ניצניה הראשונים של יחידת העילית 8200 החלו כבר בשנות ה-30. ותיקיה חוזרים בזמן ומשחזרים כיצד הוקמה ומהיכן שאבה את יכולותיה
עמיר רפפורט | 14/10/2008 13:00
עמיר רפפורט | 14/10/2008 13:00
את הסיפור הזה אפשר לפתוח בתחילת ,1948 אי שם בפאתי השטח הפתוח של בית הספר החקלאי מקווה ישראל. למנהל בית הספר נאמר על ידי אנשי ההגנה שהצריף החדש שנבנה שם אמור לשכן שומרים שיצפו על הדרך כדי לאבטח אותה. שיקרו לו. לקח לו שנים לגלות שממש מתחת לאפו, מתוך הצריף, נחפרה מנהרה אל כבל טלפון תת קרקעי, שעבר מירושלים, דרך מרכזת הטלפונים הבינלאומית שפעלה אז ביפו, עד למצרים. כך יכלו המאזינים לצותת לאלפי שיחות שהתנהלו דרכה.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין:
http://www.nrg.co.il/images//archive/300x225/985/303.jpg]
חיילות מודיעין בשנות השמונים צילום: ראובן קסטרו
ההאזנה החלה בחודש פברואר, והתנהלה במשך 24 שעות ביממה. בגלל הקושי להגיע אל הצריף היו משמרות שנמשכו אפילו 20 שעות, עד שבוצעה החלפה. המאזינים רשמו את תוכן השיחות על גבי טפסים. שליחים מיוחדים יצאו עם הטפסים האלה למטה הש"י (שירות הידיעות) בתל אביב כמה פעמים ביום. התוצאה הצדיקה את המאמץ: נקלטו ותומללו שיחות בין ראשי כנופיות שתכננו התקפות על יהודים, שיחות מדיניות של פוליטיקאים בבירות ערב וכן שיחות בין ערבים לבריטים.
במאי ,1948 כאשר הבריטים עמדו לנטוש את הארץ ופלישת צבאות ערב עמדה בפתח, נקלטה, למשל, שיחה בין קצינים בריטים לערבים. הבריטים מסרו בה את השעה המדויקת שבה הם עומדים לנטוש את המחנה הגדול של מרכז הארץ, שכונה אז תל ליטוינסקי, כיום תל השומר. המידע הזה הפך בתוך שעות ליקר ערך. בזכותו הגיעו כוחות ההגנה אל המחנה דקות לאחר שהבריטים פינו אותו והשתלטו עליו ללא ירייה אחת.
אבל צריך להתחיל עוד קודם. נכון שבאופן רשמי ציינה לאחרונה יחידה 8200 שישים שנה להיווסדה של מי שנחשבת כיום ליחידה הגדולה בצה"ל ובוודאי לאחת היחידות היוקרתיות האיכותיות והעשירות ביותר בצה"ל. אבל שורשיה של יחידת האיסוף הצה"לית, המתמחה בהאזנות, נטועים, מתברר, כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת.
ההתחלה
שחזור שעשינו מגולל לראשונה את הסיפור המלא של הקמת מערך האיסוף, בהתבסס על עדויות ועל תיקי היחידה, חומר גנוז מארגזי מודיעין וכמה מחקרים שראו אור, בהם מחקר של איש השב"כ לשעבר אסא לפן ז"ל וספר על ניצני המודיעין שחיבר ההיסטוריון יואב גלבר.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין:
http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/985/338.jpg]
מנחם בידרמן מוותיקי 8200 צילום: ראובן קסטרו
מתברר שהעגל החל לינוק מיד כשהפרה החלה להניק. "שירותי ההאזנה הישראליים החלו כאשר הבריטים החלו ב־1935 לפרוס ברחבי הארץ רשת קשר אלחוטית, שהייתה מבוססת על שידורי מורס", מספרים ותיקי המודיעין. השידורים היו מוצפנים, והיה צריך מפתח לכתב סתרים, שיהפוך את האותיות לרצף של מילים בעלות משמעות. לשם כך היה צורך בדוגמה של מילה אחת מפוענחת, לפחות.
