לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ברוכים הבאים לפורום כתיבה וספרות!!! והשורה הנעה - נוע תנוע! אוסף ביקורות הספרים של כל הזמנים אוסף אתגרי הכתיבהלכתיבה הציטוט הנבחר: 'הסופר, כמו הילד, אוהב לשחק משחקים, אבל יודע להציב את הגבול בין האמת לבדיון' מאת פרויד. חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > תרבות ואמנות > כתיבה וספרות
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 23-03-2009, 16:32
צלמית המשתמש של puzpuz
  משתמש זכר puzpuz puzpuz אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 07.05.06
הודעות: 7,610
שלח הודעה דרך MSN אל puzpuz
רצח בחסות הלילה

למען האמת זאת יצירה שכתבתי ברגע האחרון בשביל תחרות (נושא התחרות הוא "לילה"), כך שאני מבין שיש עוד הרבה מה ללטש. קיבלתי הרבה ביקורות בונות וציון ממוצע גבוה (מקום שני ...), אבל כמה שיותר - יותר טוב.
קישור להורדת הקובץ בוורד: http://rapidshare.com/files/2012130...____ae.doc.html

הייתה זו שעת ערב ובית המשפט עלה על גדותיו. לא היה זה טבעי, למצוא את בית המשפט פתוח בעונה הזו (או בכל עונה אחרת), ולעתים נדירות ביותר ניתן היה למצוא אותו מלא כל כך. האנשים חסרי המזל שנכשלו בנסיונם לצלוח את ים הקהל, השקיפו מבעד לחלונות בסקרנות. הייתה זו הפעם הראשונה בשלושים ושתיים השנים האחרונות, בה נתבקשו השומרים של בית המשפט לעשות את עבודתם. וכמו כל התכנסות המונית של איכרים ושתיינים, ממש בכפוף לחוקי הטבע, הרעש היה בלתי נסבל.
"שקט!" צעק השופט והיכה במרץ בפטישו המצועצע. "ש-קט!". הקהל השתתק בין רגע. "אני רוצה לפתוח פגישה זו ב... אמממ... פגישה זו... פגישה מספר 174 מאז הקמת אממ... בית המשפט הזה, בשנת..." השופט גמגם, אולי משום שלא היה רגיל לפתוח פגישות בבית המשפט, ואולי בגלל חטיף הבוטנים שאכל באותו רגע. פיטר ס. אלומינוס, שופט העיירה, היה גבר נמוך ושמנמן, נפוח מחשיבות עצמית. פניו השמנמנות כוסו על ידי פאות לחיים כבדות ושפם גדול מימדים, והן היו החלק היחיד בגופו שלא הוסתר על ידי שולחן-השופטים הענק. הוא נשם בכבדות ופניו האדימו.
"אני רוצה לפתוח פגישה זו בהצגת האישומים!" קרא לבסוף בתחושת ניצחון. התובע קם מכסאו. היה זה גבר גבוה במעיל חום ארוך ומגבעת תואמת, בעל הבעת פנים של אחד היודע בדיוק מה הוא עושה.
"אדוני השופט", הוא פתח, "ברצוני להגיש תביעה נגד הנידון, בעוון רצח בכוונה תחילה, כלומר במזיד". הוא עצר לרגע, הסתכל על הקהל, והמשיך. "אני, הלוקח את האחריות לידיי בשם החוק והמוסר, המגן על חסרי הישע ועל הנשמות המעונות, תובע את הנאשם!". השופט הנהן. הוא הצליח להבין, במעורפל, שהתובע תובע את הנאשם בגין רצח בנזיד.
"ובכן", אמר בטון המיוחד שרק שופטים יודעים להגיע אליו, "הנאשם בוגוורט דארל, עמוד בבקשה". היה זה גבר עצום מימדים וחסון, גופו מכוסה בשלשלאות וברצועות עור שהיוו את בגדיו, ועצם יכולתו להחזיק את עצמו הייתה קריאת תיגר על חוקי הטבע. העניין הוא, שחוקי הטבע לא מתעסקים עם אנשים בגודל שלו.
"ובכן אדוני, אני מודה שרצחתי בלילות האחרונים בעזרת אהה... כל הבא ליד, את האדון מר ה. סמיל ואת הגברת ל. סמיל ואת הנער ק. הורונס", אמר הנאשם בנשימה אחת, ונראה היה כי עבד על הנאום הזה במשך כל הלילה.
"האם אתה נשבע בכך, כשידך על ספר ההיסטוריה?" שאל השופט.
"כן אדוני".
השופט רשם דבר מה. למעשה, היה זה ציור גרוע למדי של כלב. "והאם אתה מוכן להשבע בשבועת אבינו הכל-יכול והבלתי מנוצח בעליל?" שאל השופט, מבלי להרים את עיניו מהציור.
"כן אדוני".
השופט התרווח בכסאו. "טוב", אמר, "נראה שיש לנו הודאה. האם יש עוד מישהו שאתה רוצה לקשור בפרשיית הרצח הזו, מר תרבורן?".
התובע הנהן ברצינות רבה. "כן, כבוד השופט", אמר התובע נחרצות, "את הלילה".

