 |
11-09-2007, 00:05
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 03.01.05
הודעות: 4,584
|
|
.
ציטוט:
דירהלי
בשנה שעברה, ביום הזכרון, כתבתי, בפרויקט הזכרון שהתנהל כאן, על יוסי דירהלי. וכעת אני חוזר וכותב אותם דברים. ואם ישוב פרויקט הזכרון הזה גם בשנה הבאה, אחזור ואכתוב את אותם הדברים ממש. וכך אעשה מדי שנה,ותהיה זו המצבה המילולית הקטנה שאני מציב לדרהלי:
תמיד, ברגע שנשמעת צפירת הזיכרון, יוסי דירהלי קופץ לי אל מול העיניים. הוא החלל הנצחי שלי, ואל תוכו מתכנסים כל החללים האחרים שצברתי לי במהלך השנים.
כמעט שני מטרים גובהו, מן צירוף מדהים של אטלס ואפולו. חוצפן, חזק, נועז וחסר אחריות.
כל פיקוד צפון של אז, 1973, הכיר אותו, את יוסי דירהלי המ"פ המהולל מסיירת 'אגוז' - מעוטר בצל"ש (על חילוץ נועז, מתוך שדה מוקשים, של רועה דרוזי שרגלו נקטעה); גבר שכל הבנות היו מחסירות פעימה במחיצתו; ענק שמקלע המא"ג היה תלוי על כתפו כאילו היה איזה 'עוזי' קצוץ קנה עלוב.
לך תבין איך הילד הזה מיפו, יתום מאב, בן למשפחה גרוזינית עמלה, תלמיד ביה"ס של המיסיון, הופך ל: ד י ר ה ל י - האחד והיחיד. אותו דירהלי שללכת אחריו לאיזו חדירה לילית בלבנון - זה פתאום משחק ילדים; דירהלי שהפעם ההיא שבה טרפנו יחד סרדינים מקופסא, בשלוש לפנות בוקר על תל קפוא ברמת הגולן –נרשמה לעד כחוויה הקולינרית הגדולה של חיי.
לא הכרתי הרבה אנשים שהייתה בהם את היכולת הזו לגרום לאנשים אחרים להתמכר אליהם. יוסי דירהלי היה כזה, ובלי כל מאמץ. כריזמה בהתגלמותה.
בסוף, באיזו תקרית אש טיפשית ברמת הגולן, מצא אותו רסיס סורי תועה וננעץ דווקא בעורפו של יוסי, ברווח הזעיר שבין הקסדה לצוואר.
היו לי חברים אישיים, קרובים ממנו. אבל שום ידיעה על חייל שנהרג לא הכתה אותי בהלם ובאלם שכאלה, כמו הידיעה על נפילתו של דירהלי. וכך, שנה אחרי שנה, הוא מתייצב לפני, עם הישמע הצפירה, נעמד מלוא קומתו ו... מחייך.
