 |
18-04-2007, 20:47
|
 |
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
|
|
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
|
|
|
|
גם אתה מקוראי מקור ראשון?
צינורות של תקווה
בעוד איראן הולכת ומתעצמת מבחינה צבאית, הרי שזרעי חורבנה מתחילים לנבוט מצפון: השכנה אזרבייג´אן, הקושרת עצמה למערב בעורקי נפט עבים, עשויה לסייע לאמריקנים בערעור משטר האייתולות בטהרן. כבר כעת נשמעים בבירה באקו קולות הקוראים לאיחוד מחודש עם האחים האזרים החיים באיראן בהמוניהם. אחמדינג´אד בלחץ
פזית רבינא, באקו מקור ראשון 6/4/2006
אלשאד נאסירוב, חברת הנפט הלאומית 'סוקאר': "אתם צריכים להחליט מה אתם מעדיפים, שגרירות בתל-אביב, או נפט איכותי, זול וזמין? היום אתם בישראל מייבאים נפט מרוסיה, שאינו מתאים לכם. לנו לעומת זאת יש נפט באיכות גבוהה, שמתאים לכם מאוד"
הראשון לזעום היה שגריר איראן בבאקו, אפשאר סולימאני. בנאום מלא חרון הסביר השגריר האיראני לנוכחים בכנס כי אין ולא היתה לא אזרבייג'אן הצפונית ולא הדרומית. הכל, אבל הכל, איראן. "למעשה", הסביר השגריר, "אתם אינכם אלא חלק ממלכת גולוסטאן"
השמועה אומרת שכאשר הוכרז על בחירתו של אלייב הבן, היה כבר האב בעולם שכולו טוב, אולם הידיעה נדחתה כדי לא לקלקל את חגיגות הניצחון. הפגיעה בזכויות אדם במערכת הבחירות היתה כה משמעותית, עד שבבית הלבן נמנעו עד כה מלהזמין את אילחם אלייב לביקור
עיסה גמבר, מנהיג האופוזיציה: "פולחן האישיות של גיידר אלייב ובנו אילחם מזכירים את זה של מנהיגי צפון-קוריאה. אין פסל, תמונה, שדה תעופה או היכל תרבות, שאינם מנציחים את השם אלייב. אי אפשר להימלט מזה"
כבר חודשים ארוכים שעננה תלויה מעל שמי המזרח התיכון. עננה קטנה, עקשנית, רדיואקטיבית. ולא, זה לא האפיק הפרסי המבשר את בוא האביב, זו התוכנית להעשרת אוראניום של טהרן. אמנם שם מתעקשים שכל מה שהם רוצים להפיק זה חשמל, אבל אנרגיה, כידוע, היא הדבר האחרון שחסר לאיראנים. וכך, בעוד טובי בחורינו במוסד מגרדים את פדחתם במבוכה, האמריקנים מאיימים בסנקציות והאירופים כדרכם פוסחים על שני הסעיפים, ממשיך נשיא איראן אחמדינג'אד לאיים פעם בשבועיים בהשמדתה של ישראל. מה הוא קופץ, שואל את עצמו הישראלי הממוצע בכל פעם שהנשיא האיראני נותן את מופע האימים שלו. אנטישמיות? זה העניין? אלא שהתשובה הזו איננה נשמעת מספקת. יש כנראה משהו אחר שמדאיג את אחמדינג'אד. אבל מה?
אחת האפשרויות היא שבדרכו המגומגמת מבטא נשיא איראן פחדים קיומיים, שכאן לא ממש מודעים להם. למשל, שאלת שלמותה הטריטוריאלית של ארצו, שכנראה אינה נתפסת כדבר מובן מאליו. המתח הגובר בין ארצות הברית לאיראן והדיבורים על פלישה אמריקנית כנראה גורמים לפחדים אלה לצוף על פני השטח. ובהיעדר אפשרות להגיע לשיחה ראש בראש עם אחמדינג'אד, אין כמו נסיעה לבאקו בירת אזרבייג'אן כדי לשים את היד על הדופק האיראני. שלא לדבר על כך שאם במקרה נחוץ לכם באופן דחוף שטיח לסלון, השטיחים האזריים יפים לאין שיעור מכל שטיח פרסי מפונפן שנתקלתם בו.
