 |
04-03-2005, 20:12
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 05.06.02
הודעות: 21,476
|
|
|
בגוש קטיף מצפים לגאולה
בגוש קטיף מצפים לגאולה
יום שישי, 4 במרץ 2005, 20:50 מאת: דניאל בן סימון, הארץ
"הנס של ששת הימים זה כלום לעומת הנס שעומד לקרות פה", אומר משה מנווה דקלים. "לא תהיה נסיגה כי הקדוש ברוך הוא לא ייתן", מוסיף חברו, רזיאל
עוד בכתבה:
"מזימה חילונית נגד הציבור הדתי"»"איך אפשר לומר לנו לעזוב את המקום? זה ממש לא נתפש"»"זה כמו לתת ליגאל עמיר את הבית של יצחק רבין"»
עירית קדמון החזיקה את תינוקה יאיר צמוד לחזה ועקבה אחרי בניית החממות החדשות שלה ושל בעלה. ראשו הזעיר והאדמדם ביצבץ מבעד לשמיכה שעטפה אותו. רק בן שלושה שבועות וכבר גויס למאבק של הוריו ושל תושבי כפר דרום נגד מה שמכונה כאן "תוכנית הגירוש של יהודים מארצם". לברית המילה שלו הופיעו מאות קרובים וחברים, והחגיגה נמהלה בתוגה. אין אירוע בגוש, שמח או קודר, שלא משתרבבת לתוכו הדרמה האנושית שמתחוללת כאן. רבים מהתושבים עדיין ממאנים להשלים עם כך שבעוד חודשים ספורים ייאלצו לעקור את חייהם מאדמת הגוש. וגם הברית של יאיר נוצלה כדי לבוא חשבון עם המדינה, ובייחוד עם האיש שעומד בראשה.
עוז, אביו של יאיר, בישר לאורחיו שהתינוק יזכה לגדול בכפר דרום וכך גם צאצאיו. "ברור לי שנהיה כאן לנצח", קרא. הקהל הגיב בתשואות סוערות. זהו הילד השישי שנולד לעירית ולעוז ב-14 שנותיהם בכפר דרום. פרי של אהבה אך גם התרסה ומחאה. עירית סיפרה שקראה לו יאיר כדי ש"יאיר לנו את נפתולי הדרך".
בחודשיים האחרונים נולדו בכפר דרום 12 תינוקות ועוד ארבעה עומדים לצאת לאוויר העולם. "מה זה אומר, אתה שואל?" אמרה עירית, "אני אגיד לך. כשאנשים עושים ילדים, זה אומר שהם לא מיואשים. זה אומר שהם מסתכלים על העתיד בצורה חיובית".
עוז התבונן באשתו בחדווה לא מוסתרת. הלהט שבו הביעה את דעותיה מצא חן בעיניו. מדי פעם נזף בילדיו האחרים כדי שלא יפריעו. ביום שני השבוע יצא לחופשה משירות מילואים כדי להשגיח על בניית שתי חממות חדשות שבהן הוא מגדל תבלינים ליצוא.
הגרוטאות של החממות הישנות קובצו לערימה ענקית, כמו גלעד להרס הרב שהתחולל כאן לפני כמה חודשים. שלושה פלסטינים, חמושים בנשק ובמטענים שהוצמדו אל גופם, חדרו מדיר אל-בלאח אליהן. פועל תאילנדי שנתקל בהם נורה בראשו ונהרג במקום. חבריו ניצלו לאחר שהסתתרו בתוך המקררים. בתוך דקות נכנסו החיילים לפעולה ופתחו במרדף. כדי להתגונן ממטענים, הופעלו בולדוזרים ענקיים שעלו על החממות ורמסו כל מה שנקרה על דרכם, כולל שלושת הפלסטינים, שהמטענים שהיו על גופם התפוצצו והותירו אחריהם מראות זוועה. למחרת היום שב קדמון לעבד את אדמותיו כאילו לא אירע דבר.
כבר שנים שכפר דרום נחשב לאחת ההתנחלויות המסוכנות ביותר בגוש, אך דומה שהתושבים פיתחו חסינות נפשית בפני הסכנות היום-יומיות. עשרים מטרים בלבד מפרידים בין החממות של קדמון לבתים של דיר אל-בלאח. השכנים הפלסטינים מתבוננים מהחלון על הפעילות הרוחשת מתחת לאפם. המתנחלים מתבוננים בהם כמו היו פטה מורגנה. לפני שנים התגוררו כאן עשר משפחות. ככל שגברו הסכנות, כך גבר הביקוש לגור במקום. כיום מתגוררות כאן 70 משפחות.
