 |
30-01-2007, 17:43
|
|
|
|
חבר מתאריך: 23.06.06
הודעות: 790
|
|
סינדרום אבנרי
סינדרום אבנרי
סיקור ממוקד ← סקירות הגולשים
פורסם : 29/01/2007, 14:20
אהוד השמן
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.sikurmemukad.com/photos/uri.jpg]
הזדהותו של אורי אבנרי עם מחבלים, היא מן הידועות. הפעם הוא מספר על געגועיו לערפאת ועל תמיכתו בחמאס כפרטנר לשלום. אהוד השמן מגיב על הדברים ומציע מונח פסיכולוגי חדש לתיאור התופעה ששמה אורי אבנרי. מתוך ויקיפדיה: ”תסמונת שטוקהולם היא תופעה בה אדם המוחזק בכפיה בידי אנשים זרים, מפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם הנרטיב והמעשים של האנשים המחזיקים בו. סינדרום זה נובע מהרצון להזדהות עם החזק והשולט.
השם ניתן לסינדרום זה בעקבות המקרה שקרה ב-23 באוגוסט 1973 בזמן שוד בנק בשטוקהולם, שבדיה. ארבעה מעובדי הבנק הוחזקו כבני ערובה במשך חמישה ימים וחצי בכספת הבנק בגודל 3×12 מטר על ידי השודד (שהיה שם איתם)”.
סופו של הסיפור הוא שבני הערובה חשו הזדהות עם שוביהם. המקרה המפורסם ביותר היה של פטרישיה הרסט, שהוחזקה כבת ערובה על ידי ארגון טרור, ולאחר מכן הצטרפה לשורותיו.
ישנו סינדרום מורכב יותר מבחינה פסיכולוגית והוא סינדרום אבנרי. כך צריך להיראות הערך בויקיפדיה: ”תסמונת אבנרי היא תסמונת בה אדם מוכן מראש לשהות ביחד עם מחבלים באותו חדר, כשאת האמפתיה וההזדהות הנפשית עם הנרטיב של המחבלים, הוא מביא מהבית. סינדרום זה נובע מהרצון להזדהות עם טרוריסטים”.
אורי אבנרי מלווה במשך שנים ארוכות את מחבלי הפת”ח ובראשם יאסר ערפאת. הוא בוחר להתעלם מכל מעשי הזוועה שביצע האיש הזה, מההרס והחורבן שזרע בכל אשר הלך. אבנרי מתאמץ להכשיר את השרץ ואפילו הגן על ערפאת בגופו במהלך האינתיפאדה האחרונה, כששהה במוקטעה. במאמר שפרסם ב-NRG, הוא מספר על געגועיו לערפאת.
בתחילת המאמר מספר אבנרי על מפגש שהיה לו עם חבר הכנסת זחאלקה, שבו הסכימו השניים כי ערפאת נרצח, וכי קיימת סבירות גבוהה שישראל עשתה זאת. שלא תהיה אי הבנה, אין לי כל בעיה מוסרית עם העניין הזה, אבל נראה לי מגוחך, מעליב וצבוע, שנותנים לאבנרי לכתוב על הקונספירציה הזו ב-NRG, ואם מישהו היה רוצה לכתוב על קונספירציה שכזו בהקשר של רצח רבין, אף אחד לא היה מאפשר לו לעשות זאת. מכאן עובר אבנרי לתיאור המציאות אילולא נרצח ערפאת:
אילו ערפאת היה בחיים, היתה קיימת כתובת ברורה למו”מ עם העם הפלשתיני. העדר כתובת כזאת הוא עכשיו התירוץ הרשמי של ממשלת ישראל לאי נכונותה לפתוח במו”מ לשלום. בכל פעם שקונדוליסה רייס או תוכי אחר של הנשיא בוש מדבר על הצורך ב”חידוש הדיאלוג“ (הס מלהזכיר ”משא-ומתן") על ”הסטטוס הסופי“ או ”הסדר הקבע“ (הס מלהזכיר ”שלום") זוהי התשובה של ציפי לבני, אהוד אולמרט ושות’.
