 |
24-02-2008, 14:27
|
 |
מנהלת בע"ח, מטיילים ותרמילאים
|
|
חבר מתאריך: 01.01.06
הודעות: 53,831
|
|
את (לא) כמו כולם
טוראי לימור טפירו התגייסה לצה"ל חרף פיגור שכלי קל בו היא לוקה • היא מסתובבת ברחבי מפקדת חטיבה 300 בה היא משרתת כשהיא נעזרת בהליכון ובעיקר בחבריה לשירות שמלווים אותה לאורך כול הדרך • "זה היה החלום שלי, רציתי להרגיש את מה שכולם חווים"
רני סנה
לימור מאחרת. רק עכשיו היא שמעה על ההרצאה שמתקיימת בחדר התדריכים, ומסתבר לה שההרצאה כבר מתחילה. במוחה עולים כול התירוצים האפשריים שיסבירו את האיחור. לחץ מלווה בצמרמורות קלות מתפשט בגופה כשחדר התדריכים נמצא כבר בשדה ראייתה. לפתע היא רואה את המפקד שלה, סרן יניב הרן. "לימור, את יודעת שאת מאחרת", הוא אומר. "קאסם הרס"ר גם בפנים והוא מחכה רק לך". באינסטינקט צה"לי בודקת לימור שהכומתה עליה ושהכפתורים בחולצתה סגורים. "אני מצטערת המפקד, לא ידעתי שיש הרצאה, זה לא יקרה יותר", היא ממלמלת בצער. "טוב, לא חשוב עכשיו, העיקר שתכנסי ותשבי כבר", עונה לה המפקד יניב בזעף. בצעדים מהוססים ובידיעה שכל העיניים נשואות אליה, צועדת לימור לחדר התדריכים. היא פותחת את הדלת ולא מאמינה למראה עיניה. החדר מקושט בבלונים והחברים מהפלוגה, ההורים ובני משפחתה נמצאים שם. "הפתעה!", הם צועקים יחד. "עכשיו את רשמית בת 20", לוחש לה המפקד יניב בחיוך. "בואי, אני אעזור לך להיכנס פנימה". לימור מתקשה במקצת להתקדם עם ההליכון שלה בהתרגשות הזו כשכולם מרעיפים עליה חיבוקים ונשיקות. כנראה, שגם ליניב קצת קשה לעזור לה – הרבה מפקדים חוגגים עשרים חורפים לחיילות שלהם, אבל לא כול מפקד חוגג יום הולדת לחיילת שלו שלוקה בפיגור שכלי קל. כנראה, שברגע ההוא שניהם מרגישים ברי מזל.
טוראי לימור טפירו תמיד התעקשה שיתייחסו אליה כמו אל ילדה רגילה למרות הקשיים. "עד כיתה ג' למדתי בבית ספר של נכים, אבל לא היה לי טוב שם כי הייתי יותר מדי חכמה", היא אומרת בחיוך. "אחרי שנה כבר עברתי לבית-ספר רגיל". את שנות לימודיה בחטיבת הביניים והתיכון העבירה לימור שמתגוררת במושב גרנות עם הוריה, אחיה ואחותה הקטנים, בבית הספר "תפן" ביישוב כפר ורדים, שם השלימה את תעודת הבגרות. "בתפן היה כיף", היא נזכרת. "התייחסו אליי כאל ילדה רגילה והסתדרתי עם כולם. הייתה כיתה רגילה וכיתה יותר קטנה של נכים, בה למדתי. הרמה של הפיגור שלי יחסית קלה, וזה פיגור מלידה, אז הסתדרתי טוב. היה לי מחשב נייד ובו עשיתי את כול העבודות שלי וככה הגשתי אותן". הקלות בלימודים, דבר שכל תיכוניסט ממוצע חולם עליו בלילות, קיבלה לימור בעל-כורחה. "לא הייתה לי בעיה מבחינה לימודית ולא רציתי לקבל הקלות, אבל המורים התעקשו".
