|
19-07-2007, 08:48
|
|
|
|
חבר מתאריך: 19.09.05
הודעות: 1,280
|
|
מה עבר עליי בלבנון - חובש קרבי בפלחו"ד גדוד 931
I found this moving story about a Nachal soldier's experiences in last summer's war on the internet and thought to share it here on the forum.
Note that one of the respondents in the original thread is his friend, Roei the negevist
http://www.mekusharim.co.il/news_read.asp?tid=71001
מה עבר עליי בלבנון
מאת: תומס (catch ya on the flip side) ש 24/10/2006 18:35:39
[הוסף כותב למועדפים] (349 צפיות)
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.mekusharim.co.il/images/pixel.gif]
החלק שלי בכל הלחימה
אני חובש קרבי בפלחו"ד גדוד 931 (כן ההוא מהכתבה של איתי אנגל) ואתם בטח שואלים את עצמכם מה נזכרתי עכשיו לכתוב על לבנון אז פשוט אני די בטלן ולא היה לי כוח לכתוב כלום ובכלל אין לי כוח לעשות שום דבר אבל עכשיו פתאום עלה לי החשק לכתוב הכל ונראה לי שעדיין יש ביקוש למור"קים ממלחמת לבנון השנייה
נתחיל מהסוף-יער בן גיאת ז"ל חברי הטוב נהרג בלחימה כשהוא מחפה על פינוי הפצועים ואני- אני חטפתי כדור בתחת...
כשכל הסיפור התחיל ואני עדיין הייתי בשטחים הפגיזו את הבית שלי(מעלות), טוב מסביב לבית שלי, ובסופ"ש האחרון שלי בבית לפני הפציעה העברנו את הזמן בבית בתצפיות על הגליל בציפייה לראות נחיתות בזמן אמת ונרגילה כי הכל הי סגור.
מיום ראשון שאחרי לא ראיתי את הבית חודשיים ושבוע... בהתחלה הכל זז לאט, לעבור מהשטחים לצפון, מסדרי ציוד, אימונים קיצר שבוע מגעיל כזה ובכניסה הראשונה נכנסו קילומטר ואז חזרנו לארץ ועוד כמה ביטולים השאירו אותנו באכסנייה בצפון.
בכניסה השנייה עשינו שבוע ב"א-טייבה" כאן אני חייב לציין כי כל תקופתנו בלבנון היה לנו מין מזל טוב שכזה כי בכל מקום (חוץ מענדוריה אבל נגיע לזה) כמעט לא היו לנו נפגעים וכוחות שהחליפו אותנו באותם מקומות יצאו עם נפגעים.
בכל מקרה נחזור לא-טייבה, לא היה שום דבר מיוחד בא-טייבה אנחנו ירינו במחבלים או סתם הכוונו מסוקים ותותחנים עליהם והם ירו עלינו, אנחנו הצלחנו-הם לא וככה עבר שבוע בלי נפגעים מכוחתינו חוץ מאחד שיה לעצמו ברגל תודה לאל אבל גם בלי אוכל עם מים מוכלרים קצת סיגריות וכמעט בלי שעות שינה, שגרה עבור אלה שהיו בלבנון.
בכניסה השלישית שהתפרסמה והפכה אותנו למינימום שייטת או מטכ"ל בזכות איתי אנגל הכתב ההוא מעובדה שהצטרף אלינו וצילם הכל ועשה כתבה שלדעתי הייתה מעולה.
מבחינתי הפעם ההיא בלבנון לא הייתה מטורפת כפי שהיא הצטלמה דרך העדשה של איתי אנגל, זה היה בערך כמו לצפות בכתבה רק בשידור ישיר, הלכתי, תפסתי מחסה, שומעים יריות, נותנים חיפוי והולכים... זה הכול הדבר העיקרי שקרה לי שם זה שירו עלינו אר פי ג`י, הוא נחת 2 מטר מאיתנו האחורה שלו בער והוא לא התפוצץ כי המחבלים כנראה לא שמעו שפחות מ-14 מטר הוא לא מתפוצץ וזהו רק אחר כך כששמעתי את הסיפורים מאלה שכן השתתפו בקרב הבנתי שזה היה קרב קשה ומוצלח מבחינתנו וכל זה...
זה מביא אותנו לקרב האחרון שלנו, שלי לפחות, בלבנון- אחריי עוד יום וחצי של מנוחה קיבלנו את המשימה הבאה, כחלק ממבצע ענק של איזה 4 אוגדות או משהו כזה לא יודע, חטיבת הנח"ל ובראשה הגדוד שלנו ובחוד הגדודי הפלוגה שלי (פלחו"ד- פלוגת חוד) כובשים איזה כפר ענדוריה שמו כדי לשלוט על ודי הסלוקי המפורסם, בדרך העברנו יומיים בכפר אחר "קנטרה" שם הייתה לנו גם היתקלות קטנטונת כזאתי בלי פצועים אצלנו ואיזה 2 חיזבלונים הרוגים ככה שאת הזמן שלנו בכפר העברנו בעיקר בלעשן ןלזיין את השכל אחד לשני על מה הסיכויים על הפסקת אש בזמן הקרוב ועל הבית וכל זה.
