|
מרגישים שפספסתם משהו? שאם יכולתם לחזור הייתם מתקנים?
קודם כל זה יהיה ארוך, אז אתם לא חייבים לקרוא, אני כותב יותר בשבילי כי זאת צורת התמודדות עם מה שקרה, זה מקל עלי במקצת, ואם תקראו, אז רק תודה לכם, ואני חושב שגם תקבלו משהו מהקריאה הזאת.
אם הייתם יכולים לחזור אחורה, בשביל דבר אחד, פרט אחד שהייתם משנים, הייתם עושים את זה?
אני יודע שאני דיי שלם עם כל דבר שעשיתי ולא יודע אם הייתי משנה הרי בסופו של דבר זה מהלך החיים וככה זה כביכול אמור היה לקרות. אבל עשיתי טעות, מעשה נוראי, שהייתי עושה הכל כדי לחזור ולתקן, תנו לי חמש דקות כדי לתקן והייתי מסכים.
מישהו הרגיש כאן איך זה לא להיפרד מאדם אהוב שעוזב לתמיד? עוזב אותנו וממשיך הלאה, אבל הכוונה כאן לא עוזב לחו"ל או משהו כי זה תמיד אם רוצים אפשר לתקן, אני מדבר על עוזב לתמיד, מת.
אז אני אחד כזה, בגלל אגואיסטיות מסויימת אם אפשר לקרוא לזה ככה לא נפרדתי מאדם שנורא נורא אהוב עלי ושעכשיו כשאני כותב אלה שעותיו האחרונות איתנו, סבתא שלי, חולת סרטן, 16 שנה כבר למרות שהרופאים אמרו שהיא תשרוד רק 8 עד 10 שנה עם זה.
אני בן 17 ב-9 ביולי, עוד 8 ימים, ועל המחלה הנוראית הזאת (ואני אומר נוראית כי אין מחלה נוראית כמו זו, היא אוכלת את הבנאדם, ולאנשים שיקראו את זה ויודעים על בשרם כמה קשה המחלה הזו יבינו אותי) גיליתי עליה רק לפני חצי שנה, ההורים לא רצו לספר לי, וגיליתי דיי במקרה כשאר שמעתי שאמא שלי דיברה בטלפון אם אבא שלי והוא אמר שזה הגיע לראש, לא הבנתי מה המשמעות "הגיע לראש" ואז אמא שלי קראה לי וסיפרה לי הכל, הסרטן, מהקיבה, הגיע בסופו של דבר לראש, ומכאן הכל החל להתדרדר, סרטן זאת מחלה קשה והמחזות לא נעימים.
פעם אחרונה שראיתי את סבתא שלי הייתה כאשר נסענו אליהם והם גרים די רחוק, בנס ציונה, והיא שכבה כל הזמן במיטה,שיער כבר לא גדל עם המחלה הזאתי, כולה רזה ב-40 קילו ממה שהייתה, כל הזמן ישנה, לא יכולה לעשות כלום בלי עזרה של מישהו אחר, לא יכולה להתרומם לישיבה בכלל משכיבה בלי שירימו אותה, ועוד סבתא שלי תמיד הייתה הדמות החזקה במשפחה, תמיד דחפה את כולם, אז תחשבו מה זה בשביל הנכד האהוב שלה, הנכד הבכור, שאת כל הילדות שלו עבר אצלה, גדל אצלה, חיי אצלה תקופה מסויימת ולמד אצלה ערכים ופיתח אישיות בזכותה, תחשבו מזה לראות במצב הזה את האדם שהיה פעם החזק במשפחה.
אז כשהיא התעוררה באותה פעם שהיינו אצלהם (היא לא התעוררה, העירו אותה כדי לקחת תרופות)
אני ואחותי באנו לומר לה שלום ולתת נשיקה, ואני באותו רגע לא יכולתי יותר, עם כמה שאני בן, וכל הבולשיט שבנים לא בוכים, לא יכולתי להחזיק הכל בפנים, ולא יכולתי להישאר ולהסתכל, אז פשוט ברחתי החוצה לשבת על הספסל וישבתי שם משהו כמו שעה, וכשהיינו צריכים ללכת לא רציתי לעלות להיפרד, פחדתי לבכות שוב, ועכשיו מתברר שזו הייתה הפעם האחרונה שיכולתי להיפרד...
וזה טמטום, לא עליתי בגלל שחשבתי על עצמי, אגואיסטיות מסויימת, לא עליתי כדי לא לבכות, ועכשיו אני בוכה שלא עליתי.
ואין לי איך להיפרד ממנה יותר, לא נותנים לנו לנכדים לנסוע אליה לבית חולים, זה לא מחזה "מלבב" איך שאומרים...
אז למה כתבתי את כל זה?! לא כדי שתרחמו עלי או משהו כזה, כתבתי כי זה מקל עלי, צורת התמודדות מסויימת, אבל גם כתבתי כדי להעביר מסר מסויים, תמיד תשמרו קרוב על הקרובים אליכם, תנצלו כל רגע ורגע, כל אפשרות, כל הזדמנות שיש לכם תנצלו כדי לומר כמה אתם אוהבים ולנשק ולחבק, אל תפספסו אפילו פעם אחת...
זהו אנשים... תודה... |
ראשי
צ'אט
01-07-2007, 11:03
מנהל פורום 
מצב כלאיים