..................

הלילה איננו יצור חי. האנטומיה שלו כלל לא דומה לאנטומיה של היצורים החיים, ומזונו איננו מוחשי. אך במובן מסויים, הלילה הוא מאוד דומה ליצורים החיים, הרבה יותר ממה שהם חושבים.
באותה שעה צפה הלילה, בשיעמום רב, בנעשה בעולם. הוא לא עשה זאת מרצונו, שכן אם ניתנה לו זכות הבחירה היה חוזר מיד לביתו האפלולי שמעבר להרים, אלא מתוך חוב עתיק-יומין לנער שאפתן שגדל להיות "אלוהים", או משהו כזה.
'איש לא ער בשעה זו של הלילה', חשב לעצמו הלילה, 'אני יכול להעלם לשעה-שעתיים ואף אחד לא ישים לב'. הוא ידע, כמובן, שזה בלתי אפשרי. הוא אף ניסה זאת כמה פעמים בעבר, וזה בדרך כלל נגמר בהעלומתו של זן לטאות מסויים או בהמצאתה של כת פגאנית חדשה. ומאז הפעם האחרונה אלוהים ממש נהנה להאשים אותו בכל דבר. 'מסתבר שעכשיו גם בני האדם', חשב לעצמו הלילה בעצב.

..................

פיטר ס. אלומינוס הרים גבה במאמץ רב. "מה...?" הוא שאל בהיסוס, כשעל פניו הבעה של אדם המביט במטורף מהסוג הלא מסוכן.
"כן אדוני", ענה תרבורן בהחלטיות, "הלילה. הרי במשך שנים, היה הלילה עד לרוב הפשעים שהתבצעו בעיירה זו, אך הוא מעולם לא דיווח. אני מבקש לקשור אותו לפרשה בעוון השתתפות ברצח".
השופט עטה על פניו הבעה רצינית אך מזוייפת בעליל, בנסיון לשכנע את התובע שהוא באמת שוקל את העניין ברצינות, וענה: "אולי הוא היה מדווח אילו היה מסוגל". מר תרבורן הזדקף. "והמטרה שלי היא להוכיח שהלילה מסוגל לדווח על כל המקרים האלה!" ענה ללא היסוס. בית המשפט נדם למשך שעה ארוכה. כל דקה, שבה השופט שקל (הפעם ברצינות) את העניין, דמתה לשעה.
"טוב", אמר השופט לבסוף, "יש לך שבוע ימים להוכיח את טענותיך. במידה ותצליח, יתקיים משפט נגד הלילה".
"ואם לא...?" שאל התובע בהיסוס.
"אם לא תצליח", ענה השופט וחייך, "תהיה מנודה מהעיירה למשך שנתיים תמימות". השופט התאמץ להסתיר את צחוקו; הוא היה מסוג השופטים שאוהבים את העבודה שלהם. מאוד אוהבים את העבודה שלהם.

..................

