זה לא קאבול. זה בית שמש


זה לא קאבול. זה בית שמש
מאת תמר רותם
הן עטופות מכף רגל ועד ראש, ממעטות בדיבור ומשתדלות לא לצאת מהבית. מה גרם לקהילה קטנה של נשים חרדיות לחיות חיים שבהם לצניעות אין גבולות? הרבנים אובדי עצות


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P231107/f.0.2311.80.1.9.jpg]


אשה חרדית בשכונת בית ישראל בירושלים.
נשים התלכדו סביב רבנית כריזמטית, שלצד המלצות בענייני צניעות מטיפה לאוכל בריאת
צלום: אלכס ליבק
האשה שהתייצבה באולם בית הדין הרבני בירושלים בשלהי 2005, עטתה רעלה ארוכה וכהה שכיסתה את ראשה ופניה. אפילו חרכים לעיניים לא היו בה. כשאחד הדיינים דרש בתוקף שתגלה את פניה, היא נותרה עומדת קפואה. דקות ארוכות התלחשו הדיינים. מי היא, תהו, יהודייה? ערבייה? עילת הדיון היתה תביעת בעלה לשלום בית. לבני הזוג עשרה ילדים וברקע היה אפשר להתרשם מטענות קשות על בית שלא מתפקד, עוני מרוד ואלימות כלפי האשה והילדים.

ובכל זאת נראה שהדיינים התקשו להתכחש להתרסה שבלבושה של האשה, במיוחד נוכח הצהרתה, "אני מגלה את פני רק בפני בעלי מתוך צניעות", שהועברה להם באמצעות עורכת דינה. "זאת דרכי הגויים, כך הולכות ערביות בעיר העתיקה", נימקו את פסיקתם לחייב אותה בגט, אף שהבעל כלל לא ביקש להתגרש. כעבור כמה ימים, במעמד סידור הגט, שוב ביקשו הדיינים שתסיר את הרעלה והיא שוב עמדה במריה. הם קבעו שהיא מעורערת בנפשה ולאחר שהוציאו אותה מהאולם, העבירו את הילדים בו במקום למשמורת הבעל והוציאו צו לפסיכיאטר המחוזי לבדוק אותה ולתת לה טיפול אפילו בכפייה.

האשה, ו', עירערה לבית הדין הגדול ונדחתה ובצר לה עתרה לבג"ץ. ראיתי אותה בבית המשפט העליון לפני קצת פחות משנה, הרעלה מכסה את עיניה, הולכת באטיות כסומא באפלה, מובלת על ידי שתי בנותיה, בנות חמש ושש, שלא הלכו לבית הספר באותו יום. זה נראה כמעשה של שנאה עצמית, טירוף גמור.

אבל הקיצוניות הדתית שלה לא מנעה ממנה להתקשר עם עורכת דין חילונית, אורית בן דור, לשתף פעולה עם הרשויות, לעבור מבחני אישיות (שקבעו שאין לה הפרעה נפשית) ולהילחם על ילדיה, שלטענתה, נלקחו ממנה בשרירותיות. בדיון הראשון בעתירה, בינואר השנה, נראה שגם שופטות בג"ץ שישבו בהרכב, דורית ביניש, אילה פרוקצ'ה ודבורה ברלינר, כמו הדיינים לפניהן, התקשו שלא לנעוץ מבטים. בסופו של דבר, הוחזר הדיון לבית הדין הגדול.

