|
מעין דבר תורה, יותר מחשבות לקראת שבועות- על בחירה וכפיה
קודם כל, אני מצטער על הג'בריש בשבוע שעבר. איך אני שונא את אופיס 08... לא היה זמן לתקן את זה כי העלתי את זה בדיוק לפני המשחק השביעי של הספרס ולייקרס, כך שלא הספקתי לתקן.
והנה הדבר תורה לשבוע זה:
בחירה <,>,=, כפיה (מחק את המיותר)
עיון במאמר "הר כגיגית" של הרב קוק[1] ומחשבה על לימוד תורה
אין סוף נהרות דיו נשפכו על המדרש הידוע בגמרא בשבת פח עמוד א':
ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט) א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.
וברצוני להוסיף להם את חלקי הצנוע.
הרב קוק, בגישה לא ממש אופיינית, מלמד את המדרש הזה מזווית חינוכית מיוחדת:
"ביום מתן תורתנו, שאנו חוגגים אותו בשמחה של קדושה כל כך עמוקה, צריכים אנו לזכור כי לא ברצון חופשי קבלנו עלינו עולה של תורה, אלא בכפיית הר כגיגית עלה הדבר... ועתה, כאשר הננו צריכים לשוב ימי עלומינו וצעדי התחייה הלאומית נשמעים בהד קולם הפועם, עוד פעם אנו שבים למעמד רציני כזה. עוד הפעם הננו עומדים סוף כל סוף לקבל את התורה מתוך כפיית הר כגיגית..."
לכאורה, משונה הדבר. דווקא בעת תחיית עם ישראל, בעת שובו לארצו, עלינו לזכור כי קיבלנו את התורה בכפייה? הרי נהוג לחשוב כי כפייה היא אמצעי כשר רק כאשר מושא הכפייה לא יודע מה טוב בשבילו, ועל האחר לכפות את דעתו עליו לטובתו- כמו הורה וילד. לפי אותו קו מחשבה, הבחירה נחשבת נעלה יותר- שהרי היא מבטאת רצון בוגר ונחוש ללכת בדרך מסוימת, ולא מתוך הכרח, וממילא גם העשייה תהיה נעלה יותר, שהרי היא תהיה מלווה ברצון מעשי חי וכן. ודאי שבחירה חופשית כזו עדיפה על כפייה.
אולם בפועל, נראה שפני הדברים אחרת. היהדות בהחלט מתייחסת אחרת אל הכפיה. נביא כדוגמה את המימרא המופיעה במסכת ע"ז דף ג' עמוד א':
אמר מר בריה דרבינא לומר שאף על פי שמקיימין אותן (עובדי כוכבים המקיימים מצוות) אין מקבלין עליהם שכר. ולא? והתניא היה רבי מאיר אומר מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול: תלמוד לומר (ויקרא יח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם- כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול! אלא לומר לך שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דאמר ר' חנינא: גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה.
מה פירוש הכלל "גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה"? הרי הדבר לכאורה סותר את המשוואה שאנו מכירים: כפיה < בחירה! האם היהדות אומרת כי עדיף לעשות דבר בכפיה מאשר לעשות אותו מרצון?
תוס' שם ד"ה "גדול המצווה ועושה" אומר כי "מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו". כלומר, לפי תוס', יש יתרון בעשייה המחויבת על פני זו הנבחרת, שהכפייה יוצרת אצל האדם מחויבות.
גם אם נבחן את המופעים השונים של ביטויי הכפייה ביהדות ביחס להנהגות, נגלה לרוב יחס אוהד. לדוגמה:
"בטל רצונך מפני רצונו" (אבות פ"ב מ"ד), "איזה הוא גיבור הכובש את יצרו, שנאמר "טוב ארך אפיים מגיבור ומשל ברוחו מלכד עיר" (אבות פ"ד מ"א).
מדוע יש יחס אוהד כל כך לכפיה ולביטול העצמי?
נראה כי לפחות בפן המעשי, היהדות תופסת כי הכפייה היא אמצעי המחויבות הגדול ביותר, וכשיש בחירה המחויבות תמיד קטנה יותר. המסגרת והכפייה של התורה על עצמנו מאפשרים לנו הספק ועשייה רבים יותר.
האם ניתן לומר את אותם הדברים כלפי המישור הרוחני? האם העשייה הכפויה נעלה יותר מהעשייה הבחירית?
אמנם, כך כותב הרב קוק בהמשך המאמר:
"הולך ומפעם בתוך מחננו הקול החלש של האידיאליות והרצון החופשי, אשר אומנם ברק לו ויפעה, אבל רק פרחים יתן לנו ולא פרי. זעזועי רוח וצלצולי מילים, ולא אור החיים וגבורת נשמה...אמנם יודעים אנו, כי סוף כל סוף מדת הגבורה בא תבא, אבל דווקא מתוך הגזירה והחוקה, דווקא מתוך ההכרח הגדול והעצום, מתוך גבורה של מעלה, מתוך קול ה' בכח..."
