זו לא המדינה שלנו
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]


מאת נדב שרגאי
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]


בציבור הדתי הלאומי מתרבים הטוענים שיש לבחור בנאמנות לארץ ולא למדינה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P110305/f.0.1103.100.1.9.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
בבוקר סיפר יצחק אמרגי לשרה אשתו: "חלמתי שהבתים והקברים נהרסו על ידי 'האויב'". הוא מסביר: "מבחינתי מדובר באויב, שמגרש אותי"
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
תצלום: לימור אדרי
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
לפני ימים אחדים התעורר יצחק אמרגי, תושב גני טל שבגוש קטיף, שטוף זיעה מחלום ביעותים. בחלומו עומד אמרגי, בן 60, במרכזו של שטח עצום שגולח והוחרב על ידי דחפור צבאי ואינו מוצא כל זכר לבית שבו הוא מתגורר כבר שלושה עשורים. בסצינת חלום נוספת רואה אמרגי את עצמו מחפש את קבר כלתו, אהובה אמרגי, רעיית בנו ראובן, שנרצחה לפני שלוש שנים בציר כיסופים, ואף כאן אינו מוצא כל סימן לקבר ולקברים אחרים שהיו סמוכים אליו. "אני זועק ובוכה", מתאר אמרגי, "אך אין זכר ושריד לקברים, לבתים ולחיים, שממה, ריקנות, חורבן, שואה".

בבוקר גולל אמרגי לפני שרה אשתו את חלומו ובלי שהתכוון לכך פלט: "חלמתי שהבתים והקברים נהרסו על ידי 'האויב'". מיד, כך הוא מספר, "הבנתי שאמרתי דבר נורא על מדינתי". אך לאחר שחלפו כמה ימים, כשהירהר בדבר, הפנים אמרגי את מהות חלומו והיום הוא כבר נחרץ דיו לומר: "מבחינתי מדובר
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P110305/f.0.1103.100.2.9.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
משלחת רבנים, ביוזמת הרב שאר ישוב כהן, הוסמכה להעביר לשרון את ההצעה הבאה: היישובים בגוש קטיף ימשיכו להתקיים, אולי בחסות בינלאומית
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
תצלום: איציק בן-מלכי באויב, שעושה כלפי מעשה אויב ומגרש אותי ואת חברי מבית חיינו. אם חלילה הגירוש ייצא אל הפועל, אחדל לראות את עצמי כאזרח המדינה. אחיה בה כתושב בלבד. אפסיק להצביע, אפסיק להתנדב, ובוודאי שלא אוכל עוד לדבר בה טובות".

אמרגי אינו יוצא דופן בתחושותיו. לא מעטים מתושבי גוש קטיף חווים כיום תהליך רגשי של התנתקות מהמדינה. אבי פרחן, שכבר פונה פעם אחת מביתו בחבל ימית יחד עם קבוצה של תושבים מצפון הרצועה, הרחיק לכת מאמרגי. הוא הודיע בשבוע שעבר שיהיה מוכן להישאר בביתו תחת ריבונות ערבית או בינלאומית. "מוטב לי להיות גולה בארצי ולהישאר בביתי מאשר להיות פליט במדינתי ועקור", אמר פרחן. ההכרעות הפרטיות של אמרגי ושל פרחן ממחישות את הדילמה הגדולה הפוקדת בימים אלה רבים בציונות הדתית, בעיקר ביש"ע ובמידה פחותה בתוך הקו הירוק: איזו נאמנות גוברת - הנאמנות למדינה או הנאמנות לארץ. ובמלים אחרות: מה קודם למה - המדינה או הארץ, מה האמצעי ומה המהות, ומהו האיזון הראוי בין השניים.