אחריי דחייה של יומיים יצאנו לכיוון ענדוריה- הליכה של כ-10 או 8 קלומטר כשל אחד סוחב כ-40 קילו על הגב ושתבינו זה לא שאני מתלונן או משהו כזה אבל אנחנו לא שלדג ואפילו לא פלס"ר אין לנו הכשרה לחארטות כאלה!!! ההכשרה שלנו היא לטחון שמירות ולשאוף למפל"ג וזהו! אבל מה לעשות המציאות מחייבת ואיכשהו הצלחנו להגיע לפאתי הכפר וזה עוד אחרי עלייה שאין איך לתאר אותה... אולי "נוראה" זאת המילה המתאימה...
משם זה נהיה רציני- כבר מהבית השני שטיהרנו נפתחה אש, היו פצועים ולמרות שהייתי בכלל במקום מחסה כמה בתים משם לראשונה הרגשתי שאני אשכרה במלחמה, עד אותו רגע הרגשתי כמו רבים שזה סרט, שאף אחד לא באמת יפגע והכל פשוט יחולף על פנינו, עד אותו רגע. כמו סטירה זה פגע בי- יכול להיות שאני אמות- זה לא הפחיד אותי או משהו כזה בכלל לא היה לי יותר מידיי זמן לחשוב לעצמי על שטויות כאלה. מסביב התנהלה מלחמה ואז לראשונה גם יצא לי לירות בנשק (סוף סוף!) ההוראה ניתנה ואני תוך כדי הספירה למכת אש נאבקתי בפקל"ח- תיק גדול ובעיקר לא נוח של חובשים למי שלא מכיר, הוא לקח אותי שמאלה ואז ימינה ואז אחורה כשתוך כדי הקנה שלי מוסט מהכוונה אבל אני כבר הייתי החלטי ולא היה אכפת לי לאן ידעתי שאני אשחרר כמה כדורים(!) זרקתי את הפקל"ח הצידה כיוונתי בגדול למטרה שהייתה בית עם גינה וחומה מסביב ושיחררתי את 8 הכדורים היחידים שלי במלחמה, אני מתאר לעצמי שאף אחד מהם לא פגע אפילו קרוב לבית אבל זה לא מה שהיה חשוב.
ישר אחר כך הסמ"פ קרא לחולייה שלי ויצאנו לכבוש את הבית שעליו ירינו נכנסו לגינה והתמקמנו ושנייה אחרי זה התהפך העולם- יורים עלינו- לא בדיוק ברור מאיפה אבל ראיתי את הכדורים פוגעים מסביבי התחלנו לחלץ את עצמנו מחוץ לגינה למקום מחסה כשיש פצוע, הנגביסט רועי חטף איזה 5 כדורים בכל הגוף אבל הוא בחיים וזה מה שחשוב.
ניסיתי לגרור אותו אבל לא הצלחתי, חוץ מזה שהבנאדם גדול יש עליו גם כוננות נגב מוגברת, כמעט התייאשתי והעובדה שיורים עליי בו זמנית לא עזרה אבל ממש אז הגיעו עוד 2 ועזרו לי להוציא אותו מחוץ לטווח האש כשאחד מהם חטף כדור בירך סמוך למפשעה תוך כדי.
והנה אנחנו במקום מחסה לבדנו כשכולם מאחורה ואני החובש המחלקתי עם 2 פצועים רציניים- הראשונים שלי, ועוד כמה עם רסיסים ככה שזה לא משהו קריטי ובקיצור הם לא העסיקו אותי באותו הרגע.
הבטתי בפצוע שחטף את הכדור בירך, אלעד גיטניו שמו,כדי להבין מה קורה ומה עושים, הוא היה רגוע אבל הדם לא הפסיק לזרום זה נראה כאילו שעוד רגע הירך שלו תתפנצ`ר כאילו היא התרוקנה לגמרי.
זה היה מלחיץ ביותר אבל משום מה הכל בא בטבעיות ושמתי ח"ע רוסי בלי אפילו לחשוב מה ואיך, זה עבד, אפילו אני התפלאתי באיזה קלות.
