דיפלומטים ישראלים קיוו שתוכנית שלום מתוקנת, שאולי הייתה מאומצת על ידי ראשי מדינות ערבים בפסגה הערבית בריאד ביום רביעי, תשמיט את כל ההתייחסויות לחזרתם של פליטים פלסטינים לישראל - המהווה דרישה לא מקובלת על כל הקשת הפוליטית בישראל. כאשר אפשרות זו נראתה כלא סבירה, התגברו הספקולציות שלפחות הצהרות אחרות, שייעשו בנפרד, ינסו להושיט יד לדעת הקהל הישראלית ויבנו אמון הדדי.
אבל במקום לקבל גמישות כלשהי, ישראל קיבלה אולטימאטום, כאשר שר החוץ הסעודי, סעוד אל-פייסל, הזהיר את ישראל שדחייתה את התוכנית תגרום להפקרתה בידיהם של "אדוני המלחמה."
הבעיות האמיתיות ביוזמת השלום הסעודית הן הרבה מעבר לנושא "זכות השיבה". התוכנית הסעודית דורשת "נסיגה מלאה" מ"כל השטחים" שישראל שבתה לפני 40 שנים במהלך מלחמת ששת הימים ב-1967, וכך שוללת את הגמישות הטריטוריאלית הנכללת בהחלטה מס' 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שבכוונה תחילה לא השתמשה בשפה מגבילה שכזאת.

לבלוג המלא

הסעודים לא מציעים שלום, אלא מלכודת.
ראשית, התוכנית לא הועלתה כהצעה, כבסיס למו"מ, אלא כאולטימטום - הכל או כלום.
שנית, הסעודים מאיימים במלחמה אם לא נקבל את האולטימטום שלהם.
שלישית, ההצעה אינה, למעשה, הצעת שלום, אלא גזר דין מוות למדינת ישראל - נסיגה מלאה לקווי 67, חלוקת ירושלים וזכות השיבה (לתוך תחומי מדינת ישראל, גם אם אולמרט וליבני יגידו אחרת).

זו לא תוכנית שלום.

"אין טעם שהכבשים יקבלו החלטה בזכות הצמחונות, כל עוד הזאבים אינם שותפים להשקפה זו."
ויליאם ראלף אינג'