מנחם בידרמן, בעברו קצין ביחידה, המשמש בהתנדבות כהיסטוריון של ,8200 אומר שבתחילת הדרך היעד להאזנות היו רק הבריטים. ההתחלה גם הייתה מאולתרת, והתבססה על יוזמות מקומיות, בעיקר של אנשי הגנה בתל אביב. אבל פרוץ
המרד הערבי בשנת 1936 ובעקבותיו ההגבלות החמורות על התפתחות היישוב היהודי במסגרת הספר הלבן הפתיעו את הנהגת היישוב היהודי, שהחליטה מיד להקים שירות מודיעין מקצועי.
שירותי מודיעין בכל העולם מבוססים באופן היסטורי על שני תחומים עיקריים: ידיעות שמקורן בהפעלת סוכנים אנושיים, מודיעין המכונה בשפה המקצועית "יומינט" ומודייעין המבוסס על קליטת אותות אלקטרוניים, כלומר בראש ובראשונה ציתות לרשתות תקשורת, לכך קוראים אנשי המקצוע "סיגינט". העדיפות המוחלטת של הש"י הייתה להשקיע את המשאבים המועטים בגיוס סוכנים בקרב הערבים, במקביל להחדרת אנשי הגנה אל שורות המשטרה הבריטית.
גם למנהיגים יש מתברר חולשות אנושיות
לא קל היה לשכנע את מטה ההגנה שיקציב את הסכום הזעיר, שהיה דרוש לרכישת מכשיר קליטה והתקנתו להאזנה, כתב בשעתו אפרים דקל, מפקד הש"י בתל אביב בתחילת דרכה. לבסוף השיגה מפקדת הש"י הלוואה של 9 לירות, שבעזרתם הורכב מכשיר קליטה עם אנטנה מוסווית בביתו של אבא כהן ברחוב בן יהודה בתל אביב. את התחנה איישו 20 חניכי גדנ"ע מאומנים בקשר, שהאזינו להודעות המשטרה למרכזים, לחופים ולבולשת.
מי שקיבל את האחריות הישירה על פיתוח מערך ההאזנה, היה מרדכי ורצמן (אלמוג,( שעלה מרומניה בתחילת שנות ה־30 בגיל .16 ורצמן למד פענוח אותות מורס במסגרת התיכון גימנסיה הרצליה ובגיל 21 גויס למשטרה הבריטית ביוזמת ההגנה, שם עבר גם קורס אלחוט. בפברואר 1939 הקים חוליית האזנה לבריטים, הפעם בדירה צנועה ברחוב סוקולוב.
ועדיין נותרה בעיית הצופן. דקל: "גם אנשי הקשר הבריטים בעצמם לא ידעו את הצופן. בכל מרכז היה קצין פענוח שהיה היחיד שידע את הקוד. אבל לא אמרנו נואש. חודשיים לאחר פתיחת התחנה הביא חברנו יצחק גלדסטון ז"ל (שהיה שוטר במשטרה הבריטית - ע.ר) את מילת הקוד הראשונה שאפשרה פענוח. חמישה אנשים הוקצו לפענוח הצופן במקביל לרושמי הידיעות עצמם. לפעמים עבדו במשך ימים ולילות בשיטות מתמטיות עד שפענחו. קראנו הכל. היו ידיעות על עוצר, מאסרים, חיפושים, תפיסות נשק ולכידת ספינות הברחות של נשק. בסך הכל האזנו ל-־74 תחנות אלחוט של המשטרה והבולשת, והידיעות שהושגו באמצעותה מנעו כישלונות אינספור."