מה שנעלם מעיני הדיינים, הוא שהלבוש של ו' אינו גחמה אישית. היא היתה חלק מקהילה קטנה של נשים, שהפכו את הצניעות לדגל, לביטוי עצמי ולאובססיה. על דעת עצמן, ללא הדרכת רב, הן מרבות בתפילות ובקריאת תהילים ומאמינות שנשים שמתלבשות בצניעות יביאו את הגאולה. לכן, על בגדיהן הארוכים והרחבים כאוהל, הן הוסיפו כיסוי ארוך שבו הן מכסות את הראש והפנים. בשנתיים האחרונות אפשר לראות נשים עם רעלה ברמת בית שמש, באלעד, בביתר עילית, בטבריה, בצפת ואף בשכונת בית ישראל בירושלים. ברחוב הראשי של רמת בית שמש הן צועדות, בדרך כלל בזוגות, ביד אחת הן מחזיקות את שולי הרעלה מעל האף, ובשנייה דוחפות עגלה.

אבל אפילו ברמת בית שמש, מחוז החפץ של הקיצוניים למיניהם בציבור החרדי, הן נחשבות תמהוניות. תחושת הנידוי גרמה להן להתלכד סביב רבנית כריזמטית בשם ברוריה קרן. קרן, שבאה מהזרם הליטאי האשכנזי, מדריכה את חסידותיה, כ-20 נשים בשנות ה-20 וה-30 לחייהן, איך להתלבש ואיך להתפלל.

היא גם מטפלת אלטרנטיווית לפרנסתה ולצד ההמלצות בענייני צניעות, היא מטיפה לאוכל בריא. כשהיא נישאת על הגל האדיר של החמרה בצניעות ששוטף את הנשים בציבור החרדי בתקופה האחרונה ושל עניין גובר ברפואה אלטרנטיווית, הרבנית קרן צוברת אהדה גם במעגל מתרחב והולך של נשים מבוגרות יותר שהצטרפו בשנה האחרונה לשיעוריה והן מאמצות את תורתה.

עכשיו תפסיקי?

"אני לא רוצה שגברים יסתכלו עלי. אני אוהבת להיות צנועה. בעבר הרגשתי שלא נעים לי להסתובב ככה, פרוצה. בהתחלה עוד לבשתי פאה. עכשיו כל פעם שאני רואה נשים עם פאות אני מתפללת ואומרת ?ה' תסלח לי ששמתי את הדבר הזה על הראש'. זה קשה. עוברים השפלות. מה לא אמרו לי? שכנים קראו לי ?ערבייה מסריחה, לכי מכאן'. דחפו אותי. אבל זה ניסיון שהקב"ה מעמיד אותי. בתחנה המרכזית עוצרים אותי ומבקשים תעודות. אני לא רוצה שהגברים יסתכלו על התמונה שלי, אז אני לוקחת את הילד שלי, שיראו שאני לא ערבייה. עכשיו הבעל שלי אמר שאולי לא אסע יותר מחוץ לעיר כי תמיד קורה משהו. אמרתי לו שקשה לי ללכת עם הבד על הפנים. אבל הוא אמר, ?בשום אופן. עד שקיבלת את זה על עצמך, עכשיו תפסיקי?'"

הדוברת היא א', ילידת דרום אמריקה בשנות ה-20 המאוחרות לחייה, שעברה לאחרונה לגור בירושלים, ליד מאה שערים. היא התגיירה בעקבות הוריה, שהאמינו שהם מצאצאי האנוסים, ונהפכה לחרדית. א' הגיורת היא חריגה בקבוצה של חוזרות בתשובה ומתחזקות למיניהן, ובכל זאת היא התקרבה לרבנית קרן ונהפכה לעוזרת שלה. היא קטנת קומה ופניה נאים. בניגוד לו', היא מתעטפת בבדים בהירים, ולכן מראיה פחות מרתיע.

א' מראה לי את הספר "עולמות של טוהר" (מאת מיכאל אורי סופר, בהוצאת המחבר), שמשמש לנשות הקהילה מקור השראה על הדרך הנכונה להתלבש. בספר קובצו מעשיות על צניעות ותצלומים ישנים. א' וחברותיה מנסות לחקות את הסגנון הגלותי: מטפחת קשורה מתחת לסנטר, מלבושים ארוכים ורחבים.