סימנים למבוכה ניכרים בשטח - בבתי הכנסת, בקהילות הציוניות הדתיות, במוטיווציה להתנדב לשירות הביטחון ולצה"ל ובבירור בלתי פוסק של היחס למדינה בעקבות ההתנתקות. זה קורה בעיקר בתחומי יש"ע אך גם במוסדות חינוך רבים בתוך הקו הירוק. הביטוי המובהק לשבר הגדול מגולם בדברים שנשא הרב שאר ישוב כהן, רבה הראשי של חיפה, בכנס הרבנים הגדול של מכון אריאל שהתקיים לפני שבועות אחדים. ספק אם יש עוד דמות רבנית שמגלמת באישיותה ובקורות חייה את התפישה הציונית-הדתית הקלאסית כפי שעושה זאת הרב שאר ישוב כהן, בנו של "הרב הנזיר" הידוע (הרב דוד כהן, שקיבל עליו הלכות נזירות). כהן שירת בצה"ל ואף נפל בשבי הירדני יחד עם לוחמי גוש עציון. כמי שלחם יחד עם שרון והיה פקודו, הוא העביר לו מכתב אישי קשה, שלא זכה למענה. בכנס הרבנים האחרון דבריו הממו רבים.

"המצווה הדתית של יישוב ארץ ישראל היא מצווה העומדת כשלעצמה, גם בהעדרה של מדינת ישראל וריבונות ישראל מהארץ", אמר הרב שאר ישוב כהן. "את מצוות יישוב הארץ קיימנו גם כאשר בארץ שלטו הטורקים והבריטים. מדוע לא נוכל להמשיך ולחיות שם גם כשמדינת ישראל מסיגה את ריבונותה מהאדמה?"

ברירת מחדל

"אני שומע את הקולות. בתוך עמי אני יושב", אמר השבוע הרב שאר ישוב כהן ל"הארץ", "אנשים מתקשים לעכל את המציאות החדשה. כשממשלת ישראל מרימה יד לעקור יישובים יהודיים מארץ ישראל היא מאבדת במו ידיה את כל הטעם לקיום המדינה. אי אפשר להתעלם מכך. המדינה היא מכשיר קדושה ולא קדושה. מכשיר מצווה ולא מצווה. אפילו הרב סולובייצ'יק כתב שהוא לא ייתן את ידו להשתעבדות בלתי מסויגת למדינה. זו עבודה זרה. כשהמדינה נוהגת כמדינת כל יושביה, ולא כמדינת היהודים, היחס שלי אליה משתנה. אני מכבד אותה ככל שלטון אחר אבל היא כבר לא 'ראשית צמיחת גאולתנו'. המשמעות המעשית היא שאולי לא נוכל להמשיך בתפילות ובברכות של יום העצמאות".

שאר ישוב אמר דברים דומים בפורום סגור. חלק מדבריו דלפו ופורסמו בעיתון "בשבע". הוא ביקש להיות מעשי. עוד לפני חצי שנה נקבעה פגישה בביתו של השגריר האמריקאי בארץ, דן קרצר, בין רבנים לאנשי דת מוסלמים מהרשות הפלשתינית, כדי לבחון אפשרות שהיישובים ימשיכו להתקיים תחת שלטון פלשתיני. הרב מנחם פרומן היה היוזם והמתווך, אלא שהפגישה בוטלה ברגע האחרון, בעיקר מסיבות טכניות.

היוזמה הפעם, לאחר כנס הרבנים, היתה של הרב שאר ישוב עצמו. בכנס הרבנים נבחרה משלחת ומלבד הרב שאר ישוב שובצו בה גם שני הרבנים הראשיים לשעבר, ישראל לאו ומרדכי אליהו, רבה הראשי של העיר רחובות, הרב שמחה הכהן קוק, ורבה הראשי של העיר רמת גן, הרב יעקב אריאל. החברים הוסמכו להעביר לראש הממשלה את ההצעה הבאה: היישובים בגוש קטיף ימשיכו להתקיים שלא תחת שלטון ישראל, אולי בחסות בינלאומית. מבחינת הרבנים מדובר בברירת מחדל. הם ביקשו פגישה. שרון, לפחות בינתיים, לא השיב לפנייה.

