המכֵה בגונג

הקריאה הגיעה שנית לכפרינו השליו. שליח המלך, רכוב על סוסו השחור, ארשת פניו קודרת, רכב בסערה ועבר את שומרי השער, היישר אל ביתו של שליט הכפר. אנשינו, מרגישים מיד שמשהו אינו כשורה, עוצרים על מקומם, ידיהם האוחזות בדליים ובמושכות הסוסים והצאן רועדות. רוח קרירה המנשבת דרך בגדיהם האפורים לא מצליחה להרגיע את הגוף המתוח והמיוזע.
הכפר כולו שקט לרגע, רק נקישות הפרסה של השליח מהדהדות באוויר הריק. קול הנפת הגלימה של השליח, בעודו עולה במדרגות אל בית השליט, וצליל הדלת הכבדה, הנסגרת מאחוריו מבתרים את אוויר הכפר. דממה. ידי כבר מזיעה להפליא. אני קורא את הדאגה במבטי האנשים, את הפחד בידיהם, הממהרות לחפש את ילדיהם ונשותיהם. הם כבר מרגישים שמונחת לפניהם תקופה של בדידות.
הדלתות של בית השליט נפתחות בתנופה, והשליט יוצא במהירות החוצה. לרגע הוא שותק, בגדי הלבן שלו בוהקים בשמש, ממקדים את תשומת הלב של הכפר כולו. השליט מחפש בעיניו אדם מסוים. אותי.
עינינו נפגשות. כחול הים נושק לחשרת הסערה.
אני מהנהן.
אני רץ אל המגדל במהירות הגבוהה ביותר שמאפשר לי הקב. מגדל אבן גדול, ששימש מקור לגאווה לכפר כולו, ומגדלור לבניו הכמהים לשוב לביתם, אולם מסתפקים בהתבוננות שקטה במבנה האדיר מרחוק, הוא בעל תפקיד מיוחד. בראש המגדל, זוהרו מתחרה בזוהר השמש, עומד הגונג, מצילת הזהב השולחת את זעקתה המהדהדת עד ההרים המושלגים בשני מקרים בלבד. זהו אחד מהם.
אני מעפיל אל ראש המגדל מתנשם ומנשף, והרוח מבדרת את שערי. רגלי כואבת, תזכורת איומה לפעם האחרונה בה נעניתי לקריאת הגונג, תזכורת לכך שלעולם לא אזכה לצאת לקראת הצלצול המלכותי פעם נוספת. עיט קורא מולי, עט על טרפו בשדות הרחוקים. אני עומד להשיב לו בקריאה משלי, אדירה פי כמה, המזמנת עיטים אחרים, שחורי כנף וכסופי טופר, לצוד את צידם.
אני פותח את הקופסה הכסופה שניצבת בסמוך לגונג, ומוציא מתוכה את הפטיש. הכלי נענה לידי, מנסה לנחם את ידי המיוזעת בקור הפלדה. זו הפלדה היחידה שידי תאמץ, היחידה שמשמעת קנה משענת רצוץ לגאוותי. אני נעמד בסמוך לגונג, ומניף את הפטיש. אני עוצם את עיני.
קול אדיר, כמאה שופרות זהב, מהדהד, שוטף את האדמה, מטהר אותה. הקריאה עולה חזרה מהקרקע, נוגעת בהרים, וחוזרת בשעטה אלי. אני פורש את ידי ומקבל אותה בברכה, אולם היא קורעת אותי, עוברת אותי ביעף ומחוללת סביב הלוחמים. צר לי כי אינני אחד מהם. צר לי על כך שאיני יכול להשיב לה קריאה.
אני מביט מטה, ורואה את אחי, בני כפרי אוכפים את סוסיהם, לובשים את השריונות, מצחצחים את חרבותיהם. אחר הם עולים על הסוסים, השמש קופחת על גלימות השחור וצחור הכסף. מאות נאספים. פרשי חורבן, פרשי נקמה. פרשי חיים.
שר הצבא מצעיד את סוסו לראש הטור המתהווה. קסדת הארד שלו, על פני האריה השואג הטבועים בה, קוראת תיגר על העולם כולו. צל שחור, וכתר אש על ראשו.
הוא מביט לאחור ורואה כי הקריאה נענתה, וכי המבנה הושלם, מוכן להנחית מכה ניצחת על האויב. הוא שולף את קרנו מהרתמה של הסוס, ותוקע בה תקיעה, שאינה אלא הד קלוש לצלצול הגונג, אולם גם בה יש הדר משלה. שומרי השער פותחים את השער, והטור האדיר נע החוצה, אל הקרב.
אני עומד בראש המגדל ודומע, אוחז ביד הדוקה את הקב, מקלל, והדם הנוטף מידי הקפוצה מזכיר לי פעם נוספת את הדם שלא אזכה לראות.