אזרבייג'אן, מדינה עתירת נפט בת שמונה מיליון תושבים, שוכנת לחוף הים הכספי וחולקת גבולות משותפים עם טורקיה, רוסיה, איראן, גרוזיה וארמניה. למרות שהאוכלוסייה משתייכת ברובה לזרם המוסלמי-שיעי, האזרים הם טיפוסים רגועים יחסית לסטנדרט השיעי שבו אנו מורגלים מעיראק ומלבנון. רוב התושבים בכלל חילונים, והיחס לישראל ידידותי ביותר.
מתקפת הטרור שבפתח
מאז התמוטטות ברית המועצות מבליחה אזרבייג'אן מדי פעם לתודעה הבינלאומית בהקשר לסכסוך המתמשך בינה לבין ארמניה בשאלת חבל נגורנו-קאראבך. אבל בחודשים הקרובים היא עומדת לכבוש את התודעה הבינלאומית בתור "הדבר הגדול הבא". ביוני 2006 עתידה להסתיים הקמתו של צינור נפט חדש ומבטיח מאזרבייג'אן לטורקיה דרך גרוזיה, המכונה קו באקו-טביליסי-ג'ייהן, או בקיצור ה-BTC line. השלמתו של הקו היא ניצחון למדיניות אמריקנית ארוכת טווח, שהחלה עוד בעידן קלינטון, הדוגלת בהנחת רשת מסועפת ככל האפשר של צינורות נפט ממזרח למערב. כאשר יתחיל הזהב השחור לזרום בעוד מספר חודשים, צפויות חגיגות גדולות בוושינגטון ובאנקרה. בין הנהנים העיקריים תהיה גם מדינת ישראל, שתוכל לקנות נפט באיכות גבוהה מאוד ממקור קרוב, אמין, זול וטוב. ואכן, בבירה האזרית באקו ממתינים בקוצר רוח לבום הכלכלי הקרב. בגרף הגידול הכלכלי שפרסם ה'אקונומיסט' ניצבת אזרבייג'אן במקום הראשון בעולם. הממשלה האזרית כבר הכפילה השנה את תקציבה, ומתכוונת לשוב ולהכפילו בשנה הקרובה.
אך כגודל הציפיות כך גם גודל החששות מהתקפות טרור לאורך קו הנפט. יש לא מעט מועמדים לפגיעה בצינור - צ'צ'נים, אפגנים, לאומנים רוסים וגם סתם כנופיות מאורגנות. אולם המפסידה העיקרית מהשלמתו של קו הנפט החדש היא איראן. ליחסים המורכבים עם זו האחרונה ברמה האתנית, ההיסטורית והפוליטית, נוסף כעת אלמנט לא פשוט: עמדתה של אזרבייג'אן בשאלת התוכנית האיראנית להעשרת אוראניום. אף שאזרבייג'אן אינה פוסקת מלהכריז ברבים על ניטרליות, האיראנים חוששים כנראה שפתיחת צינור הנפט עלולה להיות אירוע שובר שוויון, שיעביר את אזרבייג'אן באופן מובהק לגוש המדינות הפרו-מערביות, כמו גרוזיה וישראל.
האזרים, למודי ניסיון היסטורי, יודעים שמצבם אינו פשוט כלל ועיקר. נגזר עליהם לשחק שח תלת-מימדי אינסופי מול שלושה שחקנים אכזרים: רוסיה, מעצמת-על מרוטת נוצות הממשיכה להתייחס לקווקז כאל החצר האחורית שלה; טורקיה, הידידותית אך התובענית; והבעייתית מכולם – איראן. במשרד החוץ האזרי עדיין דוחים בעקשנות כל שאלה בדבר הקמת בסיסים אמריקניים באזרבייג'אן לקראת מתקפה אפשרית. "ארצות הברית אפילו לא העלתה בפנינו בקשה כזו", אומר דובר משרד החוץ, טהיר טגיזדה. "אנחנו נמצאים באזור כל כך נפיץ מבחינה גיאו-פוליטית והלחצים עלינו כה גדולים, שכל תוספת מיותרת".
