לאחרונה החלו בתי המשפט לענייני משפחה להתערב בהליכי הכפייה נגד סרבני גיטין למשל פסיקת פיצויים מזונות מוגדלים וכו'. מצב זה של תפיסת ממון הבעל בניגוד לדין תורה עשוי במקרים מסוימים להוות כפייה למתן גט שגם היא לא תמיד עומדת בכללים ההלכתיים. מצב זה עלול לגרום לכך שהגט שלא נמסר מרצונו החופשי של הבעל נחשב לגט מעושה בפרט אם פסיקות אלו ניתנות לאחר מתן הגט.
(אחד מהמקורות לעניין זה נמצא בפתחי תשובה שהביא מתשובת הרשבץ באבן העזר סימן קל"ד, בסימן קנ"ד שעוסק כולו בנושא הכפייה למתן גט. וכמו כן אוצר הפוסקים הוציא ספר שכולו יוחד לדיון בנושא זה)

אין באמור לעיל כדי להצדיק ולו במעט את תופעת הסרבנות (משני הצדדים - גם האופצייה להתר מאה רבנים אינה פשוטה כלל להשגה), אך בכוונתי ליחד את הדיון אך ורק לנושא מצמצם זה של ההשפעה האפשרית של התערבות זו על כשרותו של הגט.
יודגש כי מסגרת הדיון יוצאת מקודת הנחה כי כל הנוגעים בדבר מעוניינים בהסדר העונה על דרישות ההלכה. כלומר כל תגובה בנוסח מי צריך את מערכת הרבנות סוטה מהדיון שאותו אני מעוניין לעורר ואני גם מניח שמקומה באשכול חדש ובפורום אחר. מסגרת הדיון מבחינתי היא אך ורק בנושא ההשפעה ההלכתית שיש להתערבות זו.
אשמח לקבל תגובות

כשיש הצדקה לכפות על הבעל לתת גט לאשתו, מלקים אותו בית דין, עד שיאמר: "רוצה אני", ויכתוב גט.
אף על פי ש"גט מעושה" שניתן אחר כפייה ולחץ, ולא מרצון של המגרש - פסול; גט שנכפה על הבעל על ידי בית הדין, אינו גט מעושה, והוא כשר.

הרמב"ם (הלכות גירושין, פרק ב, הלכה כ) מבאר, שהטעם לכך הוא:

"שאין אומרים אנוס, אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה, כגון מי שהוכה, עד שמכר או עד שנתן. אבל, מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצווה, או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך, זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, ורוצה הוא לעשות כל המצוות, ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו, ואמר: 'רוצה אני', כבר גרש לרצונו".

www.meirtv.co.il