http://www.ynet.co.il/Ext/App/TalkB...1837068,00.html
|
ציטוט:
דירהלי - פאר לוחמי אגוז</FONT>
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.gal-ed.org.il/egoz/VF/ib_items/16/Pic2.jpg]
אחרי ההלוויה של סרן יוסף דירהלי נותרו חבריו ליד הקבר המכוסה רגבי עפר לחים. קבוצה של לוחמים, שמיאנה להיפרד מחברה שהלך ואיננו, ניצבה דוממת. בשלושה בנובמבר 1972 מת מפצעיו סרן יוסף דירהלי, איש סיירת "אגוז". 4 ימים קודם לכן נפצע אנושות בהפגזה סורית ברמת הגולן. רסיסים חדרו לעורפו והכריעו אותו. יוסף דירהלי, בן 22, יליד יפו, מפקד פלוגה בסיירת, דמות שהיתה לאגדה, לוחם שזכה לשני עיטורי "עוז", ושמפקדו אורי שמחוני אמר עליו: "דירהלי היה זכאי לציון לשבח אחרי כל פעולה שנטל בה חלק". אחרי ההלוויה נתכנסו חבריו ליחידה בביתו של ראש מטה פיקוד הצפון דאז, תא"ל יקותיאל (קותי) אדם, והעלו דברים לזכרו. דברים אלה מתארים את הלוחם ביחידת העילית של הצפון, ובצד זאת מדגישים את קווי האופי המיוחדים לסיירת "אגוז". דוד: בבית היה יוסף "הבן של אמא". היא היתה בשבילו הכל. היא סיפרה, שהוא נולד בהיותה בחודש השמיני להריונה. הרופאים נאלצו להוציאו מבטנה, מאחר שמשקלו הגיע לשישה ק"ג. עד שהיה בן שמונה – סיפרה – היה יוסי אוכל כיכר לחם וחצי ביום. הוא היה ילד תוקפני, ובכל יום, כשהיה חוזר הביתה, היתה באה המשטרה אחריו, בגלל הבעיות שעורר. נאלצנו לקחתו לרופא, והלה קבע, שיש לצמצם את מנות מזונו. למרות שהיה גדול ואימתני, לא היה זז בבית אפילו מטר אחד ללא אישור אמו. היא נתנה לו הוראות, והוא היה מציית. כשבאתי לאספו לעיתים לבסיס, היתה מציידת אותו בשקית עם כריכים, כריכים גדולים, כפי שרק היא יודעת לעשות. אסתי: לפני זמן מה הוא בא אלי בהתלהבות וקרא לי: "בואי תראי את הדבר הכי יפה בעולם", ואז הראה לי שמלה קטנה, שאמו סרגה לבת של דוד. הוא נקשר לילדים והם נקשרו אליו. אורי: לדירהלי אפשר היה להעניק עיטור צה"ל בכל פעולה שהשתתף. בכל הפעולות הוא עשה מעבר לחובתו. זה מה שאיפיין אותו. באוגוסט שעבר נתקבלה הודעה במשטרת סאסא על רועה ערבי שנכנס לשדה מוקשים נגד אדם ונפצע. הזעקנו למקום את דירהלי, והוא הגיע עם שני חבלנים. הם ניסו להיכנס לשדה, אך עבודתם נמשכה זמן רב. דקות אחדות קודם לכן נכנס לשדה חבלן של משמר הגבול, עלה על מוקש, וכף רגלו נקטעה. דירהלי החליט לפעול לבד. הוא נטל סכין, החל בודק את הדרך, הגיע לפצוע הראשון, הניחו על אלונקה, ותוך שניות חילצו. אחר כך שב ונכנס לשדה בלי להתחשב בסיכון, הגיע לרועה קטוע הרגל, העמיסו על כתפיו, וחילצו. על כך קיבל צל"ש.
ביצוע מושלם בפשיטה לאל-חיאם רצו להעניק לדירהלי צל"ש. הוא יצא לפשיטה כבזוקאי. כשהתקרבנו ליעד, וחוליית הטיהור זינקה קדימה, הוא שמע פתאום צעקה. ידענו שדובי נפצע. דירהלי זיהה את קולו – דובי היה חברו הטוב ביותר. הוא התרומם מעל למחסה, ירה בעמידה שלוש פצצות בזוקה אל הבית, זרק את הבזוקה וזינק קדימה. צעקתי לו "עצור", מכיוון שהיעד לא טוהר. אבל הוא לא התחשב בצעקה, רץ לעבר דובי, הרימו על גבו וחילץ אותו לנקודת הפינוי. זו דוגמה אופיינית ליוסי דירהלי. תמיד העשייה האישית. בלי שום התחשבות. בכפר חמאם טיהר את כל היעד לבדו, למרות שהיעד היה מחולק לחוליות נוספות. באותה פשיטה נפצע אחד ממפקדי הכוחות. המפקד דיווח על פציעתו בקשר, ומיד שמענו את קולו שי דירהלי שהודיע: "אני לידו; הכל בסדר". קותי: ישבנו בחפ"ק. שמענו את מלת הדיווח המעידה על תחילת הביצוע, ומיד שמענו מלת דיווח שנייה: "היעד בידי". אמרתי: "זה דירהלי". אצלו הביצוע היה מושלם ונמשך שניות. אבי: הוא סירב לשלוח לוחמים אחרים לבצע משימות מסוכנות ונטל אותן על עצמו. היתה בו רוח התנדבות, שבאה לביטוי בכל פעולה. אורי: באחת הפעולות ליראון השמטנו אבטחה בדרך אל היעד, ואחר כך לא מצאנו אותה. דירהלי התנדב לחפש את האיש. הוא מצאו, ובדרך נפל לתוך בור של זבל. אחר כך שפך על עצמו טונות של בשמים, זרק את בגדיו, אבל הריח הרע הפריע לו. בכל הישיבות שלנו לאחר מכן ישב בפינת החדר כאילו התבייש.