זוהי אופנת שכבות וכל פריט שמוסיפים נחשב לעלייה בקודש. הקשר במטפחת, למשל, נהפך לפרט חיוני מכיוון שהוא מסתיר את הגרון. חברתה של א', ט', אשה כבת 30, אף היא מירושלים, מראה לי שהיא לובשת מכנסיים מתחת לחצאית הארוכה, כמו התימניות של פעם. מעל הבגדים היא לובשת מעין סינר צבעוני, דק וארוך, בלי שרוולים, היא ששה לדגמן בפני את הצניעות שלה. מתחת לחולצה היא מוסיפה עוד ועוד גופיות וחולצות עם צווארון.

טריקו זה יצר הרע

ט', מושבניקית שחזרה בתשובה וכיום נמנית עם חוגי ברסלב, טוענת לזכות ראשונים על סגנון הלבוש הזה. את ההשראה היא קיבלה, לדבריה, מאשה זקנה שראתה בשוק מחנה יהודה בירושלים לפני כשלוש שנים. "כל כולה של האשה הוא ערווה, אפילו פרק היד הוא ערווה", הסבירה לי ט' בעליזות את התורה כולה על יד אחת. "אסור לגבר שאינו בעלך לראות אותו". הטיעון הזה גרם לנשים בקבוצה לעטות על ידיהן גרבי גברים כהים שהחלק הקדמי שלהם גזור.

א' מעריצה את הרבנית קרן. הרבנית, אם לעשרה ילדים, יוצאת מביתה רק לעתים נדירות. זה עשר שנים היא נוהגת לעשות תעניות דיבור ובשנה האחרונה היא מדברת רק כארבע שעות בשבוע: כשהיא מקבלת נשים לטיפול ובשיעורים שהיא מוסרת.

בשיעורים מתגלה קרן כאשה לבבית, שהנשים מרבות ללטף בחיבה ולהדק את עשרות השכבות של הבדים הצבעוניים שהיא עוטה, כשאלה נשמטים מראשה. סגנונה הוא היפי בהשוואה לתלמידותיה המקפידות להתלבש בצבעים אפרוריים קודרים (אף שלא בשחור). היא מדברת מבעד לפיסת בד שמחוברת לה מעל האף ומגלה רק את עיניה.

בניגוד לעניין שלשמו התכנסו, יש בשיעורים עיסוק מוגבר באופנה. כשהרבנית מתפללת במרכז החדר, הנשים מנצלות את הזמן כדי להחליף מידע על בדים, תופרות ופתרונות צניעות. בשיעור היא מספרת איך התחילה לעשות תענית דיבור "כדי לשמור על הלשון", ומתי החלה להימנע מלדבר עם גברים. היא מתייחסת לעצמה בבדיחות, וגם הנשים מפטפטות ומרבות לצחוק. אבל מהתכנים של הרצאותיה ברור שאין גבול לקנאותה.

בפעם הראשונה שאני פוגשת בה היא מפגינה חום ומרבה לגעת בידי בחיבה. זהו לא אחד הימים שהיא נוהגת לדבר בו, אבל למעני היא חורגת ממנהגה. בקול קצת צורמני, כמי שלא דיברה זמן רב, היא ממליצה שאשים שאל ובגדים ארוכים ורחבים יותר, כי "אין סוף להתחזקות". ט' מעבירה את השיחה לפסים מעשיים. ראשית אני צריכה לזרוק את כל בגדי הטריקו בארון שלי לפח. "טריקו זה יצר הרע", היא פוסקת ומזהירה: "אל תעבירי את הבגדים, שלא יכשילו נשים אחרות".