חנן פורת, אף הוא אחד מהמותגים של הציונות הדתית, נחרד לשמע דבריו של הרב שאר ישוב המציע לבחון מחדש את הברכות והתפילות של יום העצמאות. "אין ספק שמבחינת הלכי הרוח הוא מבטא תחושה קשה מאוד של תסכול ושל משבר. אני יכול לתאר לעצמי היסחפות של ציבורים גדולים שלנו לכיוון החרדי, שתבוא לידי ביטוי בוויתור על השירות הצבאי או אפילו בהימנעות מתשלום מסים. גם בתוך המכינות יש מבוכה גדולה. זה לא קשור רק לשאלה אם לסרב או לא לסרב. חלק מהבחורים שם עלולים להישאר נכים מבחינה רוחנית. יותר מכל אני חרד מתחושת אנשים שאומרים: עכשיו זה לא המפעל שלנו. זו לא ראשית צמיחת גאולתנו. אני שומע ביטויים כאלה בכמה יישובים ובכמה קהלים. אני לא מקבל את זה.

"השבר", סבור פורת, "אינו בין ארץ ישראל לבין מדינת ישראל אלא בין ארץ ישראל לבין הנהגת המדינה. המדינה היא עצם המפעל הגדול של שיבת ציון במשמעות הלאומית והממלכתית שלו, והיא מוסיפה להתקיים ולהיות בעלת ערך, ו'יסוד כיסא ה' בעולם', גם כאשר ההנהגה מקלקלת ומועלת בשליחותה. אנו מתפללים לשלומה של מדינת ישראל, שאינה שרון ואינה פרס באופן אישי. אם אני נמצא באופוזיציה לממשלה, זה מכיוון שאני נמצא בקואליציה עם המדינה, עם המפעל, עם הרעיון. המדינה היא יותר מאשר חברת מניות שמבטאת את המניות של כלל הציבור. היא לא רק מכשיר מצווה, אלא מצווה בפני עצמה. זה שהמנהיגות שלה מעלה בשליחות אינו מונע ממני להעלות אותה על נס, לאהוב אותה ולהודות יום יום לקב"ה על קיומה. היתה תקופה שהכוהנים היו מושחתים. האם בשל כך מוסד הכהונה חדל להיות מוסד בעל ערך?"

דניאלה וייס, יו"ר המועצה המקומית קדומים, שאינה מן המתונים דווקא במועצת יש"ע, משלבת בתפישתה הן את ההתייחסות של הרב שאר ישוב כהן והן את זו של פורת: "אני דבקה בגישה שמדינת ישראל היא 'יסוד כיסא ה' בעולם' ו'ראשית צמיחת גאולתנו'. בתוך המהלך הענק הזה, שנקרא עצמאות ישראל בארץ ישראל, יש נפילות אבל הן לא מבטלות את המהלך כולו. לעומת זאת, אם אעמוד בפני הברירה להישאר בארץ או לעקור למדינתי הנסוגה מהארץ, אדבק בארץ. כבר אמרו חכמנו: מוטב יגור יהודי בארץ ישראל בעיר שרובה נוכרים. אני נשארת כאן בכל מצב, אבל אני גם ממשיכה להתייחס אל המדינה כאל 'ראשית צמיחת גאולתנו'".

אתחלתא דשלום

הרב פרומן, רבו של היישוב תקוע שבמזרח גוש עציון, יישוב שאינו נכלל במפות הסדר הקבע של ממשלות ישראל בשנים האחרונות, מחזיק כבר 30 שנה בגישה שיש לשבור את הפרמטרים הרגילים של המחשבה הפוליטית הישראלית. "כאשר הסופר עמוס עוז הביא אלי לפני 35 שנה את אחד מהוגי הדעות של אש"ף, שאל אותי האיש מה זה מתנחל? ומה ההבדל בין מתנחל לבין ישראלי שאינו מתנחל? חשבתי לרגע, ואז אמרתי לו שמתנחלים הם אנשים שמעדיפים את הקשר לארץ על פני הקשר למדינה. כמובן שחטאתי בהכללה, אבל מבחינה אוטופית זו אכן שאיפתי".