הכחשות לחוד, ומציאות לחוד: בשטח מתנהלת פעילות דיפלומטית נמרצת, הכוללת ביקורים בוושינגטון ובבאקו. בחודש האחרון ביקר בוושינגטון סגן שר החוץ האזרי, אראז אזימוב, ונפגש עם בכירים במחלקת המדינה, בפנטגון ובמועצה לביטחון לאומי. "על סדר היום בפגישות", כך נאמר בדיווחים, "עמדה הרחבת שיתוף הפעולה הצבאי והביטחוני בין ארה"ב לאזרבייג'אן".
לפעמים יש בפרטים הקטנים כדי להעביר הלכי רוח ותחושות באופן מדויק הרבה יותר מכפי שעושים דיווחים רוויי רעש אלקטרוני של מומחי מודיעין. כך לדוגמה סוחרי נדל"ן זריזים יודעים לספר כי בחודשים האחרונים רוכשים עוד ועוד איראנים אמידים דירות פאר בבאקו, מחשש למתקפה אמריקנית על טהרן. המשמעות הנגזרת היא שתושבי איראן לוקחים ברצינות את האיום האמריקני. הם חשים פגיעים מספיק כדי לחפש באופן אקטיבי מקלט מחוץ לאיראן.
קנאת משוררים
כל דבר, כמו שאומר טגיזדה, יכול לייצר ניצוצות. כך בדיוק קרה לפני שבועיים, כאשר ממשלת אזרבייג'אן אירחה את הכנס הבינלאומי השני של בני הפזורה האזרית. בכנס בבאקו השתתפו אזרים משבעים מדינות, ובהן ארצות הברית, רוסיה וטורקיה. גם בישראל יש נציגות נכבדה של בני אזרבייג'אן, ולפני שבועיים יצא מבן-גוריון מטוס עמוס לעייפה ביוצאי באקו, כדי להביא לכנס כמה עשרות ישראלים אכולי געגועים לעיר נעוריהם.
באקו, יש לציין, אינה עוד עיר נידחת במרחבים אכולי העש של ברית המועצות לשעבר. להפך. זו עיר קוסמופוליטית יפהפייה, המשלבת מזרח ומערב בסגנון שאין דומה לו. מין שילוב של יוסטון ואודסה, פאריס ועזה. יש בה תחכום ופיגור הדרים זה לצד זה. בשעה שמדי יום נחתכות שם עסקאות נפט במיליארדים, ממשיכים כמיליון פליטים מנגורנו-קאראבך לאכלס את משכנות העוני של באקו.
מה שהתרחש בכנס הפזורה האזרית, שנפתח ב-16 במארס בבאקו, הוא שיעור מאלף בכל הקשור לתחושת הפגיעות האיראנית. הכל החל כאשר אחדים מבאי הקונגרס שברו את הכלים ובמהלך הכנס קראו לאיחוד בין "אזרבייג'אן הצפונית" לבין "אזרבייג'אן הדרומית", כלומר: בין אזרבייג'אן בגבולותיה הקיימים לבין צפון איראן, חבל המאוכלס ברובו בבני המיעוט האזרי, ואף מכונה "אזרבייג'אן האיראנית". באולם הושלך הס כאשר ג'אוואד דרחטי, אזרי שמוצאו מהחבל המדובר, הזכיר לבאי הכנס החגיגי כי בשעה שבבאקו חוגגים, יושב באיראן מיעוט אזרי גדול שזכויותיו האתניות והתרבותיות נרמסות מדי יום על ידי השלטונות בטהרן. עוד סיפר כי אחד הסודות הגלויים בפוליטיקה של הקווקז הוא שבשעה שבאזרבייג'אן כולה חיים שמונה מיליון אזרים בלבד, הרי באיראן חיים היום בין 30-16 מיליון אזרים, המהווים בין רבע לשליש מכלל האוכלוסייה במדינה.
הפרדוקס הדמוגרפי הזה הוא תולדה היסטורית של המלחמה בין רוסיה לאיראן, שעם סיומה בשנת 1828 חולקה אזרבייג'אן ההיסטורית לשניים, משני צדיו של נהר האראז, המהווה עד היום את הגבול בין איראן לאזרבייג'אן. וכמו כל פרדוקס דמוגרפי, הנתונים הללו הם חבית חומר נפץ, שיכולה בכל רגע להתלקח למופע זיקוקים ענק. כל הקלישאות ביחס לחבית אבק השריפה של הבלקן, מחווירות לעומת הפוטנציאל הנפיץ בקווקז.