בביקור אחר, ט' ממליצה על עקבים חדשים לנעליים, מחומר שאינו משמיע קול. אסור שנוכחותי כאשה תהיה מורגשת. בושם ואיפור הס מלהזכיר. ט' וחברותיה, שרוצות לחזור לתקופת אברהם אבינו, שיוו לבתיהן מראה של אוהל. על פתחי החדרים מתוח בד צבעוני בהיר שמסתיר אותן מפני אורחים גברים ובפנים הן מתנהלות חרש, מוקפות בבדים, חיוכן קורן.

להסתיר את ההבלטה

מנותקות מהקבוצה בבית שמש, א' וט' מרגישות די בגלות בשכונה שבה הן גרות בירושלים. אבל הן מצאו קהילה חלופית של נשים העסוקות בצניעות. אלה נוהגות ללבוש בצאתן מהבית שכמייה מבד כהה שמכסה את הבגדים עד מתחת למותניים, שהן מכנות "שאל", ומטרתה "להסתיר את ההבלטה", כדברי ההסבר שלהן. אופנת השאלים החלה לפני כחמש שנים בקרב נשות אחד החוגים של העדה החרדית, שהסתופפו סביב הרב בנימין רבינוביץ. במשך הזמן אימצו אותה גם מתחזקות למיניהן ונשים מחוגי ברסלב, וכיום זו תנועה עממית של נשים החוצה עדות וזרמים.

בעידודו של רבינוביץ הקימו הנשים ארגון בשם "כתר מלכות" המפיץ את בשורת הצניעות בשכונת גאולה החרדית. בכנסים ובחומר הסברה הן מנהלות מלחמת חורמה נגד הפאות ונגד בדים כמו טריקו ולייקרה, ומטיפות לשאלים. הארגון אף מפעיל בית ספר יסודי, שכל תלמידותיו לובשות שאלים ולומדות לתפור אותם. בנותיה של א' לומדות שם.

כ-200 הנשים המתנדבות בארגון מבטיחות נס מיידי למי שתשרוף את הפאה ולהיפך, אסונות על ראשן של אלה שדבקות בפאות ובבגדי טריקו. המתנדבות מבקרות בבתים של נשים שמבקשות את סיוען במאבק נגד היצר הרע, ושורפות אתן את הפאות. בכנס גדול לפני ראש השנה, עמדה אשה על הבמה ולקול בכיין של הנשים בקהל גזרה את פאותיה ואת הבגדים שלה. עכשיו היא מרצה מבוקשת.

הרבנית קרן ותלמידותיה רואות עצמן כהמשך של תנועת השאלים. קרן מחזיקה חומרי הסברה של כתר מלכות ומחלקת אותם. אחרי הכל, היא פעילה ותיקה במאבק נגד הפאות. במשך שנים נהגה לפרסם בבית שמש ובירושלים מודעות בוטות בגנותן. אך בכתר מלכות מתנערים ממנה ומשכמותה. בכנס בשבוע שעבר ביקשו משתי לובשות רעלה להסיר אותן, "כדי שלא יחשבו שאנחנו כאלה". הנשים סירבו. נשות השאלים חוששות, כנראה, שהרבנים יסתייגו מהרעלות.

עין עקומה

"כשנשים פועלות באופן עצמאי במסגרת ההלכתית, זה מאיים על הגברים ומעורר בעיה", אומרת ד"ר אלישבע באומגרטן מהחוג למגדר באוניברסיטת בר אילן. לדבריה, היו בהיסטוריה היהודית קבוצות של נשים שהחליטו להחמיר ופסקו לעצמן. כך למשל, בימי הביניים, נשים החליטו לא להיכנס לבית כנסת כשהן בנידה. לדבריה, "לרוב זה עורר תרעומת והרבנים בסוף ניצחו. דרך הדי הניצחון שלהם אנחנו בדרך כלל מתחקים על עקבות המרד".