פרומן חזר בימים אלה להשקיע מזמנו וממרצו כדי לשכנע הן את עמיתיו המתנחלים והן את הדרג הממשלתי בכיוון הזה. "אפילו הסכם ביילין-אבו מאזן העניק למתיישבים שלא יסופחו לישראל אפשרות בחירה בין התפנות לבין המשך החיים תחת השלטון הפלשתיני. אני מציע לאפשר למי מאנשי גוש קטיף שיחפוץ בכך להישאר במקומו תחת שלטון פלשתיני. ההצעה שלי, שהועברה אל הגורמים המוסמכים בשני הצדדים, אומרת שההתנתקות אכן תהפוך מצעד חד-צדדי לצעד דו-צדדי, לצעד של שלום, שאחד הביטויים שלו יהיה הסדר מסוג אחר בגוש קטיף, הסדר שיבטא את העובדה שאכן מדובר לכאורה בעידן חדש, בעידן של שלום. אני אישית מוכן לעבור לגוש קטיף ולנצל את היחסים שרקמתי במשך 20 שנה עם ההנהגה הפלשתינית, כולל כאלה שהם רלוונטיים גם היום, כדי שההתנחלות אכן תהפוך גשר לשלום. הכיוון שלי מציע לוותר באזורים הללו על התפישה הקלאסית של מדינה ושלטון ולהתרכז בקשר עם הארץ ועם האדמה. לא אתחלתא דגאולה אלא אתחלתא דשלום".

מי שמתבלט בשבועות האחרונים כרב החרד"לי (חרדי-דתי-לאומי) האחרון אולי שמנסה לבלום את זרמי ההתנתקות מן המדינה בקרב ציבורו הוא הרב שלמה אבינר. אחרי שפסק נגד סירוב פקודה, בניגוד לעמדתו של הרב הראשי לשעבר אברהם שפירא, הופץ נגדו פאשקוויל. בשבוע שעבר אף פורסם כי הרב שפירא קרע לגזרים את המאמר נגד סירוב פקודה של עמיתו. השבוע פירסם אבינר דברים נוספים המבקשים למנוע התנתקות מהמדינה.

"בתורה", כותב הרב אבינר, "לא כתוב 'לאומי-דתי'. כתוב: עבודת ה', כתוב: עם ישראל, כלומר, עם ישראל כולו. לא מטריד אותנו מה טוב לציבור הדתי-לאומי אלא מה שטוב לכלל ישראל, מה שיעזור לעם ישראל. הגאולה", הוא מסביר, "היא קמעה קמעה... לא הכל בבת אחת. אור וחושך משמשים בערבוביה ולאטו כובש האור את דרכו. לפעמים, באורח זמני, גם החושך מנצח... באמצע התקדמות האור יש גם משברים ונפילות... איננו פועלים לבדנו, אלא דרך עם ישראל ומדינת ישראל... צריך סבלנות. סבלנות אינה ויתור. איננו מוותרים על מאומה. אל תגיד: נגמרה המדינה. גמרתי עם המדינה. לא גמרנו כלום. לא עם העם ולא עם המדינה ולא עם הצבא. רק התחלנו. עתה אנו במבחן גדול... הנני להודיע: אני אוהב את גוש קטיף ואני אוהב את צפון השומרון, אך את עמי אני אוהב מעל הכל".

אבינר, כך נראה, נהפך בדיעבד למייצג הקו המתון יחסית שנוקטת גם מועצת יש"ע, שלפיו בכל מקרה, גם אם הפינוי יתרחש - ההתנתקות לא תביא להתנתקות מקבילה של ציבור המתיישבים ממדינת ישראל.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...0&itemNo=550684
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.