כן... זה שוב אני... זה שמפרסם פעם בחצי שנה פה משהו... (וכל פעם מזכיר לכם מחדש שאני לא יודע לכתוב שירים XD)...

בכל מקרה הרגשתי על הפנים בצהריים ומה שיצא לי מזה זה שיר שמבטא בערך איך הרגשתי...



בשביל מה אני ממשיך לצעוד?

לפעמים אני מרגיש בודד בתוך עולם חסר משמעות,
מהצללים שמקיפים אותי אני מזמן כבר לא פוחד,
כך נגזר עליי,
לצעוד לבד אל האינסוף.

רגליי כבר עייפו אך מוחי ממשיך לעבוד,
"האם יש לי מטרה בחיים?",
לא... אני לא חושב.
"אולי כדי שאפסיק ללכת?",
לא... אין טעם.

האדמה יבשה וסדוקה,
אך השמיים נראים כה כחולים וצלולים,
מה לא הייתי נותן בשביל פיסת שמיים משלי.

עד מתי אמשיך ללכת?,
עד מתי אכתוב במוחי שירים אובדניים?,
התשובה, כמו מטרתי בחיים, עדיין לא ידועה.



אחרי שכתבתי את זה הרגשתי הרבה יותר טוב....

היי

אני חושבת שכן יש כאן פיסת אופטימיות בשורה "השמיים נראים כה כחולים וצלולים"...
למרות שאין לכותב פיסת שמיים משלו...
אין אדם שלא נקלע לצומת דרכים, בין אם זה לפני צבא, אחרי צבא, בעיות משפחתיות, החלפת עבודה, בעיות עם חברים וקשרים רומנטיים..
בכל אחד מהמצבים האלה יכול אדם להרגיש אבוד וללא שום מטרה...
החוזק האמיתי הוא למצוא בכל מאורע כזה את פיסת השמיים הכחולים.
והיא שם...

בהצלחה יקירי

דניאל.

אני אהיה לי אש מאנשים קרים

"החוזק האמיתי הוא למצוא בכל מאורע כזה את פיסת השמיים הכחולים.
והיא שם..."

גם על החיוך שהעלית לי על הפנים וגם על התגובה