הפיצוץ אכן לא איחר לבוא. הראשון להתפוצץ ברוב רעש היה אורח הכבוד בכנס, שגריר איראן בבאקו, אפשאר סולימאני. בנאום מלא חרון הסביר השגריר האיראני לנוכחים כי אין ולא היתה לא אזרבייג'אן הצפונית ולא הדרומית. הכל, אבל הכל, איראן. "למעשה", הסביר השגריר, "אתם אינכם אלא חלק ממלכת גולוסטאן". האיראנית כמובן.
זו היתה רק ההתחלה. למחרת הכנס שלחה ממשלת הרפובליקה האיסלאמית של איראן מכתב מחאה דחוף לממשלת אזרבייג'אן. השגריר האיראני עצמו שב ושפך שמן למדורה באומרו כי המשוררים האזרים האהובים ניזאמי ושאהריאר, שרחובות בבאקו קרויים על שמם, אינם אלא משוררים איראנים. נשיא איראן לשעבר מוחמד חתאמי התגייס גם הוא לעניין, וכתב מכתב הטוען כי ניזאמי האהוב הוא פרסי כשר לכל דבר.
על העלבון הזה לא יכלו האזרים לעבור בשתיקה. אגודת הסופרים האזרית הודיעה באירוניה כי היא "מופתעת מהתגליות הבלתי מלומדות" של השגריר סולימאני. ראש ועדת התרבות של הפרלמנט האזרי, פרופסור ניזאמי ג'אפרוב, הקרוי על שמו של המשורר, הזכיר לשגריר כי "ניזאמי שיבח בשיריו את אלכסנדר מוקדון, שדווקא הרס את איראן". לעובי הקורה נכנס גם הדובר טהיר טגיזדה, איש שמנמן ואנרגטי, שבמשפט אחד ויחיד סתם לשגריר האיראני את הפה. "תגובות אמוציונליות מסוג זה אינן יאות לשגריר", נזף טגיזדה בסולימאני המתלהם.
מאז עבר כבר חודש, והסערה עדיין לא שככה. באזרבייג'אן יצא השד מן הבקבוק, והשכבה האינטלקטואלית שבה ודורשת לדון במצב זכויות האדם של האזרים תחת שלטון איראן.
התליינים עובדים שעות נוספות
האיראנים כנראה משוכנעים שמאחורי כל ההצגה בבאקו עומדת פרובוקציה אמריקנית, שכל תכליתה לזרוע ניצני בדלנות באיראן שיביאו להתפרקותה מבפנים. ואכן, המהומה שהתעוררה ממקדת את תשומת הלב באחת החולשות היותר-משמעותיות של השלטון בטהרן, חולשה שבתנאים מסוימים אף יכולה להעמיד בסימן שאלה גדול את המשך קיומה של איראן, כפי שאנו מכירים אותה כיום.
באיראן חיים כשבעים מיליון בני אדם, רק מחציתם פרסים. כל השאר הם אזרבייג'אנים, כורדים, טורקמנים, באלוצ'ים, ערבים ולורים. ההרכב האתני הזה אומר שאיראן אינה מדינתו של העם האיראני, אלא אימפריה הנשלטת על ידי העם הפרסי - בדומה לאימפריה הסובייטית, שנשלטה על ידי העם הרוסי. מכאן, שכפי שברית המועצות התפרקה, כך יכולה גם איראן לשוב ולהתפרק לגורמים. וזה מה שמפחיד יותר מכל את השלטון בטהרן.
אם המהומה הדיפלומטית בבאקו מבטאת פוטנציאל התפרקות של איראן מצפון, הרי שפוטנציאל ההתפרקות שלה מדרום כבר הפך לבעיה קונקרטית. במחוז חוזיסטאן עתיר הנפט הגובל עם עיראק, מתחוללת כבר קרוב לשנה התקוממות אתנית משמעותית, הכוללת הפגנות, הטמנת פצצות בבנייני הממשל וביצוע חבלות במתקני הנפט. המהומות בחוזיסטאן החלו באפריל 2005, בעקבות גל שמועות שטענו כי הממשלה שוקלת להעביר אוכלוסייה פרסית למחוז, הערבי ברובו, במטרה להפחית את ההשפעה הערבית הזרה בתחומו. במהלך השנה שחלפה מאז נהרגו במהומות בחוזיסטאן עשרות אנשים, והממשלה האיראנית, שמקפידה להפגין אפס סובלנות, ערכה כמה מפגני תלייה ממנוף בבירת המחוז, למען יראו וייראו.