המיית צעדיו של רמוס תרבורן הדהדה ברחוב הראשי בעוצמה. רחובות העיירה "עדן" היו ריקים מאדם בליל חורפי זה, ואפילו המסבאות המפורסמות של עדן היו סגורות. הוא הביט סביבו בהבעה נחושה, והחל לזרז את צעדיו. מר תרבורן צעד לכיוון בית קטן למדי, עשוי עץ, שהיה ממוקם בקצה העיירה, וככל הנראה מסיבה זו נתלה עליו שלט פח חלוד הקובע: "פה נגמרת העיירה עדן, צאתכם לשלום". הבית המדובר הותקף קשות על ידי שיח מטפס, ואם היית מחפש טוב היית מסוגל למצוא בין רעפיו את כל זני הציפורים בעולם.
מר תרבורן היה סב מיד על עקביו אלמלא ידע בוודאות שמישהו אכן גר במקום הזה. הוא התקרב אל הדלת הסדוקה, אזר אומץ, ודפק עליה בחזקה. משב רוח חלש עבר בשערותיו, אך פרט לזה כלום לא קרה. רמוס הרים את ידו בהחלטיות ונקש שנית. מתחתיו זחלה סלמנדרה גדולה במיוחד, אך הוא העדיף להישיר מבט עם הדלת ולא להציץ בגינה הססגונית, הן מתוך פחד נסתר מזוחלים והן מתוך חרדה מוצדקת לחייו. לבסוף, לאחר שעה ארוכה, נפתחה הדלת לכדי חריץ דק, ונסגרה מיד.
"לך מכאן!" נשמע קול מצדה השני של דלת. היה זה קול רועד, אך ניתן היה למצוא בו שרידים של גאווה נושנה.
"אדון הוף, פתח בבקשה את הדלת", אמר רמוס בתקיפות.
"אני אקצוץ את אצבעותיך ואוציא את טכורך ממקומו!" נשמעה צעקה בקול מהוסס מאותו מקום. סביר להניח שזה היה עובד, אילו היה בגופנו איבר שנקרא טכור. רמוס הרים את קולו.
"פתח את הדלת בשם אלוהים, או שאני מבטיח לך שבמו ידיי אקרע אותה מעל ציריה, ואת ראשך ביחד איתה!" הוא צעק בזעם-מזוייף. הדלת נפתחה בהיסוס, ורמוס זינק בין רגע ומנע ממנה להסגר.
מאחורי הדלת התגלה גבר מבוגר ונמוך ביותר, בעל שיער לבן וארוך ומשקפי מעבדה גדולים. הוא עטה חלוק מעבדה לבן, ומגפי העור הישנות השלימו את תחפושת המדען המטורף. הוא לא היה מדען מטורף.
"מי אתה ומה אתה רוצה?" שאל הגבר הנמוך בקול צרוד וגבוה.
"אתה יודע טוב מאוד מי אני, מר הוף", אמר רמוס, "וככל הנראה גם את הסיבה לבואי". הגבר הנמוך הנהן. אדון הוף היה ממציא שהגיע לשיאו לפני עשרים שנה בערך, כשהמציא כמה מכונות חדשניות וביניהן "דו-גלגל" ו"ציפור-על-חוט", אך מאז עברו עשרים שנה, כאמור, והוא מצא את עצמו לבד במעבדתו הפרטית, ככל ממציא שהגיע לשיאו לפני עשרים שנה.
"אל תגיד לי שבאת להזמין ממני משהו", אמר אדון הוף ונימת קולו השתנתה ושיוותה לו ארשת של רצינות.
"ובכן", ענה מר תרבורן בהיסוס, "זו הייתה כוונתי, כן".
אדון הוף הנהן שוב, והורה בידו לרמוס לעקוב אחריו. הוא הוביל את רמוס דרך רשת סבוכה של קורי עכביש, מתחת ומעל לכמה קורות עץ שבורות וחלקי גג מרוסקים, בין מספר חדרים אכולי-עש ודרך חור גדול ברצפה שהוביל לגרם מדרגות לולייניות. לבסוף, לאחר כמה דקות של הליכה, הגיעו למחסן גדול במיוחד ומלא באביזרים חסרי תועלת.
"ונחזור לענייננו", אמר אדון הוף וחייך, "מה אתה רוצה, וכמה אתה מוכן לשלם על זה".
מר תרבורן ענה בהחלטיות וללא היסוס. "אני רוצה מכונה שתוכל לעוף", אמר, "שתוכל להביא אותי אל לב ליבו של הלילה, אל הירח". הוא הדגיש כל מילה. האדון הוף לא נרתע.
"אתה מודע לעובדה שדבר כזה מעולם לא התבצע?" הוא שאל, ומבלי לחכות לתשובה הוסיף – "ושדבר כזה יעלה הון עתק". מר תרבורן חשב לרגע.
"כן", ענה לבסוף, "ואני מוכן לשאת במחיר, ובלבד שהדבר ייעשה תוך חמישה ימים".
"חמישה ימים?!" הזדעק אדון הוף.
"אכן, חמישה ימים", חזר אחריו רמוס בשלווה. האדון הוף נרגע והרצין.
"טוב", אמר בקול צרוד, "אבל זה יעלה לך לפחות חמש-מאות זהובים". מר תרבורן חייך. אחר לחץ את ידו של הממציא, סב על עקביו וצעד לכיוון פתח הבית.
"ודרך אגב", הפטיר כשהדלת כבר פתוחה, "אתה חייב לעשות משהו בקשר לגינה שלך".