המשכתי לפצוע השני רועי הנגביסט אז עוד לא ידעתי את זה אבל בבנאדם הזה היה מחורר פשוט ועוד לפני שהספקתי לקלוט מה לעשות איתו בכלל הבנתי שהוא כולו חשוף לרחוב הראשי של הכפר, איכשהו הרגשתי שהוא על הכוונת של איזה חיזבלון אז אני ועוד אחד התחלנו להזיז אותו למחסה וממש מול העיניים שלי זה שעזר לי חטף כדור ביד ממש ליד מפרק כף היד, זה היה כאילו שמשהו בתוך היד שלו התפוצץ, ציפיתי אפילו שכף היד כבר לא תישאר שם אבל לא ככה זה היה וישר קפצתי לשים לו ח.ע. כשתוך כדי הליפוף של הח.ע. על היד שלו אני קולט שאני בעצמי חשוף לאותו רחוב וההרגשה שמישהו עומד מאחוריי או תוקע בי מבטים ושזה לא אחד משלנו אבל לא היה מקום במחסה אלא אם כן אני אפסיק לשים את הח.ע. ובלי לחשוב בכלל איכשהו באופן בלתי רצוני המשכתי ללפף את הח.ע. וצעקתי לכולם לעשות מקום במחסה אבל לפני שזה התממש הרגשתי מין נמלים כאלה כשאיזה חלק בגוף נרדם, שמשהו קורע אותי וחום הכל בו זמנית בלחי השמאלית ואותו הדבר רק במידה מעוטה בלחי הימנית, נפגעתי! אני לא זוכר אם נפלתי מהירי או שהפלתי את עצמי על הריצפה אבל זחלתי למחסה כשאני צורח שנפגעתי ושחטפתי כדור בדיעבד הצרחות היו מהטראומה מעצם העובדה שנפצעתי ולא מהכאב אבל הצרחות לא היו מכאב אלא מהפחד מהלא נודע.
אל תבינו לא נכון הכאבים היו נוראיים פשוט אין איך לתאר אותם, שום דבר, שום מחשבה לא השכיחה את הכאבים לרגע, תמיד חשבתי שכשאני אפצע אני אדליק סיגרייה אבל באותו הרגע זה לא חשוב, הכאב שלט בכולי.
ואז כשהייתי במחסה ושכבתי לי ספוג בדם שלי ושל חבריי קלטתי ששום דבר לא יעזור לי החובש היחדי באזור הזה זה אני וזה אומר שבזמן שאני מדמם אף אחד לא יעצור את זה, תהיתי כמה דם אני מאבד ומתי אני אאבד גם את ההכרה.
אבל הבנתי משהו נוסף, אולי הספקתי לשים 2ח.ע. ל-2 פצועים עדיין יש לי את רועי הפצוע הכי רציני מביננו בלי שאפילו בחנתי את הפציעות שלו ואת השתיים האחרים שלא סיימתי לטפל בהם ויכול להיות שיש להם עוד פציעות בשאר הגוף אז התחלתי לחפור לסמ"פ שאנחנו חייבים שיפנו אותנו אחורה באופן מיידי וזה קרה רק אחרי כ-7 דק` (שתבינו- בנאדם שמדמם יכול למות תוך 5 דק`- תלוי מה כמות הדם שהוא מאבד) אחרי עוד 10 דק` לראשונה חובש ראה אותי וכך גם הרופא, לא היה הרבה מה לטפל בי שמו לי תחבושות על הפצעים, הפשיטו אותי ובאו לתת לי מורפיום אבל לפני שהספיקו פינו אותי עוד יותר אחורה כדי לפנות אותי במסוק ואז התברר לי שאני פצוע קשה ככה שהעלו אותי למסוק הראשון ואחרי כחצי שעה הייתי בכניסה לרמב"ם שם הרדימו אותי וזאת הייתה הרגשה נהדרת כי אחרי איזה 4 שעות לא הרגשתי כאב.
התעוררתי בטיפול נמרץ כשכולי מסומם ולא יודע מה הולך סביבי, מה התאריך, מה השעה, מה קורה איתי... בסוף התברר שהפציעה שלי הייתה בעיקר במעי נגס, הכדור נכנס לי לתחת עבר דרך המעי הגס ויצא מהצד השני, הייתי פצוע קשה אבל יצאתי מכלל סכנה די מהר ובנוסף לזה גם יש לי פגיעת עצבים ככה שבינתיים אני עדיין לא מרגיש את הלחי השמאלית בתחת וחלק מהירך ברגל שמאל ואז ראיתי
את אלעד גיטניו ההוא שטיפלתי בו, ובדיעבד התברר שהצלתי את החיים שלו, שוכב מיטה לידי ישן והייתה לי תחושת הקלה שהוא בסדר אם אפשר לקרוא לזה בסדר.
אך גם התברר לי שיער ז"ל נהרג- הבנאדם היה איתי שנה- עברנו ביחד את כל המסלול, הוא ישן מיטה לידי כל הזמן הזה, אני עדיין לא מעכל את זה.
מפה לשם העברתי עוד חודש וחצי ברמב"ם כשיומיים אחרי שנפצעתי נכנסה לתוקפה הפסקת האש ומיליון אנשים בערך ביקרו אותי וכל מיני מפורסמים ואלופים למינהם.
עכשיו אני בבית השתחררתי מהצבא ומחכה לניתוח נוסף ואז כבר יהיה בסדר...
מוקדש ליער בן גיאת ז"ל לכל אלה שנפצעו לצידי ובכללל לחיילי גדוד 931 של חטיבת הנח"ל
_____________________________________
Sorry for the English... I was a bad student in Hebrew school
אבל אפשר לענות לי בעברית
|
|