דיאלוג? עם מי? הרי אין טעם לדבר עם אבו מאזן מפני שאין לו היכולת לכפות את רצונו על הציבור הפלשתיני. הוא לא ערפאת שני. אין לו כוח. ועם ממשלת החמאס אסור לדבר מפני שהיא שייכת ל”ציר הרשע“ של בוש. אז מה את רוצה, קונדי יקירתי?
באמת לא ברור מדוע כוללים את החמאס בציר הרשע? רק בגלל האידיאולוגיה הניאו-נאצית שלו? רק בגלל אי ההכרה שלו בישראל? ומה הקטע עם הקביעה הזו שלאבו מאזן אין כוח. יש לו המון כוח ורואים את זה מדי יום ביש”ע. האיש שולט ללא קושי באזרחיו. ישראל פשוט סרבנית שלום.
ציפי לבני, החברה החדשה של קונדי, מרחיקה לכת: בכנס המיליארדרים בדאבוס היא הזהירה את אבו-מאזן פומבית לבל יעשה ”פשרה עם טרוריסטים”. זוהי אזהרה בעיתה. בניסיון נואש ליצור כתובת פלשתינית אמינה, טס אבו-מאזן לדמשק כדי להיפגש עם משעל. בכך, בין השאר, הודה פומבית שלא ניתן לעשות דבר בלי מנהיג חמאס, שהפך לנשיא-על של העם הפלשתיני.
ליבני הבחינה מיד בסכנה ומיהרה לטרפד את המהלך. לא יהיה דיאלוג עם ממשלת אחדות, כשם שלא יהיה דיאלוג עם אבו-מאזן או עם חמאס. הבנת את זה, קונדי חביבתי?
כזכור, סינדרום אבנרי אומר כי לקורבן הסינדרום יש הזדהות מוחלטת עם טרוריסטים. לכן הוא נעלב אישית כשישראל מסרבת לבצע פשרה עם טרוריסטים. אמינות, על פי מי שסובל מהסינדרום הזה, היא כאשר אבו מאזן נוסע לדמשק, אחת משתי בירות הטרור כיום, בכדי להיפגש עם משעל, מראשי הטרוריסטים של ימינו.
אבנרי רוגז על תופעה שהוא מזהה בציבוריות הישראלית - שמחה לאיד בקרב אנשי התקשורת לנוכח ההרג שמבצעים ערבים בערבים. לטענתו, זוהי אסטרטגיה נכונה לזמן מלחמה אך לא לעתות שלום (שברוך השם כבר נחת במקומותינו מסתבר). כשאני רואה את ההרג הזה, לי דווקא חסר תבלין אחר - אני לא רואה את אבנרי צורח בכל גרונו על הערבים המבצעים פשעי מלחמה איש כנגד אחיו. אני לא רואה את ארגוני השמאל כגון ”גוש שלום”, הקוראים להעמיד לדין על פשעי מלחמה את אבו מאזן ואסמעיל הנייה, על ההסתה וההרג הרב שהם מבצעים באזרחים. לא. הפשע החמור ביותר, הוא ההתמוגגות לכאורה שהוא מייחס לפרשנים השונים.
בשנות ה-50, כאשר דויד בן-גוריון ניסה לפלג בין מצרים, סוריה ועיראק, קבע נחום גולדמן, הדיפלומט הציוני הבכיר, שזוהי טעות. גולדמן טען שריבוי הסכסוכים בין המנהיגים הערבים מסוכן לישראל, מפני שכל מנהיג ערבי ירצה להוכיח שהוא שונא את ישראל יותר ממתחריו.
נחום גולדמן קבע הרבה דברים בחייו - הוא טען כי חשוב לשמור על גולה חזקה ולא להעלות את כל היהודים לארץ ישראל, הוא כעס אחרי מלחמת ששת הימים על ישראל שלא אימצה גישה פייסנית כלפי הערבים, הוא נותר כל חייו אאוטסיידר מבחינת מדינת ישראל, כמי שהעביר את ימיו בגולה והעריץ אותה. אין תימה שדיפלומט גלותי כמוהו, התנגד לפגוע באויבות ישראל. הרגש הגלותי שקינן בו, אמר לו שאולי אם נהיה נחמדים לגוי, הגוי יאהב אותנו. זהו שלב אחד לפני תסמונת אבנרי.