באומגרטן אומרת שהקנאות של הנשים פועלת לא פעם כבומרנג נגדן, כשהגברים משתכנעים ומחילים את ההחמרה על כולן. הנשים בקבוצה סיפרו שבפגישות אישיות אישרו להן רבנים, כולל הרב עובדיה יוסף ובנו הרב יעקב יוסף, להמשיך לעטות רעלה, אך הן לא הצליחו לקבל אישור ציבורי לדרכן. לכמה מהרבנים קוסם הרעיון אך הם מפחדים שהעניין ייצא משליטתם, שנשים יתחילו לחדש גם בתחומים אחרים או שזה יעורר מחלוקות ובעיות ב"שלום בית".

רב שנמנה עם תומכיו של הרב עובדיה יוסף, סיפר על אדם שפנה אליו בבקשה שיתיר לאשתו לעטות רעלה. בעיני הרב זה נתפש כתגובת נגד למתירנות והוא אישר. כעבור שנה התקשר האיש שוב וביקש היתר לשאת אשה שנייה. אם כבר חוזרים לימים ההם, למה לא לנצל זאת עד הסוף, טען.

בשיעור של הרבנית קרן השבוע, התלוננה אחת הנשים: "בשבת כשיצאתי מבית הכנסת יצאו גם גברים עם טליתות על הראשים. אף אחד לא הסתכל עליהם. למה עלי מסתכלים בעין עקומה?" ייתכן שכמו בדיון על הרעלה של הנשים המוסלמיות בצרפת, גם כאן ההחלטה ללכת עד הסוף היא סוג של פמיניזם חרדי, אך זהו פמיניזם בעייתי של נשים שהפנימו את הגישה לפיה מיניות האשה מכשילה את הגבר.

א' הכנועה מעלה ביתר שאת את הקונפליקט בכת הנשית הזאת. מצד אחד, הן נשים שפועלות עצמאית, בלא תמיכה של רבנים, לפעמים בלי תמיכה של הבעל וייתכן שההחלטה להיכנס למסדר הצניעות מעצימה אותן. אצל א' נראה שמדובר במכשיר דכאני. "אם הבנים שלי רואים את האוזן שלי, הם מושכים לי את המטפחת ואומרים ?אמא הרב רואה אותך'", היא מספרת בחיוך מבויש ומצביעה לעבר תמונות הרבנים התלויות על הקיר. א' היתה רוצה להפסיק לדבר ולא לצאת מהבית, "כמו הרבנית".

כמה מן הנשים אכן מפסיקות לאט לאט לצאת מהבית ואף כי הן משתדלות להציג תמיכה משפחתית, יש גברים שמתלוננים. אשה אחת סיפרה בשיעור, שבעלה אמר לה "תפסיקי להגיד את התהילים ותשבי קצת עם הילדים". כבר היו גירושים על רקע ההקצנה הדתית ולכולן ברור שברגע שהשמועות הללו יגיעו לרבנים, נשים יזנחו את ההקצנה.

אלא שאותה אשה סיפרה שהתקשתה להפסיק לומר תהילים. התורה של קרן, שגורסת שאין גבול להחמרה מסוכנת. אפשר להתמכר לכך. כמו באנורקסיה. במקום להרעיב את הגוף, מעלימים אותו מתחת שכבות של בגדים. אולי זה מה שקרה לו', אשה בעלת תואר ראשון, שאיבדה את עצמה לדעת בסבך הבדים והתפילות. "זה מה שקורה כשלא הולכים לאט לאט", מוקיעה ט', פעם חברה טובה של ו'. "אי אפשר ביום אחד ללבוש רעלה ולא נגד רצון הבעל. לי לקח עשר שנים והרבה תפילות להגיע לזה". ומה עלה בגורלה של ו'? בספטמבר האחרון, לאחר שבית הדין הגדול פסק שילדיה יצאו מחזקתה ובג"ץ לא עזר לה, היא עזבה את ביתה עם שלושת ילדיה הקטנים ונעלמה. מן הסתם היא מצאה קהילה אחרת, קיצונית לא פחות, להסתתר בה
. http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=927135&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0