..................

חמשת הימים עברו על מר תרבורן בשאננות רבה. הוא היה בטוח למדי בסיכוייו להצליח, ורוב הזמן הוא בילה בביתו, בחברת כמה ספרים וספל קפה מהביל. שלג החל לרדת, ולא הפסיק גם לאחר הפצרות רבות מצידם של אנשי העיירה. לבסוף, כעבור חמישה ימים, חזר לביתו של הממציא. "המכונה מוכנה", אמר האדון הוף בהיסוס, "אבל היא עוד לא עברה טיסת ניסיון". מר תרבורן הנהן. "אם המכונה לא תעבוד תקבל מאתיים זהובים, אם היא תעבוד תקבל שש-מאות, ואם אנצח במשפט תקבל שבע-מאות מטבעות זהב". אדון הוף נראה מרוצה מההסכם.
"טוב", אמר, "הבה ננסה את המכונה".
מר תרבורן יצא לרחוב הראשי, ולעיניהם המשתהות של אנשי העיירה, רתם את עצמו למכונה הענקית. "איך אני מפעיל את זה?" צעק בכדי להתגבר על שאון הרוח.
"רוץ עד קצה הרחוב, וקווה לטוב!" השיב לו אדון הוף בצעקה.
מר תרבורן רץ לאורך כל הרחוב במהירות מסחררת, חובט בקרקע בפרץ של רגשות ובעוצמה אדירה. פניו התכווצו, עיניו שקעו בחוריהן ובגדיו נצמדו לעורו. הוא ניתק את רגליו מהקרקע. הייתה זו הרגשה מדהימה; האוויר הקר והמרענן הנושב על פניך בחדווה, החירות ושיכרון החושים מלאו את גופו בעת שנסק אל תוך שמי הלילה השחורים. הוא הביט למטה, וראה שהוא עוזב את העיירה. העצים נראו כל כך רחוקים, האנשים כה קטנים, האדמה בלתי ניתנת להשגה. לפתע הבחין בעץ גדול במיוחד, ואחריו כמה שיחים ענקיים, והאדמה נעשתה פתאום קרובה כל כך...

..................

הלילה צפה בהתעניינות לא-אופיינית במתרחש בפונדק "שבעת החזירים". אדם חיוור וגבוה, בעל פנים חבולות ובגדים קרועים, שתה עתה את כוס הוויסקי החמישית שלו. לפתע תפס את הבקבוק ויצא אל הרחוב הראשי.
"אתה!" הוא צעק, ונקף את אצבעו לכיוון הלילה, "אתה רוסח מתועב שכמותך! חכה ש'ני אתפוז אותך, ואז אתה לא תיסחַק יותר!" הוא בקושי עמד על רגליו, והתנודד מצד לצד בלי הרף. "תיסחק תיסחק אבל אני אתפוז 'תך בזוף!" צעק, והתמוטט אל הקרקע. בקבוק הוויסקי שאחז בידו נשבר, ועדיין נראה טוב יותר מהאדם האוחז בו. הוא שכב באותה תנוחה למשך כמה דקות עד שהחל לבכות. היה זה בכי נורא, בכי של ייאוש ושל כעס, בכי שעשוי לעורר חמלה גם בלב הקר ביותר. ולפתע, כמו שאדם מתעורר מחלום-בהקיץ ומבין שהוא מחכה כבר שעה בכביש ללא רמזור, הוא הבין. מר תרבורן קם על רגליו וצעד לכיוון ביתו במבט מפוכח.

..................