את האחריות לפיגועים מטילים השלטונות על קיצונים ערבים, הממומנים לטענתם על ידי ארצות הברית ובריטניה. וזו איננה ההאשמה היחידה כלפי המערב: מדיווחים רשמיים של הממשלה האיראנית עולה כי למחוזות המזרחיים הגובלים בפקיסטן ובאפגניסטן חודרות פעם אחר פעם כנופיות אפגניות, אשר לדברי טהרן פועלות בחסות השירותים החשאיים של הבריטים והאמריקנים, ומבצעות מעשי טרור בשטח איראן.
אז לא שמישהו במערב חש רגשי השתתפות בצערם של האיראנים, אבל במבט מבאקו אפשר להתחיל להבין שלמשטר בטהרן יש ממה לחשוש. בנתונים הנוכחיים, קיומה של "האימפריה האיראנית" כלל אינו מובן מאליו, והחשש האיראני שמא עלולה אזרבייג'אן לשמש מקפצה לפעילות חתרנית אמריקנית, איננו משולל יסוד.
בספרו האחרון, 'המאבק נגד אדוני הטרור', כותב מייקל לדין, מבכירי הניאו-קונסרבטיבים בארצות הברית: "הרס יוצר הוא שמנו האמצעי, הן מתוך החברה פנימה והן כלפי חוץ, מעבר לים. מדי יום אנו שבים ומחריבים את הסדר הישן... בראותם את אמריקה פורמת חברות מסורתיות, הם פוחדים מאתנו, כי אין ברצונם להיפרם. הם חשים בלתי בטוחים כל עוד אנו שם, עצם קיומנו מסכן אותם. עליהם לתקוף אותנו כדי לשרוד, ממש כפי שעלינו להרוס אותם כדי לקדם את משימתנו ההיסטורית". לתפיסה שמבטא לדין יש גם ביטוי מעשי: ממשל בוש ביקש באחרונה מהקונגרס האמריקני להקצות 75 מיליון דולר "לקידום הדמוקרטיה באיראן". בכתבה שהופיעה בפברואר האחרון ב'פייננשל טיימס' רואיינו פעילים איראנים, שסיפרו כי היו מעורבים בפרויקט מיוחד עם חיילי המארינס. לדבריהם, בפנטגון בוחנים לעומק את אופי הטינה של מיעוטים אתניים באיראן כלפי הממשלה, במטרה לבדוק את האפשרות של עידוד התפרקות פנימית אלימה של המדינה.
המהמר הכפייתי הפך לנשיא
בזירה כזו זקוקה אזרבייג'אן למנהיגות מן השורה הראשונה כדי לשרוד; אבל הנשיא, אילחם אלייב, הגם שהוא נכנס כעת לשנתו השלישית בתפקיד, מהווה עדיין חידה בלתי פתורה. במערב תוהים גם כיום האם החליט אלייב למצב את עצמו באופן ברור בגוש המדינות המערביות, או שהוא מנסה לתמרן בין רוסיה לאיראן וחוזר חלילה, כחלק מדיניות החוץ הבלתי-אפשרית שכופה הסביבה על אזרבייג'אן. החודשים הקרובים יכריחו את אלייב לנקוט עמדות ברורות יותר. החלטה נכונה עשויה להפוך אותו למנהיג בינלאומי בעל השפעה. טעות עלולה לעלות לו בשלטון, ואולי אף יותר מזה.
אילחם אלייב, איש גבוה ואלגנטי בעל שפם ג'ינג'י והופעה שמזכירה סנאי ענק, נולד בבאקו בשנת 1961. את התפקיד ירש מאביו, גיידר אלייב, הדמות המרכזית בחייו. האב כיהן כראש המפלגה הקומוניסטית במדינה במשך 13 שנה ברציפות, ומאוחר יותר התמנה לחבר בפוליטבירו, והיה למוסלמי היחיד בתולדות ברית המועצות שהגיע לעמדה זו. אילחם הצעיר גדל במוסקבה תחת כנפי האריסטוקרטיה הסובייטית. את לימודיו עשה במכון היוקרתי ליחסים בינלאומיים ומאוחר יותר גם לימד שם.
