
21-01-2009, 15:41
|
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
|
אין כאן שום בעיה שצריך ידע בהיסטוריה (או משפט, או קולינריה) כדי לפתור
הכל מתודולוגיה פשוטה.
אין שום חשיבות למועד המוקדם ביותר שבו מסעדת מהגרים לבנטינית מכרה חומוס בפאריס: לא מדובר על בעלות על מותג "אני לבנטין יזם חרוץ ומוכר לאירופים חומוס אמיתי", אלא על המותג "חומוס" נקודה. הלבנונים שלחו לאירופה את ראשוני המהגרים הלבנטיניים ׁ(בכמויות משמעותיות) כך שבוודאי שמסעדות המהגרים שלהם היו הראשונות (בוא נגיד שנות ה-20? נהיה נדיבים...) להביא את המאכל הזה, אבל האם בדמשק, יפו וקהיר קיבלו את החומוס דרך פאריס?
גם העובדה שכל מיני ישראלים (שאין לי שום מושג מי הם מחוסר עניין באוכל ישראלי כשאני בחו"ל) פתחו חומוסיות אחרי הלבנונים, לא חשובה לעניין זה: הלבנונים לא יכולים לתבוע על בסיס של "זה לא של הישראלים" (הם לא בית דין בין לאומי לחקר פשעי פלגיאט קולינארי) אלא רק על בסיס של "זה של הלבנונים": ולזה אין להם שום הוכחות. לו היו מצליחים להוכיח כי חומוסיות בזחלה ערבבו את החומוס הסודי שלהם מאות בשנים, עד שפלאי הטכנולוגיה והישראלים המעתיקנים עלו על הפטנט הזה אי שם במאה ה-20: דיינו. אבל מה שיש בפועל הוא מאכל ים תיכוני פשוט, מזין, קל להכנה וממרכיבים שהם "מלח הארץ" בכל ארצות הלבנט, שמשול בתפוצתו וזיקתו לאזור זה או אחר, כמעט כמו בשר החזיר לחבל זה או אחר באירופה. מאכל זה סעדו את ליבם בו בני עמים ודתות שונות, עוד הרבה (מאוד) לפני שהומצאה לבנון.
למרות שהדיון הזה, בסך הכל, מוריד כותבים/קוראים משכילים לדיון בהגיגים ילדותיים של לאומנים דה-לה-שמעטה, שמידת רצינותם מוטלת בספק, בלבנון, הוא חשוב משום שדרכו אנו למדים עד כמה שהתעמולה הערבית המתארת את הישראלים כ"ערב רב של שוכני שטעטל שגנבו לא רק את פלשטין, אלא גם את התרבות שלה" חודרת עמוק לתת הכרה.
_____________________________________
.
|