סעודות מלכים אסתי: הוא ידע לאפות ולבשל. מדי פעם אפה לחבריו עוגות ובישל תבשילים שונים מהמתכונים של אמו. כשהוא בישל, איש לא העז להיכנס למטבח. הוא ערך לנו סעודות מלכים. פעמים רבות אפשר היה לראות את דירהלי יושב ומקלף תפוחי אדמה או מכין חביתות ללוחמים, ששבו לבסיס בלילה. דוד: היתה לו השכלה רחבה. לעיתים כינה את עצמו במעט ליגלוג עצמי "סבל סלוניקאי", אבל הוא דיבר צרפתית רהוטה וידע ערבית שוטפת וקרא אנגלית והבין איטלקית וגרוזינית. רגש האחריות שלו היה בלתי רגיל. כל דבר שעשה, ביקש שיהיה מושלם. הצרה שלו היתה, שאמת המידה שלו היתה יכולתו האישית, ויכולתו האישית היתה מעבר ליכולתו של כל לוחם אחר. אפשר לומר, שיכולתו היתה כפולה מזו של כל אדם. עד היום מדברים על מסע האלונקות שעשה ללוחמיו לאורך 60 ק"מ. הוא היה ישן בלילה שעות מעטות ביותר, והיה קם בבוקר מלא און וכוח. החגור שלו היה כפול: שתי מימיות, שתי רמניות, אשפות כפולות, ובפשיטות היה מצטייד בשני כלי נשק. השאיפה שלו היתה שכולם יהיו כמוהו, ולכן קשה היה לחייליו. פעם אחת קראה לי אסתי כמעט בבכי לבוא ליחידה, מקום שדירהלי נשאר שבת והעביד את החבר'ה. הוא נטל אותם לטיול בשבת, ואחר כך ציווה עליהם לנקות את הבסיס. הוא דרש ביצועים מושלמים. החיילים פחדו להיות ביחידה שלו. אבל כולם העריכו אותו וידעו את יכולתו.