במהלך כהונתו של מיכאיל גורבצ'וב התערערו היחסים בין מנהיג ברית המועצות לבין גיידר אלייב, שמצא את עצמו ב'גלות פנימית', כמושל ברפובליקה האוטונומית של נאחיצ'וואן, על גבול איראן-אזרבייג'אן. אולם אלייב האב שרד גם את גורבצ'וב וגם את התפרקות ברית המועצות, ובשנת 93', במעין הפיכה-למחצה, תפס את השלטון באזרבייג'אן והיה לנשיא המדינה. העשור שבא בעקבות עלייתו לשלטון היה לתור הזהב של משפחת אלייב. למרות סגנון שלטונו הריכוזי, הדיכוי הברוטלי של האופוזיציה והביקורת הקשה שנמתחה על השחיתות הפושה במדינה, התקבע מעמדו של גיידר אלייב כאבי האומה. האזרים ברובם הוקירו והעריכו את אלייב, שלצד כל מגרעותיו נודע גם כאדם סופר-אינטליגנטי, שופע קסם אישי וחוש הומור.
במהלך כהונתו קיבל אלייב מספר החלטות אסטרטגיות מן המעלה הראשונה, שהחשובה שבהן היתה ההכרעה להפנות את פניה של אזרבייג'אן האיסלאמית אל המערב. ב-1994 חתם עם ענקיות הנפט המערביות על "חוזה המאה" לפיתוח שדות הנפט של ארצו, עסקה שהיתה מאז לאבן יסוד במדיניות החוץ והכלכלה האזרית.
מלכתחילה ייעד גיידר אלייב את בנו אילחם לרשת את מקומו בבוא היום. למרבה הצער, באמצע שנות התשעים התקבעה דמותו של הבן, איש עסקים שחילק את זמנו בין מוסקבה לאיסטנבול, כפלייבוי השורף מדי ערב מאות אלפי דולרים בקזינו של מלך ההימורים הטורקי, עומר טופאל. העיתונות דיווחה כי במסגרת הסכם החזר חובות של אילחם לטופאל, קיבל האחרון זיכיון להקים מלון בבאקו, במקום שבו אמור היה לקום בניין של משרד החוץ האזרי.
בבאקו התחוללה שערוריה. גיידר אלייב פיטר את שר החוץ שלו, שהיה שותף לעסקים של בנו, והורה על סגירת כל בתי הקזינו ברחבי אזרבייג'אן. אולם הפרשה לא שינתה את תוכניותיו לגבי בנו. אילחם המשיך לעבור מתפקיד לתפקיד, כחלק מהכנתו לרשת את אביו. וכך מסגן ראש חברת הנפט הלאומית היה לסגן ראש מפלגה, אחר כך ראש מפלגה וראש ממשלה לזמן קצרצר, עד שבבחירות בשנת 2003 רצו השניים במשותף. הזקן כבר היה חולה מאוד. השמועה אומרת שכאשר הוכרז על בחירתו של הבן, היה כבר האב בעולם שכולו טוב, אולם הידיעה נדחתה כדי לא לקלקל את חגיגות הניצחון. מערכת הבחירות עצמה היתה רוויה בשערוריות, מחדלים ונקיטת יד קשה מול האופוזיציה. כך נראו גם הבחירות לפרלמנט שנערכו ב-2005. הפגיעה בזכויות אדם היתה כה משמעותית, עד שבבית הלבן נמנעו עד כה מלהזמין את אילחם אלייב לביקור, בכל שלוש שנות שלטונו.
שבעה שרים בכלא
החרמתו המרומזת של אלייב היא עניין לא פשוט. לארצות הברית אין עוד הרבה נכסים כאלה: מדינה עתירת נפט, שיעית אך חילונית, שגם משתפת פעולה במלחמה העולמית בטרור ואפילו מראה יחס חיובי לישראל. אולם בבאקו מעריכים שהחרם השקט על אלייב לא יימשך עוד זמן רב. בשני הצדדים מחפשים כעת בקדחתנות סולם לרדת מהעץ, והסולם הזה כנראה כבר נמצא בדמות בחירות חוזרות שייערכו בכמה מחוזות במאי הקרוב, ויאפשרו למשקיפים מערביים להכריז על התקדמות גדולה בתהליך הדמוקרטיזציה באזרבייג'אן.