לימור ידעה שהיא רוצה ללכת לצבא כבר מגיל קטן. "זה היה החלום שלי, רציתי להרגיש את מה שכולם חווים". מי שמכיר את משפחת טפירו יכול היה לנחש שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. אחותה הגדולה של לימור שירתה בקבע, ואביה התנדב לצבא כאיש מילואים עד לפני כשנה. "יש לנו משפחה שאוהבת את המדינה ומשרתת אותה", מצהיר יהודה, אביה של לימור. "אצלנו בבית מדברים על התנדבות, לא על השתמטות". במהלך מלחמת לבנון השנייה "אימצה" המשפחה כמה יחידות מילואים ששירתו ברחבי גבול הצפון, והצימרים של המשפחה הפכו להיות בית לחיילים. אמה של לימור, גילה, שפית במקצועה, בישלה ארוחות חמות לכולם. "עשיתי סיור עם הג'יפ שלי בכל האזור וראיתי שחסרות ארוחות חמות", מסביר יהודה. "היינו מכינים כל יום 150-250 מנות ומביאים לחיילים. היו מגיעים שבעים חיילים אלינו הביתה ולצימרים כדי להתקלח ולישון. היו יושבים אצלנו עם האמרים, בפינת ישיבה בדשא של הצימרים, והיינו עושים שם על האש. היה כיף לא נורמאלי", הוא אומר בחיוך. על לברוח מהבית, אומר יהודה, לא היה בכלל מה לדבר. "על אף שלחצתי על אשתי שתיקח את הילדים איתה ותיסע, היא לא הייתה מוכנה". לימור מוסיפה כי "אמרו לי לנסוע למרכז, ואמרתי שאני לא עוזבת את הבית, אני עם החיילים וההורים. אני אישית עד היום בקשר טלפוני עם שני קצינים מהמלחמה". יהודה ששירת בחיל התותחנים בעברו הצבאי, חושב שתמיכה בחיילים ובמדינה זה הדבר החשוב ביותר, ולמרות פועלו בזמן המלחמה הוא לא חושב שהוא ובני משפחתו יוצאי דופן.
יכול להיות שערכו הגבוה של הצבא בעיניי המשפחה בכלל ולימור בפרט, הוא שנתן להם את הכוח להיאבק על גיוסה של לימור. לפלוגת חיל הקשר של חטמ"ר 300 הגיעה לימור לפני כחודשיים לאחר שנתיים ארוכות של התעקשות. "אני התחלתי במאבק עוד לפני הצו הראשון, לפני כולם", מספרת לימור. "שלחתי הרבה פקסים ללשכת הגיוס בתל השומר ובחיפה, ובפקסים אמרתי שאני ילדה נכה. חשוב לי שידעו מי אני ומה אני, ואני מאוד פתוחה לגבי העניין. יש כאלה שמכחישים ואני פתוחה. כתבתי שעשיתי בגרות ושאני חושבת שאני יכולה לתרום לצה"ל למרות המגבלות. הזמינו אותי לראיון עשר פעמים בתל אביב ובחיפה בלשכות הגיוס, כדי לשאול מה אני רוצה להיות ואיפה הכי קרוב לי לשרת, כי אני הרי חוזרת כל יום הביתה". ללימור היה ברור כבר מהתחלה מה היא רוצה לעשות בצבא. "אמרתי להם שאני רוצה בתחום המחשבים, כי אני מומחית בזה", היא אומרת בחיוך. "מגיל קטן אני מתעסקת במחשבים וזה התחביב הכי אהוב עליי. ישר כשאני מגיעה הביתה אני פותחת את המחשב ומתחילה לגלוש באינטרנט".
לקראת כיתה י"ב, לצבא עדיין לא היו תשובות ללימור. היא הרגישה שזו העת להתחיל להגביר את מינון הטלפונים ללשכות הגיוס. לקראת סוף שנת הלימודים, לאחר הרבה ראיונות וטלפונים ותקופה ארוכה של המתנה, הודיעו לה שמשנה הבאה הירוק יהיה הצבע שישלוט בחייה. "הייתי בעננים, התקשרתי לכולם ואמרתי שהתקבלתי", היא מספרת בהתרגשות. לאחר זמן מה נבחר בסיס חטיבה 300, מספר דקות נסיעה מביתה של לימור, להיות הבסיס בו תשרת לימור את שירותה הצבאי. "היה צריך בסיס שגם תהיה לו גישה לנכים וגם שיהיה קרוב לבית שלי, ולכן הבסיס הזה נבחר. הסבירו למפקדים שאני ילדה נכה עם הליכון ושאני אצטרך עזרה, והסכימו לקבל אותי".
“רק יום לפני בשעת לילה מאוחרת ידעתי שהיא מגיעה", נזכר סרן יניב הרן, קצין הקשר של חטיבה 300 והמפקד הראשי של לימור. "קצין השלישות החטיבתי התקשר אליי ואמר שמגיעה חיילת קצת חולה עם קביים, וביקש שנאמץ אותה. אמרתי לו שיביא אותה. אחרי יום אחד היא הרגישה כמו בבית ואנחנו הרגשנו כאילו היא בת בית אצלנו". "אחד המפקדים קרא לי לעשות טופס טיולים, ואחרי זה היו לי ראיונות עם יניב ועומר המפקדים שלי, כדי שיכירו אותי", מספרת לימור על יומה הראשון בתפקיד. "אחר כך אמרו לי לחזור הביתה". חששות ביום הראשון לא היו לה. "הייתי בטוחה שיהיה טוב", היא אומרת.
