
16-03-2005, 20:21
|
|
|
|
חבר מתאריך: 07.09.02
הודעות: 1,588
|
|
|
הדברים מאיפה שאני רואה אותם:
קודם כל, את טועה כשאת טוענת שאנשים מתוך הקהילה לא יוצאים נגד המצעד. למעשה, זה מאוד פופולרי לצאת כנגדו. ולא רק נגדו אלא גם נגד תופעות חריגות אחרות כמו הופעות של דראגקווינז. ופופולרית גם הפגנת בורות לגבי טראנסקסואלים וכו' וכו'. זו גישה שמרנית וכנועה שאומרת - "אני שונה, אבל ראו כמה אני דומה לכם, ומתוקף זה - קבלו אותי".
בתקופה של לפני היציאה שלי מהארון, וזמן מה אחריה, לפני שנתיים-שלוש, גם אני חשבתי כך. לזה התווסף ביקור שלי במצעד לפני מספר דומה של שנים. שנאתי כל רגע. במבט לאחור אני מבין שזה לגיטימי לחלוטין לא להנות במצעד כזה, כי זה לא הסגנון שלי - אבל היציאה הגורפת נגדו היא בעיניי התחסדות וצביעות.
בהנחה ואנחנו לא מתעסקים בטענת ה"על מה כבר יש להם להתגאות?", אגיד שאני לא רואה סיבה לצאת נגד ססגוניות שאינה פוגעת באיש. הטענה כאילו המצעדים רק מזיקים לענייני הקהילה ההומולסבית (וכו', השם המלא שאינו פוגע באיש) היא סוג של כתב אשמה כנגד החברה, וזה לא אומר שיש להיכנע לתכתיב. הפגנות סולידיות לא יעשו את הרעש שעושה תהלוכה צבעונית, ואולי יש פה גם ניסיון להתחבר לקהל צעיר יותר כדי לחנך לסובלנות בשלב מוקדם. ואולי רוצים לשמוח פעם בשנה, בצורה קהילתית, ולשחרר את הלחץ היומיומי של חברה בה אתה צריך לשקר ולהסתתר ולהיות אדם שאתה לא.
כאמור, אני לא מתחבר לזה באופן אישי, ולכן אני גם נמנע מלהגיע למצעדים לרוב, אבל אני דווקא נוטה לראות את האווירה כליברלית ופתוחה. אני לא חושב שיש פה פרובוקציה, יותר כמו עקיצה. והעקיצה דווקא במקומה בעיניי.
|