השעה 3 לפנות בוקר.
העיר ישנה, רק אני מתהפך במיטה ולא מצליח להרדם.
אחרי כמה שעות טובות של נדודי שינה אני יורד מהמיטה, הסיכויים שלי להרדם כבר נעלמו.
אני יוצא מהחדר ופונה למטבח. מוציא מהארגז כוס שפילחתי מהבית של אמא, ופותח את הברז.
ריק.

שוב ניתקו את המים, ועל הגז בכלל אין מה לדבר.
כבר כמה שבועות שאני במלחמה עם כל החשבונות האלו.
את החסכונות של אמא לקחו ההוצאה לפועל, בעצם את הכל הם לקחו, רק כמה כלי מטבח וטלביזיה שהצלחתי להגניב נשארו.
את החסכונות שלי גמרתי על הכדורים המזדיינים האלה.
כמה שהיה עוזר לי עכשיו איזה כדור או שניים, אפילו פשוט סיגריה...
אני שם מעיל וכפכפים ויוצא מהדלת.

המעלית שוב לא פועלת. בדילוגים אני יורד 5 קומות ויוצא לרחוב.
אני זוכר את הרחוב הזה כל כך שונה... חנויות קטנות ורועשות, וילדים על כל ספסל,
מסתירים באצבעות סיגריה שגנבו מהחפיסה של אבא.
אני לא מתגעגע...
גם אז לא היה כל כך טוב, אני פשוט זוכר.
מותש מהמחשבות אני פונה הביתה. לדירה, ס'תאמרת. בית זאת מילה גדולה מדי בשביל החורבה שלי.

והנה, הוא עומד ליד הדלת, חוזר אלי שוב.
הוא ילד מבית טוב, עם הורים, השכלה, עבודה וכל הסיפור.
כל כך שונה ממני, אבל כל כך דומה. ואולי פשוט זה הפכים נמשכים.
-"שוב המעלית לא עובדת?"
הוא לא יודע לפתוח שיחה, אני תמיד זה שצריך להתחיל שיחה רצינית משאלות הקיטבג שלו.
אני שואל מה הוא עושה כאן, שוב.
הוא מוציא את היד מהכיס ומפתח נתלה לו בין האצבעות.
-"בוא אלי, אתה לא צריך לסבול בחור הזה."
אני צריך להגיד לא, אבל זה בסדר...
לבן אדם כמוני לא אמורה להיות הערכה עצמית גם ככה.
אני ממשיך להביט בו, והוא מתקרב בצעדים קצרים, שם לי יד על הלחי ותוקף את השפתיים שלי.
הוא אף פעם לא ידע להתנשק, אבל עם המחים שהוא מציע...
אני שוב עומד למכירה.

הי, וברוך הבא לפורומנו הקט אך המתחזק מיום ליום! טוב לראות כוחות חדשים בשטח

יש מס' תיקוני הקלדה-
במקום "ס'תאמרת"- נכון לכתוב "ז'תומרת"
במקום "מחים"- "מחיר"
----------------------------------------------------------------------------------

ועכשיו לעניין- אהבתי מאוד את השימוש בשפה האישית כל כך. אני לא יודעת אם זה נעשה בכוונה תחילה, אבל יש משהו בעל קסם בשימוש במילים לא ספרותיות בעליל. אהבתי גם את תיאור הסיטואציה- כמעט אפשר לצלם מזה סצנה.

תמשיך, עשית לי תיאבון