בשני מקלעים אורי: היה לו כוח עצום. החלום שלו היה להתאגרף נגד קאסיוס קליי. יום אחד קרא בעיתון ספורט אמריקני, שאגרופו של סוני ליסטון הוא הגדול בעולם, והיקפו 40 ס"מ. דירהלי מדד מיד את היקף אגרופו, והסתבר שמידתו היתה "רק" 38 ס"מ. באחד הימים הגיע ליחידה בחור מוצק, שעובי זרועותיו כירך של אדם רגיל. הוא טען, שאיש עדיין לא הצליח "להוריד" אותו ב"מלחמת ידיים". ניסיתי להתמודד אתו, והוא הכריע אותי תוך שנייה. קראנו לדירהלי. הוא הגיע. השניים לפתו את כפות ידיהם, ספרו עד שלוש, ושתי הידיים ניצבו במרכז השולחן. איש לא "הוריד" את יד רעהו. פתאום דירהלי אמר: "נשבר לי", ובן שנייה הכריע את יריבו. הוא התמחה בפריצת דלתות במכת קאראטה בכף רגלו. כך עקר את דלת הרס"ר, שהיתה מחוזקת במוטות ברזל. באחת הפשיטות ניסינו לפרוץ לבית ולא הצלחנו. קראנו לדירהלי. הוא התרחק מיספר מטרים מהדלת, זינק ועקר אותה בשתי רגליו. טיפסנו לקומה השנייה וניסינו לפרוץ את הדלת. דירהלי זינק ולא הצליח. פתאום בא דובי, ובפשטות הוריד את הידית ופתח את הדלת. רבני: ללוחם רגיל קשה לירות במקלע בנינוי בידו האחת מבלי שיירתע לאחור. דירהלי היה נעמד, נוטל שני מקלעים בידיו, ויורה בהם ממותנו בלי לזוז אפילו סנטימטר אחד. הייתי אחד מחייליו. למרות שנמניתי עם בני מחזורו, הוא היה מפקדי. קשה היה לנו לראות אותו כמפקד עלינו, מאחר שקודם היה פשוט חבר, אבל הוא נשאר חבר נהדר. בערבים היינו נכנסים לחדרו, הוא היה מספר לנו את חוויותיו.
"טפיחות כתף" פתאום, כשמישהו היה מעצבן אותו, היה פותח בצעקה, וכולנו היינו בורחים מהחדר כעכברים. כשהוא נעשה רציני והחל צועק, השתדלנו להתרחק ממנו. מי שקיבל ממנו טפיחת כץף, היה מרגיש כאילו נפל עליו הר. אבל כולנו ידענו, שיש לנו מפקד, שאין לו תחליף. קותי: הפיקוד הכיר היטב את יוסי דירהלי. אי אפשר לא להכיר קצין כזה. הדבר המעניין ביותר אצלו היה הניגוד בין הממדים העצומים שלו והצורה שבה היה מתבטא, יורד לפרטי פרטים, מוכיח בקיאות יסודית. היו לו בעיות עם מפקדים אחרים. הדבר בא לידי ביטוי בוויכוחים על תפיסה טאקטית בשטח, והדברים הגיעו אלינו. המוזר היה שבכל הבדיקות שנעשו אחר כך, הסתבר, כי דירהלי צדק. הוא היה זה שרץ בשטח והכיר כל אבן ושעל אדמה. לא היה אפשר לעמוד נגדו. החלטנו פעם לבקר ביחידתו, לערוך "ביקור המפקד" כדי לנסות ולמצוא פגמים. הגענו לבסיסו, וסדר כזה כפי שמצאנו אצלו, לא מצאנו בכל היחידות האחרות. לפיקוד היה נעים לדעת, שדירהלי יוצא לפעולות. היתה הרגשה של בטיחות. ברשת אתה חש היטב מה קורה בשטח. וכשדירהלי היה בפשיטה, ידעת שהוא יכול לפתור את הבעיות הלא צפויות העלולות להיווצר. הכרתי אותו היטב במסגרת היחידה, ובתקופה האחרונה שלו ידע, שהוא יכול למלא תפקידים בכירים יותר, אבל קשה היה לו להסתגל לפרקי הזמן של צה"ל, המגבילים אותו בעלייה מדרגה לדרגה ובהתקדמות מתפקיד לתפקיד. כשאני מביט לאחור ורואה את הלוחמים הרבים שהכרתי, הוא הבולט מכולם. היה בו ביטוי של עוצמה. מעולם לא ראיתי אותו במצב של עייפות. תמיד היה נמרץ וסוער.