גם למנהיגים יש מתברר חולשות אנושיות. לבן גוריון היו כמה. אחת מהן למרבה המזל הייתה ההתמכרות לקריאת תמלילי ההאזנות. לא פלא שעם הזמן תחנות ההאזנה זכו לפופולריות אצל הנהגת הישוב. בנוסף לבן גוריון נהנו מפרותיהם באופן ישיר רק קומץ בכירים נוספים בצמרת ההגנה והסוכנות היהודית, ראשי המוסדות של המדינה שבדרך. החשאיות הייתה כל כך גדולה, שאנשי מערך ההאזנה בתל אביב לא ידעו שקמו להם מתחרים במחוזות הש"י בחיפה ובירושלים.
עדכון צפנים מדי שבוע
בתל אביב חוליות ההאזנה עברו לעתים קרובות מדירה לדירה. המקלטים ששימשו אותם לצורך יירוט התשדורות הבריטיות היו מסוג האליקרפטר, מכשירים אזרחיים של חובבי רדיו בכל העולם, שנראו כמכשירי רדיו תמימים כלפי חוץ. בירושלים זכתה רשת ההאזנה לכינוי "שפ"ן" - ראשי התיבות של שירות פענוח נסתרות.
גם בירושלים הוחלפו דירות האזנה לעתים קרובות. יוצאת דופן במושגי אותם ימים היתה ההאזנה לועדת האו"ם, אונסקופ, שחבריה הגיעו לישראל בשנת ,1947 כדי לנסח את ההמלצות על עתיד ארץ ישראל, לימים תכנית החלוקה. ראשי היישוב רצו לדעת מה מתרחש בדיוני הוועדה החשאים, כדי שיוכלו להגיע מוכנים להופעותיהם בפניה. הפתרון היה יצירתי: בעזרת עובדי דואר יהודים הותקנו מכשירי האזנה בארובת חדר ישיבות של הוועדה. מכשירי הציתות חוברו לקו טלפון, שהוליך לחדרו של זאב שרף, סגן האחראי על הש"י בירושלים בעברו והמזכיר המדיני של הסוכנות באותם ימים.
הישג גדול אחר בירושלים קשור דווקא לתחום פענוח הצפנים. באחד הימים נודע לש"י שניתן להוציא לכמה שעות מכספת בריטית בעיר את ספר הצפנים של המברקים בין לונדון לירושלים ולשאר מרכזי האימפריה הבריטית. ההכנות למבצע נמשכו חודש. בלילה הגורלי הצליחו אנשי הגנה שתולים בשירות הבריטים להעבירו לאנשי הש"י. אלו נדרשו לצלם במשך כמה שעות, בטכניקה פרימיטיבית, 450 עמודים תחת אור פרוז'קטור ענק שהוצב בתוך משרד הש"י במטה הסוכנות היהודית בעיר. אחר כך הוחזר לכספת.
נוהל עקשני אחד העיק על אנשי הש"י. הבריטים נהגו לעדכן את הצפנים מדי שבוע, וכדי להשיגם נאלצנו לשקוע בעבודה בלתי נגמרת, כמעט סיזיפית. בטבריה הושג הצופן אחרי ששוטר יהודי הוציאו מכיס מעילו של קצין בריטי עמית. בתחנות אחרות שוטרים יהודים, מגויסים לש"י בחשאי, היו מכניסים ניירות העתקה למכתבים של קצינים בריטיים עמיתים.
עד שהבריטי היה שתוי לגמרי
השוטר אליעזר גרטסמן נהג להיכנס עם מפתחות למשרדי הבולשת בתל אביב בקומה העליונה ופשוט להעתיק צופן בכל שבוע. לובה אליאב, איש הש"י ולימים חבר כנסת, בילה שעות בבית קפה בכפר סבא עם קצין בריטי מתחנת קלקיליה, עד שהבריטי היה שתוי לגמרי, והוא היה יכול לגנוב ממנו את הצופן העדכני בלי שירגיש.