שלושה חודשים חלפו, שלושה חודשים בהם כל מבט מתנשא וכל גבה מורמת מזכיר לי את מעמדי הנחות. הנכה, הנטל, המברך את הלוחמים בצאתם בעזרת הגונג, שתפארתו גדולה מתפארתי. הייתי נושך את שפתי ושותק בזמנים אלו, מנסה לסייע היכן שיכולתי, אבל חומת גאוותי נסדקת אט, שכן גם אני יודע שאין היא מגינה על דבר.
אולם היום יש משהו אחר באוויר, משהו חדש. מתוך דחף אני עולה אל המגדל, צופה לראות את יפעת הדגלים השחורים שועטת חזרה הביתה, אולם השדות הריקים שורקים לעברי, לועגים לי גם הם.
עיני צדה דמות במרחקים. דמות שחורה.
נרגש, אני יורד למטה, ממהר על הקב אל השער. המבטים המרחמים של נשות הכפר אינם מצליחים לשבור את התרגשותי. היום אני אקיים את חובתי. היום אני אהיה זה המקבל ראשון את הלוחמים. אולי, אם אגע במדים המיוזעים, אם אריח את הדם הנודף מהחרבות, אולי ארגיש גם אני כאילו הייתי עמם. אני רץ מעבר לשער הפתוח, צולע ועובר גם את השדות, ולפני המישורים אני נעצר, ממתין לדמות שתתקרב.
הדמות קרבה לאיטה, ואני רואה כי מדובר בסוס אציל, ללא רוכב. הסוס פצוע, צולע גם הוא, כובש את עיני בקרקע, כאילו אינו מסוגל לשאת את הבשורה אותה נגזר עליו להביא. אני מתקרב אליו, ואוחז במושכות. על האוכף ישנו פריט אחד בלבד- קסדת ארד, עם צלם אריה שואג עליה, אריה שלעולם ישאג, ולעולם לא יישמע.
אני נוטל את הקסדה בידי, מחליק בידי על גילופיה. אני מקרב אותה לאפי, ומריח את הזיעה של הראש שנשא אותה, את האדמה שנספגה בשיער, ואת הדם של האדם, שנותר על הדפנות כעד בודד לגבורתו.
אני מריח, ומתמכר. אני רואה את עצמי בשדה הקרב, רגלי בריאה, נושא את דגל האש הלבנה על המסך השחור. אני מניף את חרבי, ומצטרף בשעטה לדהרת הרפאים של חברי, הדוהרים על האדמה, הממריאים אל העננים, אלי קרב ממנו איש לא חזר. אני מרגיש כאילו אני עף איתם.
רגלי כאילו נרפאה, והיא נושאת אותי חיש קל חזרה אל הכפר, הקסדה בידי. אני שומט את הקב בדרך, הרי אי אפשר לרכוב עם קב, גם לא על סוס רפאים. אני רץ דרך השער, מתעלם מהעיניים הדואגות של נשות הכפר, מהזעקות החנוקות שמתפרצות מבעד לגרונותיהן. אני מעפיל למגדל, צללי המבנה העתיק עוטפים את גופי כמו המדים השחורים, גלימת הלילה העוטפות את גופם החסון של הלוחמים. כשאני מגיע אל הפסגה, השמש ניצבת נכוחה, צובעת את ידי הצנומות בלבן מלכותי. אני מביט שוב אל השדות, ודמי בוער בי. אני חובש את הקסדה תוך צעקה, צעקת קרב אדירה, ומרים את הפטיש, הקורא לצבא מסוג אחר להתאסף. צבא המתים.
אני מניף את הפטיש, ומבעד לקריאתו האדירה של הגונג, אני מדמה לשמוע את צעקת הקרב של אלפי הלוחמים עונה לי מהאדמה, מחבקת אותי אליה, אוספת אותי בכנפיה ונושאת אותי אל פסגות ההרים המרוחקות.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