גשם זלעפות תקף את העיירה, והכה בראשו של מר תרבורן בשעה שעמד לפני דלת העץ הסדוקה שבבית הממציא. הייתה זו שעת לילה מאוחרת, והוא היה חצי-שיכור ועייף מאוד. הוא חיכה בסבלנות כשתי שניות, ואחר כך בעט בדלת בעוצמה. הדלת נתלשה בחריקה צורמת מעל ציריה ונפלה. מר תרבורן נכנס לביתו של אדון הוף ופסע במהירות לעבר חדר השינה. האדון הוף פגש אותו בחצי הדרך.
"מה קורה לך מר תרבורן? השתגעת? מה עש.. תגיד, זו סכ-סכין שאני רואה 'צלך ביד?". מר תרבורן חייך.
"אתה מאמין בגלגול נשמות?" שאל התובע בקול משתק, קול שיכול לצאת אך ורק מגרונו של אדם מטורף האוחז סכין באמצע הלילה ויודע מה הוא עושה.
"כ-כן", גמגם אדון הוף.
"טוב מאוד, טוב מאוד", לחש רמוס ודקר את האדון הוף בחזהו. הוא המשיך לדקור את הגופה הקטנה כמה וכמה פעמים, וכשהיה בטוח שהממציא נפח את נשמתו, סובב את הסכין ודקר את עצמו הישר בחזה. וכל אותה עת הוא חייך, אבל לא חיוך מטורף, אלא חיוך של אדם חכם שבטוח במה שהוא עושה.

בימי קדם, הדרך אל המוות הייתה למעשה גשר-חבלים מתמשך, שנבנה בחופזה על ידי כמה מלאכים עם תקציב נמוך. אך לאחר כמה תלונות מכמרים בכירים ועובדי אלילים רמי-מעלה, שטענו כי הדרך הזו נוגדת את אמונתם ובכך גורמת למאמינים רבים לעזוב את דתם לאחר המוות, שונתה הדרך ועוצבה כיד הדמיון. כלומר, איך שאתה מצפה שהיא תראה, כך היא נראית.
מר תרבורן לא ציפה כלל שתהיה איזושהי דרך אל המוות, ולכן הופיע ישירות במשרד קטן ומרובע בעל קירות לבנים וללא כל דלת, דבר שחסך לו הרבה מאמץ לחינם. הוא מצא את עצמו יושב על כורסא נוחה מאוד בעלת ריפוד אדום, ולמולו שולחן קטן וצנוע וכורסא זהה לחלוטין. על השולחן נחו כמה ניירות ויונה.
לפתע הופיע מצידו השני של השולחן אדם גבוה, העונה כנראה להגדרה "מלאך", והתיישב על הכורסא השנייה. על חולצתו ענד תג ובו כתוב "גבריאל, מלאך בכיר". משום מה אותו גבריאל השרה אווירה נוחה ושלווה בחדר הקטן.
"כן, מה שמך?" שאל גבריאל וקירב את ערימת הדפים אליו.
"אמוס תרבורן", ענה התובע בהיסוס.
"אה, רמוס! חיכינו לך פה מאז התקרית ההיא עם מכונת-התעופה... מישהו שם למעלה מאוד אוהב אותך, אני אומר לך. בכל מקרה... תגיד לי מה שלומך"
"שלומי טוב, תודה"
"אז למה לעזאזל אתה פה?" אמר המלאך ופתח בצחוק מתגלגל. אחר התעשת ושאל מה קרה.
"אממ... טוב, אני פה סתם החלטתי להתאבד לתומי, מותר, לא?"
"מותר. זה הכל?"
"כן"
"טוב, אז אתה הולך ל... גיהנום, בהחלט. כתוב לי שרצחת מישהו בדרכך לפה"
"גיהנום? אבל אתה לא יכול לזרוק אותי לשם!"
"ולמה לא?"
"כי... כי יש לי משהו שאתם רוצים"
"והוא?"
"איך עובד אצלכם כל עניין גלגול הנשמות...?"
"עומדים בטור ומחכים שהמלאך התורן יגריל את השם שלך ואת שם הפונדקאי"
"כמו שחשבתי... טוב, אז חברי פה הוא ממציא ו... ביחד אנחנו יכולים לעזור לכם"
"לעזור במה בדיוק?"
"הוא, כלומר אנחנו יכולים להמציא מכונה שתעשה את כל העבודה של המלאך התורן לבד"
"הממ... נשמע מעניין"
"כן, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, והתורן יכול לנוח על משכבו בשלום!"
"טוב, תשמע, הרעיון מאוד מוצא חן בעיניי... אני אדבר עם אלוהים. בינתיים אתה בגן עדן".
ובזה חתם המלאך גבריאל את השיחה, והחל לכתוב במרץ. הוא הצביע בחוסר סבלנות לכיוון דלת שהופיעה משום מקום. מר תרבורן עבר בדלת. מזווית עינו הבחין במלאך מגלגל את המכתב וקושר אותו לרגלה של היונה.