מתסכלת יותר העובדה כי פעמים רבות לא ניתן היה לעשות שימשו במידע "חם" וגורלי, בגלל מחסור באמצעי קשר. ב-3 בפברואר ,1946 למשל, אפשר היה למנוע אבדות קשות לפלמ"ח בעת התקפה על תחנת המשטרה הבריטית "שרונה" בלב תל אביב, כיום הקריה, אילו ניתן היה להעביר למפקד הכוח דני מס את הידיעה שצותתה, לפיה הבריטים כבר נערכו מבעוד מועד לסכל את ההתקפה.
למרות התפתחות מערך ההאזנה לרשת הקשר האלחוטית של שלטונות המנדט, חשיבות הציתות לתשדורות המורס הפכה משנית ככל שחלף הזמן. המקור החדש לידיעות בעלות חשיבות מודיעינית עצומה היו אינספור שיחות טלפון שיצאו מתוך מרכזות טלפונים האזוריות. חיפה הייתה החלוץ: מערך ההאזנות של הש"י בעיר היה מבוסס ברובו מלכתחילה על חיבור למרכזיה הבינלאומית. ההישג הזה נזקף לזכות אברהם שרוני, איש הש"י ומורה לערבית בבית הספר הריאלי ומאוחר יותר ב-,8200 שגייס "חפרפרות" מבין עובדי המרכזייה היהודים.
הסידור היה יעיל, גם אם לא מתוחכם במיוחד: בטכנולוגיות הטלפון הפרימיטיבית של אותם ימים אנשי הש"י במרכזיה יכלו לנתב שיחות בעלות חשיבות מודיעינית לקו שבאמצעותו ניתן היה לבצע ציתות ללא שום מאמץ. השיחות שיורטו ונרשמו על ידי הש"י בזמן אמת היו של כל קציני הצבא והמשטרה הבריטיים באיזור הצפון, וכן של מנהיגי הערבים בחיפה ששוחחו לעתים קרובות עם גורמים בלבנון ובסוריה וקיבלו מהם הנחיות.
כך למשל יורטה במרץ '48 שיחת טלפון, ממנה עלה שנציג המפקדה הערבית יצא לביירות לרכוש נשק לכוחות הערביים בצפון. רדיו קול ישראל המחתרתי שידר את הידיעה, בלי לציין את מקורה, בתקווה שהשליח יחשוש שהתכנית נחשפה ויחזור לארץ ללא הנשק. אבל האיש התעקש להביא את הנשק, ובדרכו חזרה אף התקשר לתת התראה למפעילו על הגעתו עם משאית הנשק. בעקבות השיחה התארגנה חטיבת כרמלי במהירות לארוב למשאית על הכביש המוביל לחיפה ליד קרית ביאליק. בהתקפה על המשאית, ב-17 במרץ, החל למעשה הקרב על חיפה, עד לכיבושה המוחלט של העיר.
"מי נתן את ההוראה"
גם מרכזיות הטלפון ביפו ובירושלים היו מעיין בלתי פוסק לידיעות מודיעיניות איכותיות ביותר. במרכזיית יפו אפשרו עובדים יהודים האזנה לשיחות של המשטרה והצבא ולשיחות בינלאומיות. מתוך הכבל המרכזי הועברו בחשאי כבלי משנה אל חדר בבית הדר בכביש יפו פתח תקווה, ובמשך שמונה שנים עבדו בו משמרות של אנשי ש"י יום ולילה. צותתו שם שיחות של הבולשת, המפקד הצבאי העליון ובעלי תפקידים אחרים.