קטע וסיפור עצוב, כתוב הייטב, מעביר כול תחושה, נהניתי מהקריאה, והרגשתי כאילו אני עצמי הגיבור ! הישג אדיר השגתה, אבל אף על פי כול הדברים יש כמה שהפריעו לי !
המעבר מהצגת המצב והאווירה לעיניים של גיבור הסיפור קצת צורמת ולא זורמת, הייתי מציע לך להוסיף מין משפט מעבר, או לנסח את הפסקה המעבירה מחדש.
חסור ידעת התרבות, ארץ, שמדובר עליהם בסיפור קצת הפחית מהאפקט של הדרמטיות בסיפור, למשל כי אני לא מזמן קראתי את הספר עץ המשי מצאתי כי זה די דומה לסגנון של היפנים, סינים, לא בכתיבה אלא בסגנון אורח החיים, של כפר, עבודה, ראש כפר וכו'..., אבל זה אולי לא כוונתך, לכן הייתי ממליץ שתזריק עמה משטי מידע על הזמן, מיקום שבו מתרח האירוע.

אף על פי ההערות שכתבתי ובמיוחד השניה, המילה "גונג", הזכירה לי את תרבות הסינים\ יפנים , אבל זה לא היה מספיק חזק.

לסיום אומר שכתבתה בשפה יפה מאוד, רעיון מצוין, הרגשות מועברים הייטב.

המשך ככה !

יום נעים לכולם.

תודה על התגובה המושקעת.
הכוונה שלי הייתה בסיפור להראות איך האיש הנכה, שמרגיש שנותר מאחור, בונה לעצמו עולם שבו הוא ותפקידו מלאים תהילה. הרקע והתפאורה לכל הסיפור הם אינם חשובים כל כך, מה שיותר הקפדתי בו הוא שהצבעים והדימויים המתארים את תפארת הלוחמים היוצאים לקרב, בסופו של דבר, בעולמו של המכה בגונג, משתמשים כדי לתאר את התפקיד האפרורי והמשני שלו עצמו, וכך הוא גורם לעצמו להרגיש חשוב.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

הבהרתה את כוונתך יותר טוב עכשיו.

התיאור של מחשבות המכה בגונג והרגשותיו הוא טבעי וזורם שיש הרגשה שאנחנו באמת מסתכלים לתוך ראשו של מישהו, מישהו שבאמת לא מרוצה מהמעמד והתפקיד שלו.

אגב, משהו שמרתק אותי- הוא נולד נכה או שנפצע במלחמה? כי קשה להסיק את זה: מצד אחד הוא מדבר על געגועים, מצד אחר ממבטי נשות הכפר ניתן לחשוב שהוא נולד כך.

הוא נפצע בקרב, והוא רומז לכך כשהוא חושב על הפעם האחרונה שהוא נענה לקריאה של הגונג. הרמיזה וההדגשה של הקב והאחיזה בו לכל אורך הקטע הראשון, המתאר את הלוחמים יוצאים לקרב, רומזות לכך גם הן.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

ואני בכל זאת מסכימה עם simen

הצטערתי שהקטע כ"כ קצר. בהחלט הצלחתי להשאב ולהתעניין במה יש מעבר. אני כן חושבת שצריך לתת פה תיאור אווירה קצת יותר רחב- כשאני קראתי את הקטע דמיינתי כפר קטן בין ההרים (למרות המגדלור) של עובדי אדמה פשוטים- סינים כנראה, או אולי נפאלים.