לרוץ עם שוורים
מאת ג'ים הולנדר
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
פמפלונה

בכל שנה אני חוזר לפמפלונה שבצפון ספרד, ל"פייסטה דה סן פרמין", או בשמה הנפוץ יותר - מרוץ השוורים.

הגעתי לפמפלונה לראשונה ב-1963 בגיל 13, בעקבות אבי שעבר לגור בקוסטה דל סול. ייתכן שבדרכו המסויגת הוא ביקש להביע בכך את הערצתו לארנסט המינגוויי שהנציח את הפייסטה בספריו והתאבד שנתיים לפני כן, ממש לפני פתיחתה. באותם ימים לא שמעתי עדיין על המינגוויי, אבל הכרתי כבר את עולמו של ה"טורו בראבו" ?(השור הלוחם?). מלחמות השוורים סיקרנו אותי ומילאו אותי יראת כבוד כלפי החיות המלכותיות, הפראיות. השוורים "נכנסו לי לדם".

לאורך הפסטיבל, שנמשך שבוע, עסוקה פמפלונה כולה בבילויים - אבל לבו של האירוע הוא הטורו בראבו. מרוצי השוורים מתרחשים בבקרים, סיווגם בצהריים ומלחמות השוורים בערב. בארוחת הערב מוגש נזיד שוורים ואנשים מדברים על שוורים כל היום - בברים, בבתי הקפה, בשוק.

בביקור הראשון לא השתתפתי במרוץ, אך חזרתי שנה לאחר מכן בלי אבי, אזרתי אומץ ויצאתי לרוץ עם העדר שחלף במרחק של כשלושה מטרים ממני, באמצע הרחוב המרוצף. זינקתי לתוך המרוץ כשאני מנסה להתמזג בתוך הבניינים שלימיני, כשבאוזני הולם קול הפרסות המתקרבות וההמון שהדף וחלף על פני אחוז פחד והתלהבות. הפחד היה עז, העונג אף יותר מכך, ואני שרדתי.

והשנה חזרתי. זהו המרוץ ה-38 שלי. רצתי עם השוורים כ-90 פעם עד 1977. אז, בהיותי בן 28, כמעט נטבחתי על ידי שני שוורים ענקיים. שמרתי על די קור רוח שאיפשר לי להימנע מלקום ולברוח כשהשוורים בעטו בי, התיישבו עלי, גרמו לי להזדקק למקל הליכה למשך כמה ימים אך לא נגעו בי בקרניהם, שחלפו סנטימטרים ספורים מעל צווארי.

האמריקאי הצעיר שנקלע לפייסטה ב-1995 לא היה בר מזל כמוני. מתיו טאסיו התרומם לאחר שנפל, והקרן חדרה לשיפולי בטנו. הוא מת לפני שהגיע לבית החולים. אני חזרתי למחרת פציעתי כצלם-כתב צולע, אך לא כמשתתף. מאז, צילמתי כל מרוץ. אני עדיין חש יובש בפה לפני יריית הפתיחה המכריזה על יציאת השוורים, אולי מכיוון שידועות לי הסכנות שעמן יתמודדו הרצים.

בכל שנה הרחובות צפופים יותר. בשנות ה-20 רצו בהם ג'נטלמנים בחליפות ונעלי בד. כיום דוהרים ברחוב נערי המכללות בנעלי ריצה וחולצות טי.

אם ברצונכם לרוץ עם השוורים, הביטו סביבכם ורשמו לפניכם את הפחד, הדחיפות, הטירוף. דברו עם רצים מנוסים. מעטים ימליצו על ההשתתפות, אלא אם כן יש בלבכם רגש עמוק כלפי שוורים. המרוץ נוגע לשוורים, זה הכל. בוודאי לא לרצים האחרים. לרוץ עם השוורים פירושו להיכנס ל"הילה" של השור, לנוע בסמוך לבית החזה המלכותי ולתפוש את נצנוץ ההיכרות שמולידים מפגש המבטים עם השור ותחושת השלווה הגמורה.

הנס לא יתרחש אם הרץ לא יכבד את השור. במרוץ אין זוהר, אלא רק סיפוק אישי שנובע מעצם ההישרדות, ומעל לכל, מהריצה עם השוורים - עניין שונה לחלוטין מריצה לפניהם או לידם.

51 שבועות חלפו, ואני כאן. הפייסטה בעיצומה, או כפי שכתב פאפא המינגוויי ב-1926, "הפייסטה התפוצצה. אין דרך אחרת לתאר זאת". המרוץ הראשון הסתיים ללא פציעות קשות.

כמו תושבי העיר, אני יודע שרוב הזרים שהגיעו כדי לחוש ברטט יעזבו לאחר ימים אחדים של שיכרון חושים ויחזירו את העיר לפמפלונים ולזרים בני המזל, אוהבי השוורים וה"אלגרייה" - השמחה. ויווה סן פרמין!

ג'ים הולנדר הוא הצלם הראשי של סוכנות "פרספוטו" האירופית שמושבה בירושלים. כתב את "Run To The Sun" - תיעוד של 25 שנות מרוצי שוורים בפמפלונה

עד היום אני לא מבין את הטירוף שבריצה הזו.
לתמונות (קשות לצפייה)

שותפה לאי ההבנה.
נראה לי שאפשר להשיג ריגושים בדרכים קצת יותר הומניות.

לאמץ חתול

מה עוד?

קח את האישה לצימר..אני יודעת...