בירושלים שיחות הטלפון של המרכזייה נותבו למרכז האזנה סודי במרתף של בניין הסוכנות, שאיש לא היה רשאי להתקרב אליו ללא אישור מיוחד. את הרשת שכונתה "ארנבת" הקימו המהנדס שלמה מארי ואיש הש"י יצחק גסקו. ההאזנה לשיחות הטלפון בירושלים הייתה כל כך אינטנסיבית עד שהתחושה של המאזינים הייתה ש"ידענו הכל. כאילו לא קרה דבר בירושלים שלא יכולנו לחזות מראש. אבל כמובן שהתחושה הזאת הייתה מוגזמת."
וכרגיל, כשמתחילים להאזין גם לא מצליחים להתאפק מלעשות שימוש בכלי האפקטיבי הזה גם לרעה. הש"י, מתברר, התעניין לא רק בכוחות בריטיים וערביים. בירושלים בוצעה האזנה גם לנטורי קרתא, שנחשבו עוינים את הרעיון הציוני, ליהודים שנחשדו בבגידה, לקונסולים, לעיתונאי חוץ ולאנשי כנסיה. מאמץ מיוחד, איך לא, הוקדש להאזנות לחברי האצ"ל והלח"י. אגב גם לארגונים המחתרתיים האלו היו שירותי מודיעין משלהם, אבל לא בהיקף של הש"י.
בחידון על מורשת המודיעין שנערך בחיל המודיעין בשבוע שעבר, נדהמו מאות מאנשי החיל, כולל מפקדיו, לגלות כי יחידת ההאזנה של מרדכי אלמוג, שנחשבת לגוף שממנו צמחה יחידה ,8200 נסגרה בפועל במהלך שנת ,1947 למרות הצלחותיה. בדיקות שעשו ההיסטוריונים של המודיעין לא הצליחו לגלות "מי נתן את ההוראה."
"לא פעם ידעתי ממש איפה עומד ליפול פגז"
למרבה המזל, התעקש אלמוג להמשיך להחזיק מקלט רדיו אחד וכמה מאזינים מתנדבים. מה שאפשר לו להביא חצי שנה מאוחר יותר, במרץ ,1948 לאיסר הראל ידיעה חמה על כך שכוחות לגיון ירדניים נערכים להצטרף לקרבות. הראל, שהתרשם מהידיעה, נדהם לגלות שמערך ההאזנה האלחוטית פועל במתכונת מצומצמת מאד. הוא שאל את אלמוג: "מה אתה צריך כדי לחזור לפעילות מלאה,"? אלמוג ענה: 1,500" לירות." הראל הסכים, והיחידה קמה לתחייה.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין:
http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/985/335.jpg]
יומי עיני מוותיקי 8200 צילום: אריק סולטן
האלחוטן לשעבר יומי עיני מספר כי "בזמן המצור על ירושלים ההאזנה אצלנו נעשתה בתנאים קשים ביותר. אחרי שהבריטים פינו את העיר, עזבנו את דירות המסתור והתמקמנו במחנה שנלר. ההאזנה התבצעה תחת אש בלתי פוסקת, ולא פחות חמור מכך בתנאי רעב. את פרוסות הלחם שהייתי זכאי להן נהגתי להביא הביתה, לאחותי הקטנה, כי ידעתי שלאזרחים יש אפילו פחות."
עיני מספר כי "יום אחד, עוד במהלך המצור, מפקדי שלמה דהן אמר לי "בוא ניסע לאבו גוש, אולי נצליח לשמוע משם את רשתות התג"מ, תדר גבוה מאוד, באמצעים שהבריטים השאירו אחריהם. כשהגענו לאבו גוש ראינו שתחנת המשטרה הבריטית הייתה נטושה לגמרי. חיברנו מכשיר האזנה לאנטנה הבריטית, ובבת אחת קלטנו את כל רשתות הקשר של הכוחות הירדניים שהיו כבר בסביבה, ונשמעו בברור, כשהם מדברים ממש בערבית, ולא באמצעות קוד המורס.
