקולות להדהד, כי פתאום יותר ריק במחלקה. הייאוש מראה את עצמו.
האחות יכולה להציע רק צלילה עמוקה לשינה רדופת כימיקלים.

אני הכי צעיר במחלקה: בן תשע עשרה וחצי. חייל צעיר בגבעתי שחשב שהוא הולך לנצח את העולם. השכנים שלי לחדר בני שלושים וארבעים. בימים טובים אני רואה בהם את העתיד שלי- בן אדם בוגר שהולך אחרי העקרונות שלו ונלחם על מה שהוא מאמין בו. נלחם כדי שלבנות שלו יהיה מקום בטוח וביתן יהא מבצרן. בימים פחות טובים העתיד שלי ממתין לי על גג הבניין ממול.
אמרו לי שמישהו קפץ משם בשבוע שעבר - מסכן הפסיכיאטר התורן.

הנפילה (בפנים, לא בחוץ, לא מהגג) מתקרבת, אני מרגיש אותה באה, כמו משק כנפיים של עוף טורף מסריח ממוות.
היא כאן, הכנפיים מכסות אותי כמו גאות שחורה חסרת צליל, אף אחד לא רואה? הכל מאפיר, נרקב, מתרוקן. כמו ענן גדול שמכסה לא רק את פני השמש, אלא את העולם כולו, אותי, את המחלקה, את האנשים, לשום דבר אין משמעות.

אני מתכסה בשמיכה ורועד. היום רק התחיל.
בחוץ מישהו בוכה בטלפון הציבורי שיקחו אותו מפה. רוצה לחזור למעלה, לאחים שמחכים בדאגה.
בחדר לידי הרדיו דלוק. החזאית מבטיחה יום יפה. צאו לפיקניק, היא אומרת, יום מושלם לטיולים.

תחילת המסדרון.

סוף המסדרון.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

להמשך קריאה על פרויקט "קצת ציונות" לחץ כאן!!!

כתיבה מרגשת ביותר.

גם את הצדדים האלו צריך לראות, ולא לשכוח.

"המנצח האמיתי הוא זה שמצליח להתגבר על כשלונותיו"


גדס"ר צנחנים, מרץ 08.

במיוחד הפסקה שמתחילה ב"אני מתכסה במשמיכה"

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

יישר כח!

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.

ואתה חייב לשאול את עצמך איך זה שבני אדם ממשיכים לעשות את זה לעצמם? לך תבין את הטבע האנושי...

מקווה שהבנאדם השתקם.

מוכ"י

לצערי לא, הוא עדיין מאושפז ומטופל.

מי יתן והוא ישתקם בהצלחה...

מוכ"י

בתקווה שישתקם במהרה...

גם לא במלחמה, גם מבצעים של יחידות מיוחדות. אתה הורג בני אדם. זה גאווה להרוג מחבל?
אולי, יש בזה סיפוק. אבל למי שהורג בנאדם יש שריטה בנפש לכל החיים, ואף אחד לא יכול להגיד שזה יעשה לו טוב.

עיינו ערך סירוב הפקודה בדובדבן, היכרתי אישית אחד מהחבר'ה שם שסירב. הם הגיעו למצב נפשי על הפנים, התיפקוד היום יומי שלהם היה על הפרצוף ולא תמיד היה להם איך להשתקם.

מי שחושב שהשירות הצבאי שלו יהיה איזה תקופה הרואית עתירת מעריצות וסיפורים טובים לחבר'ה, טועה ובענק, זה תקופה קשה. זו תקופה שלפעמים שוברת וכמעט כל בחורה נורמאלית לא תכנס לקשר עם בחור שסוגר 21 על ימין ושמאל. לחבר'ה מהגדודים המחסומים זה הרבה פעמים עושה שריטה וכו'.
אני מלש"ב אבל אבא שלי כל כמה ימים מסביר לי את אותו דבר, מסביר ומפרט. שהחבר'ה אצלנו התגייסו כבר פגשנו את זה יותר, ניצוץ לפעמים שנכבה בעיניים, מן אדישות מפחידה כזאת..

אני מקווה שהבחור יישתקם..

השירות הקרבי עושה לבנאדם משהו, אני השתנתי כשהתגייסתי, אני לא יודע בדיוק באיזה מובן אבל החברים הקרובים שלי ידעו להגיד על שינוי שלא תמיד חיובי, כולם יודעים על השינויים הטובים כמו עצמאות ובגרות שחייל מקבל על עצמו ,אבל יש כמה דברים שלפעמים השרות הקשה והמתיש גורם.
בנוסף לזה המלחמה בלבנון עשתה לי כמה "שריטות" שאני לא יפרט כאן, לפעמים זה מפריע לי לחיים הנורמלים. לא חויתי חס וחלילה הלם קרב כמו הבחור שרשום עליו בהתחלה, אבל זה משהו.... לא יודע איך להסביר את זה.

כתיבה יפה מאוד, הצלחת לרגש
ובהחלט חשוב לשמוע גם את הדברים האלו.

הגלריה שלי בפליקר

רק אני לא הבנתי מה הוא עשה לעצמו!?!?!

הוא לא "עשה לעצמו" שום דבר. מדובר בלוחם גבעתי שלחם במלחמת לבנון השניה, ולקה בהלם קרב. הוא מאושפז כיום במוסד שיקומי, ואנחנו מחזיקים לו אצבעות.

בכול אופן תאחלי לבחור רפואה שלמה.

יקירי, אתה מוזמן להוסיף ככל שתחפוץ