 |
26-03-2007, 21:10
|
 |
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
|
|
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
|
|
|
|
המסלול החדש שעליו אני שואל
"צלף יכול להוריד מחבל, צלם יכול להזיז אג´נדה"
בדובר צה"ל הבינו מזמן שהמצלמה יכולה להכריע מלחמות. במלחמת לבנון הבינו שהמצלמה הזו צריכה ידיים מיומנות, שיודעות גם להילחם. התוצאה: פרויקט חדשני של הכשרת לוחמים-צלמים, שיישלחו ליחידות צה"ל ויכוונו אל האויב עדשה
גור סלומון מקור ראשון 23/3/2007
לרב-סרן צביקה גולן יש חלום: בכל מחלקה בצה"ל, לצד ציוד הלוחמה המוכר, תהיה ערכת צילום. בכל מחלקה גם יוכשר חייל שיידע לתפעל את הערכה ולהפיק ממנה את המיטב. הצלם-הלוחם יהיה לחלק אינטגרלי מהכוח, בדיוק כמו הצלף והחובש. כל אימון ופעולה מבצעית יתועדו בזמן אמת. החומרים - צילומי סטילס דיגיטליים וסרטוני וידאו - ישודרו אוטומטית לחדר בקרה באמצעות טכנולוגיות לוויין שכבר קיימות בשוק, מבלי שהחייל יצטרך לחבר את הציוד למחשב כלשהו. בתום תהליך מזורז של עריכה בדובר צה"ל ואישור מחלקת ביטחון מידע, יוזרמו החומרים לכל כלי תקשורת, מקומי או זר, שיחפוץ בהם. אף שדה קרב לא יישאר בלי כיסוי. צה"ל בשידור חי, 24 שעות ביממה.
ניצניו של החלום ב-30 בספטמבר 2000, יומה השני של אינתיפאדת אל-אקצה. באותו היום נורה למוות הילד מוחמד א-דורה, כשנקלע לחילופי אש בין חמושים פלשתינים לכוחות צה"ל בצומת נצרים. מותו של הילד בזרועות אביו תועד על ידי צלם פלשתיני, שעבד בשירות רשת הטלוויזיה הצרפתית France 2. כתב הרשת בישראל, שארל אנדרלין, קבע כי א-דורה נהרג מכדורים ישראליים, והצית גל איבה וזעם בעולם הערבי וביקורת חסרת-תקדים בחומרתה באירופה ומחוצה לה. צביקה גולן, אז ראש מדור צילום ביחידת ההסרטה והצילום של דובר צה"ל, שהה באותה העת על סיפונה של צוללת ששייטה בין גרמניה לספרד. כשהצוללת עגנה, התקבצו הישראלים מול מסך טלוויזיה במלון בספרד, ונדהמו לגלות את עוצמתו של מחול השדים שעורר האירוע. "פתאום זיהינו שכל מה שמשודר באירופה זו רק התקרית של א-דורה", נזכר גולן. "אמרנו: עד כדי כך? זה לא יכול להיות. ברור שיש פה איזושהי מניפולציה, איזושהי בעיה".
בעקבות המקרה הזה, מספר גולן, הוחלט לחלק מצלמות ללוחמי צה"ל. המצלמות חולקו והלוחמים החלו להקליק, אבל איכות התוצרים היתה רחוקה מלהשביע רצון. בדובר צה"ל הגיעו למסקנה שעל מנת להנחיל לחיילים את הידע הבסיסי הנדרש לתיעוד צבאי, יש לשלוח אותם לקורס מרוכז של שבועיים. במפקדת חילות השדה נרתמו לפרויקט ושיגרו לוחמים - חי"רניקים, שריונרים וגם אנשי מנהלת הקישור לפלשתינים (DCO) - להיחשף לתפעול הדק מסוג אחר.
בשנת 2001 סיים המחזור הראשון את לימודיו, ועד 2005, קצת לפני פינוי גוש קטיף וצפון השומרון, סיים המחזור העשירי והאחרון. אבל בדובר צה"ל גילו בינתיים בעיות נוספות בפרויקט. "השליטה שלנו באותם לוחמים היתה מאוד מזערית, כי אנחנו לא המפקדים הישירים שלהם", מסביר גולן, כיום מפקד תחום הסיקור המבצעי. "החיילים למדו ברמה מאוד גבוהה, אבל עם שובם ליחידות-האם, הם בעצם חזרו להיות לוחמים לכל דבר. כשהחלה הרגיעה באירועים, הם הפסיקו בהדרגתיות לצלם עד שכל הסיפור הזה דעך".