"אני זוכר שבמשך יומיים שמענו את כוחות הארטילריה הירדניים שהיו מוצבים במתחם נבי סמואל מצפון לירושלים, כשהם מטווחים מטרות יהודיות בתוך העיר. לא פעם ידעתי ממש איפה עומד ליפול פגז ושעומדים להיפגע יהודים, אבל הייתי מתוסכל, מפני שלא היה ברשותי שום מכשיר קשר, שהיה מאפשר להתריע. פשוט ידענו לאן הירדנים עומדים לירות - ולא יכולנו לעשות עם המידע הזה כלום."
"האינטנסיביות של ההאזנה בתקופת המלחמה הייתה עצומה"
האמת ההיסטורית היא שלמרות שפע ידיעות מועילות מאוד לצרכים טקטיים, הש"י לא סיפק להנהגת המדינה שבדרך התראה קונקרטית ובהירה על הפלישה הממשמשת ובאה של כל צבאות ערב, מיד אחרי הכרזת המדינה. הסיבה לכך היא שבאותם ימים לא היה מערך מחקר מודיעיני מפותח, שיחבר את חלקי הפסיפס מן הידיעות הגולמיות השונות, לכדי תמונת מצב רחבה וכוללת.
אבל בצה"ל למדו בכל זאת להבין את חשיבות מערך המודיעין והאפקטיביות של מנגנון ההאזנות. ביוני ,1948 בשיאם של הקרבות, לאחר הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב, החל צה"ל להתארגן על בסיס יחידות ההגנה והפלמ"ח. ב-19 ביוני 1948 יצא מהמטה הכללי מכתב המבשר על הקמת ש.מ 2, שהפכה לימים ליחידה 181 ואחר כך 8200.
היחידה במתכונתה החדשה התמקמה בשלב הראשון בבית האדום ברחוב הירקון, ולאחר כיבוש יפו בבית הייכל, ביתו הפרטי של ראש העירייה לשעבר, שברח לאחר התבוסה הצבאית עם מרבית תושבי עירו. מפקדה הראשון היה מרדכי אלמוג, האלחוטן הראשון, שנתקל תחילה במכשול בלתי צפוי: קרב על הבכורה מול מרכז ההאזנה "שפ"ן" בירושלים, שלא היו מוכנים לקבל את מרותם של התל אביבים. תל אביב וירושלים המשיכו לפעול לגמרי בנפרד, אפילו בלי להעביר ביניהם ידיעות, שיכולות היו לסייע בהבנת תמונת המודיעין משותפת.
רק עם הסרת המצור מעל מערב ירושלים הגיע רגע האמת והיחידות אוחדו. יומי עיני, שהוצב ברמלה: "האינטנסיביות של ההאזנה בתקופת המלחמה הייתה עצומה. סיפקנו מידע מודיעיני שהיה קשור לקרבות על לטרון. שמענו מרמלה את הכוחות הירדניים וגם כוחות עיראקיים שהגיעו לעזור להם." זאב חוסני, מוותיקי היחידה, מספר כי הוא הוצב במלחמה רוב הזמן במרכז האזנות בבאר טוביה, שממנו הקשיב לרשתות הקשר של הכוחות המצריים בכיס פלוגה, מחנה פלוגות של היום, ליד קרית גת. אחד המפקדים שם היה גמאל עבד אל-נאצר, לימים נשיא מצרים.
עד כמה תרם מערך האזנה הצעיר להצלחה במלחמת השחרור ניתן ללמוד מסיפור הקרב על העיר לוד במהלך מבצע דני ב-10 ביולי .1948 במסגרת הקרב יצא כוח גדול יחסית מחטיבות הראל, יפתח, אלכסנדרוני וקרייתי לכיוון העיר. ההאזנה לקרב נעשתה מבית הייכל ועל ידי חוליית האזנה ניידת שהוצבה בבית ישן באזור. במפקדה עסקו מסביב לשעון בפענוח כתבי הסתר של הצופן הירדני, שהיה מתקדם מאד משום שהיה מבוסס על שיטות של הצבא הבריטי.
