|
זה כל כך פשוט....[?]-שיתוף
טל אמר/ה:
לא אבל באמת... איך אתה יודע מה לצלם וזה?..
טל אמר/ה:
מה הבעיה לקחת מצלמה ולצלם שמיים או פרחים ?
------------------------------------------
מפה זה התחיל...
שאלה פשוטה לכאורה...אבל חצי דקה של מחשבה הביאה אותי לדקה שלמה, משם ל5 דקות, לחצי שעה ומאז זה התגלגל...עד עכשיו-ואני עדיין בלי תשובה שאני מוכן לחתום עלייה ב-100%.
הריי יש פה צלמים, מתחילים עד מתקדמים...
מישהו יודע למה הוא מצלם את מה שהוא מצלם?
בגלל שזה יפה? או בגלל הדבר הקטן הזה שאנחנו לא מבינים-"זה פשוט הרגיש מתאים"?
למה כשאני רואה צילום של פרח או שקיעה יותר קל לי להתחבר אליו מאשר לצילום הזה לדוגמא:
מה מפריע לי?
אני מחפש קומפוזיציה מעניינת, אבל הכל דיי ממורכז, שום דבר מיוחד
אני מחפש נושא ורואה כלום, כסאות ברכבת...שום דבר מיוחד
אין פה איכות טכנית יוצאת דופן, אין פה משהו יפה, מיוחד, כלום, שום דבר, סתם ולא יותר מזה...
אבל,
ישבתי ברכבת, יש בידיי מצלמה,צילמתי סה"כ 3 תמונות מהדרך הביתה,
הזזתי את הראש מהחלון, הערתי את המוח, הדלקתי את המצלמה ,לחצתי על הכפתור...
צריך יותר מזה...?
למה כשהגעתי הביתה לא הבנתי, הריי זה אני זה שצילם, עד כמה שידוע לי, גם אין לי פיצול אישית, עד כמה שידוע לי.
אז למה? למה אני לא מבין, אני מסתכל על התמונה, למה צילמתי את זה?
הריי בשביל זה התעוררתי, הדלקתי את המצלמה, קבעתי צמצם, זמן חשיפה...היה שם משהו שאני לא מצליח להבין.
אני לא מתיימר להיות כלום,
לא צלם מיוחד, לא אמן ולא בעל תובנה מיוחדת...
אבל אולי צריך רק להרגיש?
אחרי שטל אמר לי את מה שהוא אמר, החלטתי לחזור לתמונה הזאת.
אני לא יודע למה ואין לי מושג איך זכרתי שצילמתי אותה בכלל, צילמתי כל כך הרבה דברים מאז שאנלא זוכר מה צילמתי אתמול.
ובכל זאת, הפעם, הרגשתי משהו מבפנים.
אני לא יודע אם זה משהו בייאוש שלי מהלימודים כבר, אבל סוף סוף, סוף סוף הצלחתי לחזור.
אותו הרגע, אחרי שעבר עליי יום ארוך במיוחד,
יום קשה אבל כל כך שווה, יום של אהבה, יום עם ים ויום של ביחד.
אני יושב ברכבת האחרונה לאותו יום, בדרך הביתה-home sweet home
אז למה התחושה מרה כל כך?
ואני בוהה בחלון, רגע..משהו קופץ לראש, גם את זה צילמתי, יכול להיות שאני מפספס פה משהו?

עכשיו זה כבר בטוח, אני לא יודע מה או למה...
אבל זה שם, זה פשוט שם!
אני בוהה בחלון...ויש 2 השתקפויות, אחת ברורה וחדה, אני ברכבת...והשנייה? זזה ימינה מסתבר, לזה שמאחורה, עוד אחד שנראה בדיוק כמוני שנייה אחת לפניי.
אז הבנתי, הייתי בייאוש...ממשהו.
אבל לפחות לא הייתי היחיד, רק עליתי לרכבת וגילית חבר למצב, צרת רבים חצי נחמה אומרים..
ושוב אני חוזר להסתכל על התמונה הראשונה, החכמתי, גיליתי את ה"לפניי" ועכשיו עברנו ל"אחריי"
ופתאום ה"סתם" הזה נראה כל כך מלא וחשוב,
האם זה לא גרוע יותר, "כסא ריק וסתמי", כשאתה לבד?
וכן יש אור, אבל האם זה לא גורם לכל מה שמסביבו להיות כהה וקר יחסית אליו?
עכשיו אני כבר לבד בקרון....לעולם לא אכפת, מצידו אני יכול עכשיו לקפוץ, לשיר ולרקד, אפילו המבוכה מהחברה שלנו לא יכולה למנוע את זה ממני כשאני לבד..
אבל הראש תקוע, עדיין, רק בוהה בחלון...הפעם רק אני וההשתקפות.
שום דבר.
"תחנה הבאה-לב המפרץ"
ככה אמר הקול של הרכבת,
רובוט....
מה יש לעשות?
להתעורר, להתארגן, לבדוק שהכל עליי, אוף כמה שאין לי כוח, אני צריך להתעורר מחר ב-6 וחצי, יש לי מבחן מחרותיים ושיעורים שלא עשיתי, אני צריך לחזור לחדר כושר ואני מת מרעב...
אוו שלום המוח של ניר, בוקר טוב... =]
סליחה על זה שכתבתי הרבה....הבנתי הרבה דברים גם בזמן הכתיבה, הוספתי שורות ומחקתי גם כמה....
סטיתי מהנושא אבל לפחות למדתי עוד קצת על עצמי.
מקווה שהבנתם את הסיום....אני אשמח לשמוע פירושים...
זה כל כך פשוט...
_____________________________________
|