כיום זה ברור יותר מתמיד. בוש ואנשיו מנסים להקים גוש פרו-אמריקני, המורכב מישראל, מצרים, סעודיה, ירדן, אבו-מאזן וסיניורה. ממול מצוי ”ציר הרשע”, המורכב מאיראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס.
מנהיגי מצרים, ירדן וסעודיה אמנם משלמים מס-שפתיים לעניין הפלשתיני, אך מוכנים בכל עת למכור אותו תמורת סיוע אמריקני נאות. ממשלת ישראל מאושרת למצוא את עצמה בחברת שלושת הדמוקרטים הגדולים - הנשיא חוסני מובארק ושני המלכים עבדאללה.
איראן, סוריה, החיזבאללה והחמאס אינם ציר של רשע בעיניו של אבנרי (תסמונת אבנרי קלאסית). יתרה מכך, בעודו מחלק את המאבק לשני גושים, רואה אבנרי באבו מאזן ובסיניורה אישים הנמצאים בצד הלא נכון של המתרס. הרי אם היה תומך בעשיית שלום עם אבו מאזן, היה שמח אבנרי להיווכח כי הוא ואולמרט הם באותו גוש פרו-אמריקני. אבל כידוע, אבנרי נמשך לטרוריסטים חזקים. אבו מאזן הוא תחליף עלוב מבחינת אבנרי, הנייה, משעל וכמובן נסראללה - אלה גברים אמיתיים וכריזמטיים.
אך האם זה טוב לישראל? לא, זה טוב להמשך המלחמה בפלשתינים, לסיפוח ולהתנחלות. זה לא טוב לסיום הסכסוך ההיסטורי עם הפלשתינים, לביטול הכיבוש ולכינון השלום. אין שום סיכוי וערך לעשיית שלום עם אבו-מאזן מבלי שחמאס יעניק לו תמיכה מלאה. אבל גם שותפות פת”ח-חמאס לא תהיה די חזקה כדי לשאת משא עצום שכזה. היא תהיה זקוקה לתמיכת העולם הערבי כולו.
בכך חשיבותה העצומה של ”יוזמת-השלום הערבית”, שהתקבלה ב-2002 בפסגה הערבית בביירות. רק הנהגה פלשתינית מאוחדת, הנהנת מגיבוי כל העולם הערבי, יכולה להעז לעשות את המעשה ההיסטורי המהפכני הזה. אנחנו לא היינו צריכים להתנגד לזה, אלא להפך, להעמיד את זה כתנאי.
מה מהפכני ביוזמה הזו? ויתור על השטחים והכנסת ארבעה מיליון ערבים למדינה זו יוזמה חדשה? ערפאת, חברו הטוב של אבנרי שאמר לו בקמפ-דיוויד, היה קופץ על ההזדמנות להציף את ישראל בערבים ולבטל את לאומיותה היהודית, בדרך לצירופה לליגה הערבית.
אבנרי סבור כי לו היה ערפאת בחיים הכל היה פשוט יותר. הוא צודק. היכן הימים שערבים הרגו יהודים ולא ערבים? איפה הם הימים שערפאת היה מכניס מיליארדים לחשבון הבנק שלו ושולח משאיות של כסף למימון המלתחה של סוהא בזמן שעמו רעב (לפחות ככה סיפרו לנו) ללחם? איפה הימים שבמתן בקשיש מתחת לשולחן, דברים היו זזים? איפה הימים שכשרצית ג’יפ חדש ומפואר, היית עושה טלפון אחד, ומייד היו מביאים לך אותו מתל אביב או מהשרון, תמורת 2000 ש”ח? איפה הימים שהחמאס היה זרוע ביצוע נוספת של הרשות ולא גוף מורד? באותם ימים יכולת לשסות את החמאס בישראל, לקשור אותו בחזרה לרצועה (משחק מלים קטן אם יותר לי) ואחרי זה להתפאר שהצלת את השלום. אכן, כמה אלפי משפחות בישראל ממש מתגעגעות לימי ערפאת. לא לא, אני לא מתכוון ל”קורבנות השלום“ שלו, אני מתכוון לכל מי שסובל מהתופעה הפסיכולוגית המוזרה הזו, ”סינדרום אבנרי“ שמה.
הטור של אהוד השמן מתפרסם באתר סיקור ממוקד בכל יום שני במדור "סקירות הגולשים" ובבלוג "לימין – שוּר !".
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