בעודו בונה את החממות מחדש מכספי הפיצוי שאושרו לו על ידי הצבא, עמד קדמון על האירוניה במציאות המתעתעת שאליה נקלע. יום אחד באו שמאים ממשרד הביטחון כדי לאמוד את סכום הפיצויים להקמת החממות, יום אחר באו שמאים ממשרד הביטחון כדי לאמוד את שיעור הפיצויים שיקבל אחרי שהן ייהרסו בעקבות תוכנית ההתנתקות. "ראית אבסורד כזה", השתומם כשהוא מביט בעובדים שלו, "הצבא נותן לי כסף כדי לבנות, ואחר כך נותן לי שוב כסף כדי שאהרוס. לך תבין את הטמטום הזה".
משירות המילואים הוא שב חדור אופטימיות. חבריו הצנחנים, שיודעים מהיכן הוא, טפחו על כתפיו והביעו אהדה. היו כאלה שהבטיחו לו שאם ייקראו, הם יסרבו לעקור מתנחלים. "גם אלה שמאמינים בתוכנית, שאתם קוראים לה התנתקות ואנחנו קוראים לה גירוש", הוסיף, "נורא נחמדים אלי. כמעט כולם בטוחים שבסוף לא יהיה גירוש".
"מזימה חילונית נגד הציבור הדתי"
בני הזוג קדמון מייצגים את הגרעין הקשה של מתנחלי רצועת עזה. דתיים לאומיים שינקו אהבת ארץ ישראל עם חלב אמם ופיתחו מרדנות כלפי דין מלכות. כשנשלחו על ידי הממשלה ליישב את השטחים, ראו בה בעלת ברית יהודית למהדרין. ברגע ששינתה את טעמה, הוטבע בה אות קין והיא נהפכה בעיניהם לעוקרת יהודים. עירית אומרת שיש רגעים, והם לא מעטים, שהיא מגיעה למסקנה שזולת כפר דרום אין לה מדינה אחרת. בעיניה, תוכנית ההתנתקות מסמלת מזימה חילונית נגד הציבור הדתי. "מה נשאר לחילונים?" אמרה וקירבה את ראשה לראשו של יאיר הצמוד לבטנה, "ממה הם חיים? מכלום. לנו יש את הילדים הכי טובים ולנו יש את מוסדות החינוך הכי טובים. מה כבר נשאר לחילונים? רק סמים ורק למכור את המדינה. אני מרגישה שלא נשארה לי מדינה לחזור אליה. אם חס וחלילה יוציאו אותנו מכאן, לאן אלך? אני כבר לא מרגישה שזו המדינה שלי".
כאילו לחזק את דבריה, דרש עוז מאלכס, עולה מרוסיה שמתגורר באופקים ועובד אצלו, לזקור את שלטי המחאה החדשים. "שנית כפר דרום לא ייפול", נכתב עליהם. הוא עמד להציב אותם בדרך הראשית של גוש קטיף, אך הצבא מנע זאת ממנו בטענה שהמסר חריף מדי. הסירוב לא ריפה את ידיו, כפי שההתנתקות הקרבה לא ריפתה את ידיו.
הוא אופטימי כי הוא יודע שברגע האחרון יתחולל נס. כפי שהוא מתחולל משחר ההיסטוריה כל אימת שיהודים נקלעים לסכנה. "תראה מה קרה להמן הרשע", הוסיף, "הוא נתלה על העץ שהכין למרדכי. גם השמאל ייתלה על העץ שהוא מכין לימין".
"איך אפשר לומר לנו לעזוב את המקום? זה ממש לא נתפש"
זהו יום חג בכפר ים. ההתנחלות הזערורית בת שתי המשפחות, שעל שפת ימה של עזה, עומדת להרחיב את שורותיה. מנוף ענק מוריד בזהירות בית מוכן על האדמה כאילו נשלף זה עתה מהאריזה. משפחה נוספת ממרכז הארץ ניצלה את שעת הדמדומים של הגוש כדי לעשות שרירים ולהתנחל ביישוב. התלמידים הפלסטינים, שעושים את דרכם מבית הספר לבתיהם בכפרים הסמוכים, מביטים בהשתאות על הבית היורד ממרומים. רק שני כלבי הפיטבול של סהר חזני נותרים אדישים למתרחש לידם.
סהר, בן 28, אומר שהעניק לכלבים שלו חינוך רך ההולם את האווירה הפסטורלית ששוררת במקום. יש בגזע הזה, לדבריו, אלימות מובנית, אך גן העדן הזה שבו הם שוכנים הצליח לנטרל בהם את הפראות. כי המקום הזה, על אף ההזנחה והמראה הנטוש, הוא בעיניו ובעיני אשתו ורד פיסה של גן עדן. "פיטבול הוא כמו בן אדם", הסביר ברצינות תהומית, "איך שיחנכו אותו כך הוא מתנהג. לימדתי אותם להירגע הודות לפכפוכי הים. זה מרגיע אותם. וגם אותי".