דרוש איתי אנגל
המוטיבציה למצוא וליישם טכניקה חדשה למעקב ויזואלי בזמן אמת נוצרה בעקבות מלחמת לבנון השנייה. היקף תיעוד הקרבות של צה"ל בכפרים היה דל. גולן, שבמלחמת לבנון השנייה שימש דובר פיקוד הצפון, מתקשה להסתיר את אכזבתו ממיעוט התמונות מאותה מלחמה. בעיניו, קרב שלא תועד אבד לנצח, ולכישלון הזה, הוא אומר, היו אבות רבים - מחסור בצלמים צבאיים; אילוצים קשים שיצרה המלחמה בכל הקשור להכנסת כלי התקשורת לעומק השטח; המגבלות הסטנדרטיות של דובר צה"ל בנוגע לביטחון מידע, סיווג ביטחוני וסיכון חייהם של עיתונאים; מגבלות ואילוצים מצד כלי התקשורת עצמם - הישראליים והזרים; וגם, מודה גולן בגילוי לב, מגבלות מצד אנשיו שלו. היו כמובן מספר חריגים, והבולט שבהם היה איתי אנגל, עיתונאי התוכנית 'עובדה', שהצטרף לכוח נח"ל ומצא עצמו תחת אש.
תרגיל בלחימה בשטח בנוי (צילום: דו"צ)
בהיעדר כיסוי הולם, פרסם צה"ל בעיקר צילומים שנעשו ממטוסי חיל האוויר, ותיעדו את ירי הקטיושות מחצרות מסגדים ובתים ואת המענה ההולם של הטייסים. במקרים אחרים תיעדו לוחמי יחידות מיוחדות את פעילותם באמצעות מצלמות קסדה. בסיומה של המלחמה, כאמור, גמרו אומר בדובר צה"ל שלא לחזור על הטעויות. "כשהחלה הלחימה, פתאום הבנו בפיקוד צפון שאין מספיק כוח אדם שמוכשר לצלם. הבנו שהצילום חייב להיות מאוגד כפק"ל. במלחמה היו לחיזבאללה כ-800 הרוגים, ואי אפשר היה להביא את החומרים האלה לתוך ישראל, כי ללוחמים שלקחו איתם מצלמות לא היה מספיק ידע בצילום. היו שם קרבות הרואיים, במיוחד של גולני והצנחנים, שממש נלחמו פנים אל פנים מול החיזבאללה. מה שאיתי אנגל עשה זה בדיוק מה שהיינו צריכים".
בדובר צה"ל הוחלט בעקבות המלחמה על מנגנון חדש ומהפכני: בניית מערך סיקור מבצעי, שיכשיר צלמים-לוחמים ויפזר אותם ברחבי צה"ל, אך הם יישארו כפופים ישירות אליו. המחזור הראשון יצא לדרך לפני כשלושה חודשים. החיילים מופנים ממפקדת זרוע היבשה ומגויסים ישירות לגדוד מודיעין שדה. הם עוברים הכשרה קרבית שנמשכת מספר חודשים, ובסיומה הם נשלחים להכשרה בדובר צה"ל, חוזרים לגדוד המודיעין וממנו משוגרים למשימות סיקור ביחידות שונות - כצוות או לבד. בדובר צה"ל מקפידים להישאר כל הזמן ברקע ולהעניק ליווי מקצועי. בין בוגרי המחזור הראשון במתכונת החדשה היו גם חיילים שחזרו ליחידותיהם המקוריות בתום הקורס, בהם לוחמי דובדבן ואגוז. בשלב זה עדיין אין תחליף להיכרות האינטימית של הצלם-הלוחם עם יחידת-האם שלו.