מדוע אומר זאת הרב קוק? מה היתרון הרוחני של הכפייה על פני הבחירה?
ניתן להציע, כי בחירה, כל בחירה שהיא, מלמדת כי הדבר שבוחרים בו הוא זר לנו בעיקרון, ואנו בוחרים לקרב אותו אלינו. כפיה, לעומת זאת, מלמדת כי הדבר הנכפה רק נדמה בעינינו כזר, אולם למעשה הוא הדבר שבאמת מתאים לנו והוא חובתנו האמיתית.
כך גם התורה. ניתן לראות את לימוד התורה כמעין דבר חיצוני, שאנו בטובנו מועילים לבחור בו. לבחירה יש נחיתות בפן המעשי ובפן הרוחני כאחד. בפן המעשי- בחירה בתורה היא אולי דבר טוב מבחינת הבחירה הראשונית, אולם בעשייה עצמה הדבר הולך ויורד- בגלל שיש בחירה אז המחויבות יורדת, וההתמסרות קטנה. בפן הרוחני יש את בעיית הזרות- הביטוי שהתורה זרה לנו, ושהקשר בינינו לבין הקב"ה הוא קשר של בחירה, שלכאורה ניתן לסגת ממנו בכל רגע נתון.
מאידך, יש את הכפיה. הכפיה הטובעת והמחייבת, המלמדת כי התורה איננה זרה לנו, והיא היא מקור חיינו. הכפיה הדורשת מאיתנו להתמסר, לבטל את עצמנו בפני קב"ה ולעשות את רצונו, וכפיה זו היא המהווה את עוצמתה של האומה הישראלית.
וכלשון הרב קוק:
"מתוך אמר סלה של 'אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם' " נחרתה התורה במעמקי נשמתנו". כלומר, אם נביט על הכפייה של התורה בסיני במבט מעמיק, נגלה כי לא נפגענו מההליך, אלא להפך: בזכות הכפייה והטביעה העמוקה נקשרה נפשנו בתורה בקשר שאין להפרידו.
את עניין הבחירה והכפייה ניתן, אולי, למצוא כבר בשעת נתינתה. נאמר בסיני "נעשה ונשמע"- וניתן לקחת פסוק זה גם לכיוון שלנו: נעשה- נתחייב, נשמע- נחשוב, נחליט. כלומר, ההתחייבות שעם ישראל קיבל על עצמו הייתה מעבר לבחירה, אולי אפילו מעבר לרציונאל, וביטאה התאמה רוחנית עליונה, המפעמת בליבנו גם היום.
כמובן, הבחירה החופשית איננה שלילית ביהדות, והיחס בין כפיה לבחירה במציאות מורכב הרבה יותר. היהדות ודאי לא רואה את הרצון החופשי כדבר רע, וודאי שאיננה רואה את הבחירה החופשית כדבר גדול, אולם יש להעמידה על מקומה: הבחירה היא תוספת, מקור ההתחייבות היא לא הבחירה, אלא הכפיה. הבחירה מספקת נדבך עליון לבניין הרוחני של כל אחד, אולם אסור לשכוח שהיסודות כפויים הם, אחרת עלול להתמוטט הבניין כולו.
כלפי מה הדברים אמורים?
כיום, כשתרבות הרגש והחשק היא המגדירה את החיוב כלפי דברים, והגישה שמה שלא נעים ונוח לאדם לא מחויב בעשייה, נראה ששיעור זה חשוב מתמיד. עלינו לזכור כי ביסודו הפן הדתי הוא כפוי, ואין אנו חופשיים לבחור. החובה נעלה מהרצון ומהבחירה, והיא קוראת לנו להיות מחויבים לאידיאל נעלה וקדוש[2]. אין אנו מכוונים את חיינו על פי צרכינו האגואיסטים בלבד, אלא תמיד מביטים מעלה, שומעים את הקריאה האלוהית ונענים לה, מתוך כפיית הר כגיגית ומתוך ציווי עז שנישא מקדם עד ימינו אנו.
[1] המאמר מופיע במאמרי הראיה א', עמ' 166. קטע נלמד בחבורה עם זאבי לוין נ"י.
[2] אחד מתלמידי שיעור א' אצלנו הגדיר זאת יפה: היום נפוצה מידי התפיסה שאנו בני חורין העובדים את הקב"ה, במקום להיות עבדיו של הקב"ה.
_____________________________________
And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time
נערך לאחרונה ע"י yishain11 בתאריך 06-06-2008 בשעה 09:13.
|
ראשי
צ'אט
06-06-2008, 09:10
מצב כלאיים