סהר וורד התחתנו לפני כמה חודשים ועברו לגור באחד משני הבתים של כפר ים. הוא גדל בנצר חזני, היא בבדולח. משפחותיהם עדיין שם, ממתינות לשעת השין. לא היה זה טבעי יותר מלהישאר ולגור בגוש. חיפשו מקום קטן ובלי אנשים ונחתו בכפר ים. כמה עשרות מטרים מהם מונחים על החוף הקרוואנים של שירת הים, התנחלות שטרם מלאו לה ארבע שנים. גרות בה 17 משפחות. כפר ים מציינת 23 שנים להקמתה.
בשעת גיאות גלי הים מדגדגים את חלון חדר השינה שלהם. הם אומרים שכיף להם להתעורר עם לחישת הגלים. "איפה נמצא דבר כזה בכל הארץ?" הקשה סהר, "איך אפשר לומר לנו לעזוב את המקום? זה ממש לא נתפש".
כמו רוב המתנחלים בגוש, גם סהר וורד כבר השלימו עם רוע הגזירה. בימים אלה הם בוחנים אפשרויות להגר לאוסטרליה או לארץ אחרת שתציע להם בדידות וים. ים פרטי, כפי שיש להם בכפר ים. מקום שבו קמים בבוקר, צועדים חמישים מטרים וכבר משתכשכים בים. "שום פיצוי לא יכול לתת את אווירת החופש הזאת", נאנח סהר, "איך אני יכול לחיות בדירה רגילה? איפה אחזיק את הכלבים שלי?"
לוורד יש דאגות ממין אחר. לאחרונה התגלע ויכוח בקרב תושבי הגוש כיצד לנהוג במתים שטמונים בבית העלמין המקומי. היו שטענו שאסור לעזוב אדמה שבה קבורים יהודים והיו שטענו שאסור להפריע את מנוחת המתים במקרה של עקירה. "אבא שלי קבור פה, בגוש קטיף", הוסיפה ורד בלחישה, "מה נעשה אתו? אין סיכוי שנשאיר אותו כאן עם הערבים. החלטנו במשפחה להוציא אותו ולהעביר אותו לאיפה שההורים שלו קבורים, בראש העין. אין לי ספק שלא נשאיר אותו כאן לבד".
רוב תושבי הגוש מכינים את עצמם לעזיבה ועם זאת מוסיפים להציג חזית אחידה של התנגדות. אך גם השלטים התלויים ברפיסות מעידים שמשהו התרופף בנחישות המאבק. עשרות הפגנות ועצרות ושרשראות והשבתות וצעדות ומחאות לא הצליחו לשבש את מסלול ההתנתקות. "לא נעים להודות", אמר סהר וכיוון לפלשתינאים, "אבל הם ניצחו אותנו. הם ניצחו את שרון והם ניצחו את העם היהודי. כי התנתקות זה שם תקשורתי, למעשה זו תבוסה שאחריה תבוא הנסיגה".
הרוח המדברית טילטלה את שלטי המחאה. גם המודעות שזועקות מחאה ומרידה נתלשו על ידי הרוחות העזות הנושבות כאן בלילה. מתגנב חשד שמשהו בתחושת השליחות של המתנחלים התפוגג. כאילו הכירו בתבוסתם מול אריאל שרון. הקולות הקיצוניים והמשיחיים לא הצליחו להאפיל על העובדה שרוב תושבי הגוש כבר נערכים ליום שאחרי. פיצויים, עזיבת הגוש ובנייה של חיים חדשים.
תחושת הסיום הקרב היא שמביאה המונים לבקר במקום. חלקם הגדול מתוך הזדהות, חלקם הקטן מתוך סקרנות. הם באים לראות כיצד נראה עולם שעומד להיעלם. פיסת היסטוריה או אולי הרפתקה שעומדת להסתיים אחרי יותר משלושה עשורים ואחרי שגבתה אלפי קורבנות משני הצדדים ועלתה עשרות מיליארדי דולרים.
פה ושם ניכרים עדיין סימנים למאבק דווקאי. כמו הקמת בית הכנסת "תפארת ישראל" על החולות מול התנחלות נוה דקלים. כמו כל דבר בגוש, גם בית הכנסת עלה על הקרקע כדי להנציח את זכרם של יהודים שנהרגו במקום בידי פלסטינים. תפארת טרטנר נהרגה מפגיעת פצצת מרגמה שנחתה על ביתה בערב יום כיפור, וישראל לוטטי נהרג בהתקפת פתע של פלסטינים על המוצב שליד התנחלות מורג.