קשה להפריז במידת החשיבות שצה"ל מייחס בשנים האחרונות לתדמיתו ולמתן נגישות ליחידותיו. במציאות של תקשורת לוויינית רב-ערוצית וחובקת עולם, צה"ל נחוש שלא להפסיד בקרב הזה. להגדרתו של גולן, הצילום הוא לא פחות מ"כלי מלחמתי אסטרטגי". ברוח זו גיבשה דוברת צה"ל, תא"ל מירי רגב, מדיניות של הכנסת התקשורת לכל מקום שרק אפשר, במסגרת המגבלות המחויבות. "לנו ברור שאסור להפסיד במלחמה הזו", אומר גולן. "התקשורת היא מובנית, היא חלק בלתי נפרד היום מהכישלון או מההצלחה שלך במלחמה. את המהפכה הזו לא ניתן לעצור. אם לא נצטרף, זה יגיע מהצד השני".
חשיבותו של הכלי התיעודי יכולה לפעמים, לפי גולן, להצדיק אפילו הסתכנות. בשנות האינתיפאדה התלווה בעצמו בעשרות הזדמנויות לכוחות הלוחמים בשטח, ולא אחת מצא עצמו תחת אש. במקרים הללו, תמיד העדיף להמשיך ו"לירות" בעזרת המצלמה שבידיו. "היכולת שלי כצלם היא הרבה יותר גדולה מכל צלף. הצלף יכול להוריד מחבל; אנחנו יכולים להזיז כוח שלם, להזיז אג'נדות שלמות, בגלל תמונה".
ההכרה בעוצמתה של המצלמה ותחושת השליחות הנלווית אליה, עלולות להיות כרוכות גם במחיר אישי כבד. סמל ליאור זיו ז"ל, צלם של יחידת ההסרטה שהתלווה לכוח גבעתי, נהרג באפריל 2003 במהלך תיעוד פעולה של מעצר מבוקשים במחנה הפליטים של רפיח. חייל אחר, צלם וידאו מהיחידה שעמד ליד זיו כשנפתחה לעברם אש מסיבית, נפצע קשה.
דווקא הטרגדיה הזו תרמה לקידום פרויקט הסיקור המבצעי. "הבנו אז שחייבים שאלה שייכנסו לשטח יהיו פחות החבר'ה שלנו, מיחידת ההסרטה", אומר גולן. "הם הכי מקצועיים, אבל צריך לרדת מהאיכות ולהעביר את המנדט לאותם חבר'ה שהם לוחמים במילא, ומכירים טוב יותר את שטח הלחימה".
האם גודש של מצלמות בהכרח יועיל לצה"ל? לגולן אין ספק שכן. שם המשחק, לדבריו, הוא שקיפות טוטלית. "אנחנו כצבא לא צריכים לשקר או להראות איזושהי אמת אחרת. אנחנו צריכים להראות את האמת שלנו, והיא שם. עכשיו רק צריך ליצור את התנאים ואת הכלים כדי להביא אותה למסך".
לצורך הגובר בשקיפות יש מספר היבטים. בעתות של רגיעה יחסית, השקיפות משדרת להורים המודאגים שצבא העם אכן דואג לבנם או לבתם המשרתים בו. בעתות מלחמה, מדובר בנשק אסטרטגי בקרב על דעת הקהל העולמית: ביכולתו להראות את צה"ל באור חיובי ומוסרי, מה שיוביל לקבלת אור ירוק ממנהיגי העולם ליציאה למלחמה או למבצע גדול, כפי שאירע במלחמת לבנון. גם לאזרח שיושב במקלט השכונתי תחת מטחי קטיושות מעוניין צה"ל להראות את המאמץ המלחמתי שנעשה בעבורו, ובמקביל להמחיש לחיזבאללה עד כמה ארוכה ונחושה הזרוע הישראלית. בנוסף משמש התיעוד את צה"ל לצרכים פנימיים, כמו יחצון יחידה מסוימת, השגת מודיעין, תחקור והפקת לקחים.
מנהרה מתחת למיטה
לא רק חיילים יכולים להביא תמונות שישרתו את צה"ל; גם התקשורת מסוגלת לעשות זאת, אלא שנטען כי לתקשורת הישראלית לא ניתנה במלחמת לבנון הזדמנות לסקר.
"הכנסנו כתבים באופן מסודר לתוך לבנון. כל מי שרק רצה ויכול היה להיכנס עם כוח כזה או אחר מבלי לסכן אותו, קיבל מאתנו את כל הסיוע. אבל היו אילוצים בשטח - לפעמים זה היה מסוכן, לפעמים היתה הליכה מאוד בעייתית וגם נסיעה ברכב משוריין היתה מסוכנת. בעבר היינו מכניסים תקשורת לאזורי לחימה באמצעות נגמ"ש, ופתאום הנגמ"ש נהיה לכלי הכי מסוכן. במקרה של עלייה על מטען היית עלול לאבד קבוצה שלמה של תקשורת.
