 |
22-11-2007, 13:12
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 13.04.07
הודעות: 638
|
|
|
ליל חורף קר
(מתן המניאק גנב לי את הכותרת אז החלטתי ללכת בהפוכה.)
הכול התחיל לפני יומיים.
עטפתי את עצמי במעיל פרווה חם, נעלתי נעליים אטומות, חבשתי כובע צמר מהכובעים שאני אוהב ויצאתי החוצה לאוויר המקפיא.
איכשהו, כשאמרתי שלום לגילי, קלטתי את הכול פתאום נהיה כחול. נו, הכחול הזה, של הברקים. זה תמיד היה נראה לי כמו חדר ניתוח, כשהאור מעומעמם והרופא המנתח מסתכל עליך בחשדנות טחמנית שכזו?.. טוב, נחסוך תיאורים. אז נעמדתי על הכביש הכי חשוף לנוף, וכל שניה היה הבזק אור מסוג אחר. אך מה? שימו לב, ללא שום קול. (רעם? אני תמיד מתבלבל..) אז נעמדתי, קופא מההרגשה המוזרה ומהאוויר העומד, והסתכלתי איך כל שניה מוארים השמיים לשתי שניות ורואים את העננים טוב כל כך.
רצתי לאיילה דוגמנית הבית שלי והתחננתי אליה שנלך לצלם את הברקים.
מבזק: לא, אין לי שום ידע בצילומי נוף. והאמת היא שגם אין לי ענין בזה. אבל זה היה יפה כל כך.. ואם אצליח לעשות מזה משהו אמנותי..
היא ישבה ליד מפזר החום היחידי שנשאר. מקופלת, שמונה גלילים של נייר טואלט ליוו לה את השמיכה, עם כוס תה מעלה אדים ביד.
"שכח מזה". היא הצהירה, ונאלצתי להתחשב במצב ולעלות לגגה לבדי...
אזרתי את כל כוחותיי אל ראשי, ונאלצתי להתמודד עם המצב. הגעתי אל ארון האמבטיה לתפוס מגבת כבוד למצלמה, וטסתי למעלה כל עוד נפשי בי.
מבזק: שימו לב, כאן עוד אין לי חצובה. לא, אין לי חצובה. לא קניתי עדיין.
עליתי במדרגה האחרונה לגג הגבוהה של הבית של איילה. ההבזקים נראו קרובים יותר, משום מה - והאור הכחול הזכיר אפילו יותר את חדר הניתוח המרושע... היה שקט מוחלט. ואני, איך לא, פחדתי!. לא יודע, אולי שייפגע בי ברק? או, אולי, ברוב תמימותי, שפתאום יצאו להם אלפי חייזרים קטנטנים ממתחת, ויחטפו אותי עם החללית המאירה שלהם?!.. מיקמתי את המגבת על שארית הגג החצי-יבשה שנשארה, הנחתי את המצלמה, טיפסתי קורות והגעתי למצב שכיבה-טוטאלוסט. זהו, נקודת האל חזור. אני כבר כאן, ומה שייצא ייצא. כיוונתי חשיפה ידנית (?) או אולי אוטומטית, אני ממש לא זוכר.. וצילמתי כל הבזק אור שהיה. (והיה אחד, כל שניה.) נשענתי על החצץ שעשה לי חורים במרפקים, וחיכיתי..
מכל תמונה שיצאה למדתי. לכוון את המצלמה, לשחק עם הזום...
בלי רחמים, אנשים, דפקתי הרבה תמונות..
ואז החלטתי שדי.
מספיק.
הגיע הזמן לרדת למטה להתכסות עם איילה בשמיכה החמימה עם מפזר החום האלוהי וללכת לישון 
אז ירדתי למטה, והצטערתי על כל שניה שאני לא מתעד את סופת הברקים החדישה.
אז עליתי שוב, ברוב טיפשותי, והתחשמלתי.
סתם.
אז עליתי שוב, ברוב חוכמתי, ותפסתי עוד כמה פריימי וידאו בפלאפון שלי. (מרהיבים, למען האמת. אולי אעלה אותם מתישהו...) אבל אז, העניינים כבר באמת התחילו להיות מפחידים למדי. הברקים התקרבו, הרעמים נשמעו, והתחלתי להרגיש את חדר הניתוח קרב אליי... O: (עכשיו אמורים להיות הקולות האלו שבסרטי אימה כשמישהו בא מאחורה למישהו עם סכין מלא בדם!) (אני חובב הז'אנר, אז אני יודע |מתנשא|) אז ברחתי! לאיילה המתוקה והמכורבלת.. (ואז הגיעה חמולה של חמודים, בשתיים בלילה, אז כבר הכנו תה וישבנו עשרה בסלון, מכך נבע שנצטרך לדחות את שינת היופי שלנו..)
נשכבנו במיטה החמה מהפליז ליד תנור העצים ובחוץ סופת רעמים וברקים משתוללת, והרוח שהקפיאה פעם את האצבעות נשמעה כמו אלפי חיות חסרות אונים.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.fresh.co.il/scripts/exif.php?file=2007/11/22/57779571.jpg]
|
|
ראשי
צ'אט
על הסיפור המרגש והמעניין 
.
מצב כלאיים