"זה כמו לתת ליגאל עמיר את הבית של יצחק רבין"
בימים רגילים אין מניין לתפילה בבית הכנסת העשוי עץ. רק בשבתות. רזיאל ומשה, תלמידים בישיבה "תורת החיים" שבנוה דקלים, באו הבוקר כדי להפגין נוכחות. רזיאל בן 21, משה בן 20. כל כך צעירים וכבר איבדו את האמונה בחברה הישראלית הקלוקלת שהעניקה לשרון אור ירוק להתנתקות. שפתם מושפעת מהתנ"ך וכל ראיית עולמם יונקת מהמקורות. כך גם התקווה שלא ירחק היום וישראל תתנהל על פי דין תורה.
לפיכך לא נותר להם אלא לייחל לבואה של הגאולה ולאותו נס שמחולל האל ברגעי מצוקה. כך קרה במלחמת ששת הימים כאשר, לדבריהם, עמדו מדינות ערב לחסל את ישראל ואז בא הקדוש ברוך הוא והביס את צבאות הערבים, כפי שעשה מאז ברא את העולם. "ואני אומר לך שהנס של ששת הימים זה כלום לעומת הנס שעומד לקרות פה", הוסיף משה. "לא תהיה נסיגה כי הקדוש ברוך הוא לא ייתן", הוסיף רזיאל, "תגיד לכל החילונים והשמאלנים שיידעו, שכגודל המצוקה של עם ישראל, כך גם גודל הישועה. בסוף תהיה גאולה ועם ישראל יהיה בכל ארץ ישראל. כי כתוב בתורה 'הגאולה בעתה אחישנה'".
שניהם, כמו כמעט כל תושבי הגוש, לא מעלים על דעתם שאם תתממש ההתנתקות יישארו הבתים על כנם. המחשבה שפלשתינאים ישתכנו בבתיהם של יהודים גורמת להם קבס. "הרצחת וגם ירשת?" תהה רזיאל וחברו משה הוסיף: "זה כמו לתת ליגאל עמיר את הבית של יצחק רבין".
דבי רוזן, עובדת המועצה האזורית חוף עזה, סיפרה שקיבלה הודעה במשיבון שלה. הפונה ביקש שתחזור אליו בדחיפות. "עשי לי טובה", אמר הפונה כשטילפנה אליו, "יש לי בית דו-קומתי בעפולה שיכול להתאים למתפנה שרוצה כבר לעזוב. אם לא, יש לי בית יפהפה עם שמונה חדרים בקרית מוצקין, עם מעלית פנימית".
"מה המחיר?" שאלה דבי.
"600 אלף דולר", השיב הפונה.
"אבל זה פיצויים של שלוש משפחות", הקשתה.
"זה בסדר, שלוש משפחות יכולות לגור בבית", השיב הפונה.
דבי סיפרה שמאז יצא שרון עם תוכנית ההתנתקות, הגיעו מאות פניות לתושבי הגוש, רובם מסוחרי נדל"ן.
רוב התושבים עדיין לא החליטו היכן יקבעו את ביתם החדש. עדיין מתנהל משא ומתן על גובה הפיצויים ועל העיתוי המתאים לעזיבה. מחמת הבושה והמבוכה, התושבים מעדיפים לשמור בסוד את מהלכיהם.
אפרת ונחוצקר מגן אור סיפרה שהרגע הקשה ביותר שלה היה כשבתה בת השמונה שאלה, דמעות חונקות את גרונה, אם תוכל לקחת אתה את הקוף הקטן שלה ואת הבובה. "אמרתי לה, בטח שאת יכולה", סיפרה אפרת שהגיעה לגוש מיד אחרי שהתחתנה, כשהיתה בת 20. "שאלתי אותה למה היא בוכה ואז היא אמרה לי: 'שרון רוצה שאשאיר את הצעצועים שלי לערבים שיבואו לגור פה'. היא גם פחדה שאם יעקרו אותנו, נישן בחוץ, על הדשא".
אפרת אינה מוכנה לחשוף את מקום מגוריה החדש אחרי שתעזוב את הווילה רחבת הידיים שלה. רק דבר אחד היא רוצה - ששום פלסטיני לא ידרוך על סף ביתה. מצדה, שהבולדוזרים יגלחו אותו עד היסוד, העיקר שאיזו פאטמה, כדבריה, לא תישן בחדר השינה שלה ושביתה לא ייהפך למסגד עם חצי סהר על גגו. "גם שיגרשו אותי וגם שערבים יישבו בבית שלי? זה נורא כואב", הוסיפה, "אם יש גירוש אז שיהרסו את כל הבתים".
גם אפרת, כמו תושבי גן אור ורוב תושבי הגוש, עדיין מחכה לנס שיהפוך את המציאות על פיה. "בינתיים רק נס יכול להציל אותנו", אמר נפתלי יונה, מזכיר ההתנחלות מורג. מיד אחרי שהממשלה החליטה על פינוי היישובים בשבוע שעבר כינס את התושבים ההמומים ובישר להם שהפור נפל. "חבר'ה, אין יותר מה להפסיד", אמר להם, "
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