בבאקו מעריכים כי לקראת חגיגות פתיחתו של צינור הנפט החדש, ירצו בבית הלבן לראות את אילחם אלייב, תחילה באנקרה ואחר כך בוושינגטון, שכם אל שכם עם הנשיא בוש. הפגנתם של קשרים טובים עם ארבייג'אן תהיה חשובה לאמריקנים ככל שילך ויחריף העימות עם האיראנים. אבל אלייב הוא קליינט לא פשוט. הגם שאינו זוכה לאותה מעמד כמו אביו, הוא מנהל את המדינה ביד רמה. בבחירות האחרונות פיטר והכניס לכלא שבעה משריו בחשד לשחיתות ולניסיון הפיכה כנגדו. הנכס העיקרי שלו היה ונותר עתודות הנפט של באקו ודמותו של האב.
מי שמגיע לבאקו ואינו מכיר את ההיסטוריה של משפחת אלייב, עלול לחשוב בטעות שהאב הזקן חי, נושם ובועט. בכל רחבי הבירה מתנוססים שלטי חוצות ענקיים עם דמותו האלגנטית של גיידר, המחייך חיוך ממזרי אך טוב לב אל בני עמו. השליט הקודם הוא עדיין נכס מניב בעבור אילחם אלייב, אך גם אויבו העיקרי. ההערצה לעוצמתו ולחוכמתו של הזקן מטילה צל כבד על כהונתו של בנו. פה ושם אפשר לראות שלטי ענק המציגים את השניים יחד, אבל אלו מיעוט שבמיעוט.
לנשיא אזרבייג'אן הנוכחי יש עוד כמה נכסים, שהחשוב שבהם היא אשתו, מחריבן אלייבה. הפופולריות של הגברת הראשונה מזכירה את זו של הילארי קלינטון, ולא בכדי. אלייבה, המנהלת ביד רמה את 'קרן גיידר אלייב', היא חברת פרלמנט בזכות עצמה שנבחרה ברוב מוחץ. בבאקו אומרים שאחרי שאילחם יסיים את תפקידו, מחריבן היא המועמדת הטבעית לרשת אותו, ואחריה יגיע תורו של בנם הקטן.
באופוזיציה האזרית חורקים שיניים לנוכח הטלנובלה לבית אלייב. ראש האופוזיציה עיסה גמבר, שכבר בילה כמה פעמים בכלא בעשור האחרון, סבור ש"העיקרון המנחה את ניהול המדינה הוא השחיתות". הפגישה עמו נערכת במטה המפלגה בבירה, במקום שלא ניתן לתארו אלא כחור. מין בניין עלוב, חשוך ומוזנח בפאתי באקו. דלת בקיר נפתחת שם אל לשכתו של מנהיג האופוזיציה. גמבר עצמו, איש מרשים המגלה בקיאות בפוליטיקה הישראלית, אומר כי "פולחן האישיות של גיידר אלייב ובנו אילחם מזכירים את זה של נשיא צפון-קוריאה המנוח, 'המנהיג היקר' קים איל סונג, ובנו קים ג'ונג איל. אין פסל, תמונה, שדה תעופה או היכל תרבות, שאינם מנציחים את השם אלייב. אי אפשר להימלט מזה".
לגמבר אין יותר מדי אשליות באשר לסדר הקדימויות של המערב. "כן, האמריקנים דיברו אתנו לא פעם על המצב באזרבייג'אן", הוא אומר, "אבל יש להם סדר עדיפויות ברור: במקום הראשון המלחמה העולמית בטרור, במקום השני הנפט, ורק במקום שלישי - דמוקרטיה וזכויות אדם. ולא, אני לא רואה שהסדר הזה עומד להשתנות בקרוב".
