שלושה שבועות חלפו מאז נהרג סמ"ר בן כובאני במהלך פעילות בעזה - וחיילי הפלוגה הרובאית בגדוד 51 של גולני עדיין לא מאזינים למוזיקה, לא שרים באוטובוס • הם מספרים על הפחד לפני כל מבצע, על הפעילות המאומצת ברצועה ועל חציית הגדר שוב ושוב, למרות הכל • הלוחמים גאים שנשלחו דווקא לשם ודווקא עכשיו, אבל אולי לראשונה הם מבינים שעזה היא לא משחק ילדים • "גם לכובאני לא היה פשוט", אומר המ"פ, "אבל הוא הסתער, ואנחנו נסתער, עם כל הקושי"

גילי ברטורא

שביל עפר מקבל את פניהם של המגיעים לבסיס סופה שבנגב המערבי. כלי הרכב שעוברים בו מותירים אחריהם ענן של אבק לבן. שניות ארוכות יעברו עד שיימוג. מדי כמה מטרים מתפצל השביל לנתיבי עפר נוספים, צרים יותר. שמאלה, ימינה. אלה המתעקלים ימינה יובילו את הבאים בהם לשירותים כימיים, לקרוואנים רעועים ובהם מקלחות. אלה שיבחרו לפנות שמאלה ימצאו עצמם במגורי החיילים, במרכזי הפלוגות. עצים של ממש אין בנמצא, רק עץ מצויר אחד נראה בכל פינה, מוטבע לצדו של כל שעל. ירוק על גבי צהוב. בין האוהלים, בכניסה לכל פלוגה, על כלי הרכב הגדודיים. בכל תמונה שתרכיב העין, בכל קומפוזיציה שתבחר, הוא יופיע.




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/79E346C6-AA01-458F-B15A-47288C7AB915/0/MAG01jpgs.jpg]

חיילי רובאית 51 נכנסים לעזה. צילום: שי סקיף, 'במחנה'


להמשך קריאה לחץ כאן