"הרגשתי מוזר כשהיא באה", נזכר סרן הרן. "ההתמודדות עם לימור הייתה עבורי משהו חריג. זה לא היה פשוט, אבל עשיתי לה ראיון, וכמו כל חייל בצבא שיושב ומספר לי את כל הדברים שאני מצפה שחייל יספר לי, היא עשתה את זה בצורה רגילה. התייחסתי אליה כמו אל כול חייל. אחרי הראיון קיבלתי קצת יותר פרטים מאמה שטלפנה אליי וסיפרה לי את כל הסיפור של לימור, ודווקא הדרישה להתייחס אליה כמו לכולם באה ממנה. רואים איך החינוך בבית מלמד את הילדה הזאת שהיא צריכה להלחם ולהיות כמו כולם".
ומה החברים בפלוגה אומרים? "כל אחד נרתע בהתחלה, אבל ישר היא השתלבה", מציין סמל אביעד כהן, רב הסמל הפלוגתי. "כולם חיבקו אותה, קיבלו אותה יפה ישר מהרגע הראשון". "היו לי הרבה תהיות וחששות לגבי ההמשך", אומר סרן הרן. "אבל הסיבה העיקרית שהיא מסתדרת כאן זה החיילים. הם הולכים איתה לכל מקום, מלווים אותה וחונכים אותה וזה מדהים בעיניי".
יומה של לימור מתחיל בשעה שמונה בבוקר, כשאביה או אמה מביאים אותה ליחידה ברכב המשפחתי. בזמן שהחברות במדור המחשוב עסוקות בניהול רשתות, לימור עסוקה בעבודות הקלדה, הדפסה והכנת טבלאות ומצגות. לדברי סרן הרן, התפקיד האמיתי של לימור הוא במישור אחר לגמרי. "נכון שלימור היא חיילת מן המניין ומקבלת משימות כמו כולם, אבל המשימה העיקרית של לימור היא להראות לחיילים שיש משהו שונה. רובנו לא נתקלים בדבר כזה בחוץ, אולי בקניון כשרואים אדם עם מחלה כזו או אחרת עם כסא גלגלים ואומרים: הנה אדם חולה. זו משימה חברתית מעבר לתחום המקצועי, שמבחינתי פחות קריטי. אני מרוויח מבחינה ערכית עבור החיילים האלה, זה משהו מדהים".
ומה בעתיד? לימור אומרת שהיא מאמינה שהיא תישאר בתפקידה עד השחרור. החברים מדווחים שהם מרוצים וש"אין דברים כאלו". המפקד הרן מצהיר כי "מבחינתי זה עד שהיא משתחררת, בלי הגבלה". לימור מרוצה, החברים שמחים, המפקד מבסוט וההורים מאושרים – מה צריך יותר מזה?
השעה היא שלוש אחר הצהריים. לימור, שמתעסקת בעוד פרויקט ממוחשב כלשהו, מקבלת לפתע קריאה מאחד החברים שאבא שלה בדיוק הגיע עם הרכב להחזיר אותה הביתה. לאחר סדרת חיבוקים ופרידה מכולם אחת החברות מהמדור לוקחת את ההליכון של לימור, עוזרת לה לרדת במדרגות ומובילה אותה אל תוך האוטו שייקח אותה לביתה – שם תמשיך כמובן להתעסק בתחביב המחשבים האהוב עליה כל כך. עוד יום של עבודה נגמר.
"לא באמת חשוב לי אם היא מגיעה בשמונה או בשמונה ועשרה, וזה לא באמת מעניין אותי - עצם העובדה שהיא מגיעה לכאן כל יום, וקשה לה פיסית, כובשת לי את הלב", אומר סרן הרן. "אני אומר לחיילים שלי שבעידן כזה, שהרבה מאוד אנשים שמוצאים בציפורן חודרנית סיבה להשתמט מהצבא וחייל שיש לו מחלה בריאותית אמיתית וקשה נלחם במערכת כדי להתגייס, זו סיבה שכולנו צריכים להצדיע לה".
לימור טוענת שהאופציה שאנשים בעלי מוגבלויות יתגייסו צריכה להיות פתוחה. "שיתנו להם לתרום. ההורים והאחים דחפו אותי. העיקר הוא שעכשיו אני אוהבת את המקום שבו אני נמצאת ואני נהנית עם האנשים במדור. עכשיו טוב לי".
http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../08/02/2201.htm
_____________________________________
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