המעבר לגלילות
ב-10 ביולי בערב פרץ גדוד קומנדו בפיקודו של משה דיין אל תוך העיר לוד, אך מצב הלוחמים בתוך העיר היה קשה מאד, כמעט אבוד. למרבה המזל, לקראת בוקר ה-11 ביולי נקלט מברק מוצפן של הלגיון לכוחותיהם בלוד, שבו נאמר: "על הפלוגה החמישית והמשטרה לסגת... עליהם להגיע לדיר טריף ולחבור לכוחותינו."
עד היום יש ויכוח בין אנשי מודיעין אם תוכן המברק היה אמיתי או שמדובר היה בזיוף מתוצרת בית, שנועד להעלות את המורל של דיין ואנשיו. כך או אחרת, כוח הקומנדו הישראלי לחם בחירוף נפש. הערבים ברחו. גם בכיבוש באר שבע ב-20 באוקטובר ,1948 העיד פענוח תשדורות מצריות על מצוקה קשה של האויב, מידע רב ערך, שסייע לכיבוש העיר. באותם ימים גם נכנסה לשימוש בחיל הים המצרי שיטת הצפנה, אשר פוענחה במאמץ רב על ידי יוסף ג'יליס, לימים פרופסור למתמטיקה, בשיתוף עם פרופסור בשם פולצקי מהאוניברסיטה העברית. פענוח שיטת הצופן הוביל למידע שאפשר את הטבעת המשחתת המצרית המרשימה ביותר, האמיר פארוק.
בדצמבר 1948 הגיע ראש הממשלה דוד בן גוריון לביקור ראשון אי פעם ביחידת האזנה הצה”לית. בסיומו החליט בן גוריון הנפעם להקצות ליחידה לא פחות מ-100 אלף דולר לרכישת אמצעי האזנה חדשים. אריה סורקיס, מוותיקי 8200 סיפר: "למרות הכסף שהעביר בן גוריון, נחשבה היחידה לענייה למרבה המזל, השוק העולמי היה מוצף אז במכשירי האזנה ששימשו את כוחות הברית במלחמת העולם השנייה, ויכולנו לרכוש את הציוד בעלות נמוכה מאד."
יומי עיני, שכבר הפך בינתיים לקצין ביחידת ההאזנה הממוסדת, הוא השתחרר משירות קבע לימים בדרגת סגן אלוף, מספר ש"בשנת 1952 הפתיע אותו מרדכי אלמוג, כאשר העמיד לרשותו רכבעם יריעות ניילון שעדיין מצפות את המושבים. אלמוג אמר לי: 'קח את הרכב, סע לרמת השרון. יש שם בסיס כמעט נטוש שהנח"ל השתמשו בו. אני רוצה שתיפגש עם ראש המועצה, ותסגור איתו שהבסיס יעבור לרשותנו."' וכך קם המחנה בגלילות, שמשמש את יחידה 8200 עד היום.
את הבסיס הזה אמורה 8200 להחליף בעוד כמה שנים במחנה חדש ממזרח לבאר שבע. צעד סמלי עבור היחידה, שאינה דומה במאומה ליחידת האיסוף שהוקמה באופן רשמי לפני 60 שנה. 8200 נחשבת היום לאחת מיחידות ההאזנה המתוחכמות בעולם, מצוידת בטכנולוגיה שיכולה להיחשב דמיונית, אבל עדיין אמונה על הכלל שהשתיקה יפה לפעילותה. את מלוא הישגיה ניתן רק לנסות לדמיין על סמך מקרים מדווחים נדירים, כמו יירוט שיחה בין מלך ירדן חוסיין ובין נשיא מצרים נאצר ערב מלחמת ששת הימים.
ראשי
צ'אט
15-10-2008, 09:28
מצב כלאיים