גזע גרוזיני שווילי: הוא היה קשור מאוד למשפחות השכולות. מעולם לא שכח לבקר את הוריו של דובי ואת ההורים האחרים. ואמנם, כל בני המשפחות השכולות היו בהלווייתו. ראינו את בני משפחת אדר, את אביו של דרור ברגמן, את בני משפחת סעדון. בכל פעם שהיינו חוזרים מן הבסיס, היינו נכנסים לבית הקברות וניצבים ליד קברו של דובי. שעה וחצי לפני שדירהלי נהרג, ביקר אצלו אביו של אבנר סעדון ז"ל. ביום השלושים לאבנר ביקשו שיאמר כמה מילים. הוא לא היה מסוגל לכך. אמו של אבנר סיפרה, שכאשר דירהלי בא לבקרה, היא מרגישה שבנה עדיין נמצא בבית. אורי: הוא נפגע מאוד ממותו של דובי. בהלווייתו, אחרי שנסתיימו ההספדים והקהל התפזר, ראיתי פתאום בזווית עיני כיצד דירהלי הגדול קוטף פרח קטן, ניגש אל הקבר ותוחב את הפרח בין רגבי העפר. דמעות זלגו מעיניו, הוא התמתח, התייצב, הצדיע, נשאר אחרון ליד הקבר. דוד: הוא בא אלי מן ההלוויה לבית החולים. באותה פעולה נפצעתי. הגיע מאוחר בלילה. התיישב ליד המיטה ואמר: "דובי הלך", ופרץ בבכי, געה שעה ארוכה בקול גדול. יוסי דירהלי לא התחנך בתנועת נוער, לא ספג ערכי לאום בקיבוץ או בבית. "בא לצבא ללא מוטיוואציה", כפי שאמר אחד מחבריו. "בבית הספר של המיסיון – אמר – לא חייבו אותי לטייל בארץ, וכמובן לא להיות ציוני. אבל אני לא באתי לשרוף 3 שנים בצבא. חייל טוב נמצא בצה"ל מתוך הכרה ושואף לעשות הכל בצורה הטובה ביותר, למצות את התקופה הזאת עד הסוף". את השאיפה לשלמות למד בבית הוריו, בשדרות ירושלים ביפו, בשכונת שפירא בתל אביב. משפחתו עלתה לישראל מגרוזיה לפני כמה עשרות שנים. באלבום המשפחה בולט תצלומו של הסב, גבר מוצק ורב כוח, הנראה עומד לצידו של סטאלין. "אם נפגשו בטיפליס ובבאקו, בעת שסבא שירת בצבא הרוסי", סיפר יוסי. אמו של יוסי חינכה אותו בקפידה. היא ידעה לרסן את מרצו השופע, להקנות לו אמות מידה, להדביקו בכוח רצון עז ובשאיפה לשלמות. הוא כיבד את הוריו והוקירם. בשנתיים האחרונות לקה אביו בליבו וחדל לעבוד. יוסי תמך בבני משפחתו והעביר את משכורתו לאמו. כולם היו גאים בו, אבל במיוחד היה מקור גאווה לאנשי הפרברים. את נעוריו עשה על מושב הקטנוע, ברחבות הדיסקוטקים ובאולמות המשחקים – ובצה"ל כבש לו מקום בפיסגת הלוחמים.
הענק שנפל יוסי, שכולם קראו לו דירהלי, היה גבר יוצא דופן: גבה קומה – למעלה מ-190 ס"מ – רחב כתפיים, בעל כפות ידיים ענקיות וזרועות משורגות בשרירים. אבל היה לו חיוך כשל ילד תמים, ולעיתים התרגש כתינוק. בכל מאודו התמסר לבני המשפחות השכולות, וכאילו כדי למלא חלל שנוצר, היה אצלן בן בית. לוחמי יחידתו הבטיחו לטפל כך בבני משפחתו של יוסי, שהיה בן עשרים ושתיים בנפלו.
http://www.gal-ed.org.il/egoz/show_...d=16&template=4
|
_____________________________________
! This is Sparta
נערך לאחרונה ע"י צנחן1 בתאריך 11-09-2007 בשעה 00:08.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