"אני יודע שהם רצו להיכנס, ומי שנורא רצה - בדרך כלל גם הצליח. מצאנו את הדרך להכניס אותו פנימה, כי זה גם מה שאנחנו רצינו. היו מ'מעריב', מ'ידיעות', מ'הארץ' ואחרים".לפעמים מערכות ויתרו על הזדמנות להכניס כתבים משיקולים כלכליים של עלויות ביטוח."נכון, היו גם שיקולי ביטוח. אני לא אגיד את שמות הכתבים, אבל בפירוש היו כאלה שנושא הביטוח לא הוסדר אצלם, והם לא יכלו להיכנס פנימה".
גם התקשורת הזרה לא נכחה באותן זירות. "אי-פי, רויטרס, אי-אף-פי, בי-בי-סי וסי-אן-אן לא הגיעו לאזורי הקרבות בגלל סכנת חיים רצינית. הם לא היו שם, אף שיכלו להגיע מצפון, מתוך לבנון".
הם פחדו?
"לא אגיד שזה נבע מפחד. חלקם היו צפונית לליטאני, באזור ביירות וצור ובכל מקום שהיה בו הרס במרכזי אוכלוסייה גדולים. היה מספיק מה להראות שם, אז הם נשארו באזור ההרס ולא באו לראות את הקרבות האמיתיים. אני כן יודע שהיו עיתונאים בלבנון, מאי-פי או מרויטרס, שהרימו טלפונים לעמיתיהם פה בארץ, וביקשו מהם לשאול אותי איפה אפשר להסתובב בלי להיפגע מפגז".
ואיפה היו חיילי יחידת ההסרטה?
"נכנסו פנימה עם הכוחות לאן שרק אפשר היה להיכנס. צריך לזכור שהם לא בעלי פרופיל 97, אפילו לא קרביים, וזו אחת הסיבות שבגללן אנחנו הולכים על הסיפור הזה של הסיקור המבצעי".
החיילים שיגויסו לסיקור המבצעי במתכונת החדשה, לא יהפכו לבשר תותחים רק כדי לספק את התאווה לחומרים מצולמים?
"אני ממש לא מסכים עם ההגדרה הזו. כשאני יוצא לשכם או לג'נין עם כוח, ברור לי מה היתרון הבולט שאני מביא. התמונה שאני מעביר 'אחורה' יוצרת יתרון אסטרטגי - כשזו תמונה שמראה הצלחה שלנו, או מנהרת נשק שנחפרה מתחת למיטת תינוק".
על המבצע המוסק ביומיים האחרונים של המלחמה, שבמהלכם נהרגו 33 חיילים, נמתחה ביקורת קשה ונטען בין היתר שהמסוקים הועלו לאוויר רק כי זה מצטלם טוב.
"אני לא מאמין שמישהו חשב להרים את המסוקים האלה לאוויר עבור התדמית. ההחלטה היתה אסטרטגית לחלוטין. מה שכן היה זו חשיבה מהדרגים הכי גבוהים אודות הסיקור, ולחץ גדול להכניס כמה שיותר תקשורת ולהוציא תמונות מהמלחמה הזו, כי היה לנו מה להראות. אומר זאת חד-משמעית: היום אתה יכול לנצח - לא יודע אם את המלחמה כולה, אבל בהחלט להשיג נקודות זכות - בגלל צילומים. ראינו את זה בדעת הקהל בארץ ובעולם, וגם אצל מקבלי ההחלטות".
מה אתה מנבא לפרויקט החדש בחמש השנים הבאות?
"הפנטזיה שלי היא שהמיפוי של מיקום כל אותם צלמים, בכל צה"ל, יהיה אוטומטי. נהיה מסוגלים לתת תוצרים כל הזמן, ובשידור חי. כל מה שניתן יהיה להראות ייצא החוצה בצורה מסודרת. לא ייווצר ואקום. אצלי במחשב, או אצל העורך שלי, יהיה כתוב "מחלקה 2 - בינת-ג'בייל", ומיד אני אדע שלמחלקה 2 היה אירוע חשוב, שכל הכתבים ירצו לקבל ממנו חומרים".
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