פסל לכל דורש
גמבר מן הסתם צודק. אבל מבחינתו של הנשיא אלייב מדובר בסדר עדיפויות לוחץ בכל מקרה. גם אם הדמוקרטיזציה נמצאת במקום האחרון, המלחמה בטרור עדיין שמה את באקו בעמדה מאוד לא פשוטה. איך שלא מסתכלים על זה, איראן היא שכנה שאי אפשר להתעלם מדרישותיה ומרגישויותיה. כאשר נבחר אחמדינג'אד לנשיא איראן, נסע אילחם לטהרן ובילה עמו כמה ימים. בשנה האחרונה נפגשו שני הנשיאים שלוש פעמים. בנתונים אידיאליים יכול היה אילחם להפוך לצינור קשר עיקרי של המערב עם טהרן, וזה עדיין יכול לקרות. לא פלא אם כן שהשגריר האיראני בבאקו התפוצץ ממה שראה ושמע בכנס הנזכר, בדיוק כאשר כל כך הרבה מונח על כף המאזניים.
מקרה בוחן מעניין למתח שבו מצויה אזרבייג'אן, בין ההמתנה לחגיגות הצינור החדש לבין החשש מפיגועים בחסות איראנית, יכולה לשמש ההחלטה של ממשלת אזרבייג'אן לפתוח שגרירות בתל-אביב. כאשר שואלים למשל את סגן שר החוץ, אראז אזימוב, מדוע אין עדיין שגרירות אזרית פעילה בישראל למרות שישראל כבר מחזיקה שגרירות בבאקו, התשובה היא "אנחנו מדינה איסלאמית, יש לנו קשיים ורגישויות משלנו. אולם ההחלטה בעניין כבר התקבלה, והפתיחה היא רק שאלה של עיתוי".
תשובה מעניינת לא פחות מספק אלשאד נאסירוב, סגן נשיא חברת הנפט הלאומית 'סוקאר'. "אתם צריכים להחליט", אומר נאסירוב במשרדו המרווח, המשקיף על הטיילת המדהימה של באקו. "מה אתם מעדיפים? שגרירות בתל-אביב, או נפט איכותי, זול וזמין? היום אתם בישראל מייבאים נפט מרוסיה, שאינו מתאים לכם. עליכם לערבב אותו עם נפט מוונצואלה ומניגריה. לנו לעומת זאת יש נפט באיכות גבוהה, שמתאים לכם מאוד. אתם מדינה מוקפת אויבים, וגם אזרבייג'אן ממוקמת בסביבה לא ידידותית במיוחד. יש סכנה מוחשית לחבלות ומתקפות טרור על צינור הנפט החדש. ההחלטה בעד שגרירות היא ממילא פוזיטיבית. צריך לחכות לעיתוי המתאים".
"העיתוי המתאים" הוא בהחלט גורם חיוני בסביבה כה מורכבת, הדורשת אלתורים אינסופיים. נאסירוב, אקס-דיפלומט, אומר זאת בחן רב, השמור כנראה לזן מיוחד של אזרחי העיר הזאת. "באקינצי" קוראים להם, סוג של אנשים שחיים ונושמים את באקו על כל קסמיה ומגרעותיה. ולמרות שבאקו די רחוקה מלונדון, פאריס או רומא, עדיין יש בה ובאזרחיה סוג של פיקחות קוסמופוליטית וכישרון מיוחד לחיים טובים. "את הפסל לזכרו של שופט הכדורגל האגדי טופיק בחרמוב כבר הספקת לראות?" שואל נאסירוב. "בחרמוב היה השופט במשחק בין בריטניה לגרמניה בגמר מונדיאל 66'. פסיקתו היא שהביאה לבריטים את האליפות האחת והיחידה בתולדותיהם.
"מצד שני יש לנו בבאקו לא רק פסל לזכרו של בחרמוב, אלא גם פארק ומונומנט לזכרו של ריכרד זורגה, המרגל האגדי שהזהיר את הסובייטים מפני הפלישה הנאצית, אך סטאלין לא האמין לו. זורגה היה גרמני במוצאו, והוריו עבדו בתעשיית הנפט בבאקו. אז כמו שאת רואה, אפילו כשזה מגיע לפסלים, יש לנו פה מבחר שיכול לספק את הבריטים ואת הרוסים גם יחד. ככלות הכל, בסביבה מורכבת כמו שלנו, הרמוניה של ניגודים היא שם המשחק".
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il
נערך לאחרונה ע"י יוסיפון בתאריך 18-04-2007 בשעה 20:51.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