..................

מר תרבורן חיפש את הממציא כבר שעה ארוכה, אך הוא לא מצא איש. המקום היה שומם מאדם ואין-סופי, לבן על גבי לבן, חד גוני ומשעמם. לפתע עלה במוחו רעיון. הוא החל לחשוב על האדון הוף, להתרכז בתמונתו. הוא דמיין את תווי פניו ואת הבעתו של אדון הוף כאשר ננעצה בו הסכין החדה. לפתע הבחין בכך שהוא עומד על אדמה לחה, בשטח שלא עולה על שטחה של רפסודה גדולה, ולמולו בית צר אך גבוה מאוד, עשוי מעץ. מאחד החלונות נשמעה המולת עבודה, מתכת הפוגעת במתכת וצחוק ומתגלגל. הוא דמיין את עצמו בחדר העבודה של אדון הוף.
"אדון הוף", אמר מר תרבורן, שהופיע משום מקום.
"כן?" שאל הממציא בלי שמץ של הפתעה בקולו.
"אני צריך שתבנה מכונה שתבצע את פעולת החלוקה של גלגול הנשמות"
"כן, אני יודע. זה יהיה פשוט ביותר"
"טוב"
רמוס לא נראה מופתע מכך שהממציא כבר ידע הכל. הוא יצא מהבית, ודמיין את עצמו בבית אחוזה גדול, בחברת כמה עלמות צעירות. ואז הוא נזכר בתכנית, ודמיין את עצמו במקום אחר לגמרי.

..................

ביתו האפלולי של הלילה היה קטן וצנוע, וחסר כל הגנות. באותה שעה עמל הלילה בהשקייה ובעקירת עשבים שוטים. הוא מאוד אוהב את הגינה שלו, וטיפח אותה הרבה בזמנו החופשי, כלומר ביום.
"ציפיתי שיהיו פה כמה הגנות", אמר רמוס והניח את ספל הקפה שלו על שולחן הגינה הקטן.
"למה? אי אפשר להרוג אותי, ומעטים האנשים שיטרחו לחפש אותי"
"אז אתה אדם פשוט"
"לא, לא אדם פשוט, כפי שאתה רואה"
"אתה צל של אדם פשוט"
"בדיוק"
"איך אתה חי? ממה אתה ניזון?"
"להגיד לך את האמת...? אני ניזון מפחד"
"פחד?"
"כן. זאת הסיבה שאני לא 'מדווח' על הפשעים שאני עד להם"
"אני מבין"
"באמת?"
"כן. אני מבין שאתה רוצח נתעב ומגעיל, ואני אשים לזה סוף!"
"כרצונך", אמר הלילה וחזר לעבודתו.

..................

"יש לי את ההוכחה, הקלטתי הכל!" אמר מר תרבורן לאדון הוף בנצחון.
"טוב מאוד", השיב האדון הוף במבט חולמני.
"אני צריך להגיע למכונת גלגול הנשמות!"
"ומה אתה מתכוון לעשות?"
"טוב, מכונת הנשמות תוכננה לחלק פונדקאים באופן אקראי"
"נכון"
"אבל אל תשכח שהיא מכונה, כלומר..."
"היא לא יכולה לפעול באופן אקראי! אתה גאון!" צעק הממציא.
"ובכן, אני צריך את הקוד שעל פיו היא עובדת"
"טוב, לפי החישוב... אם נוסיף פה... מתי הייתה הפעם הראשונה שהשתמשו במכונה?"
"לפני ארבעה ימים"
"יפה... אז נשארו לך עוד שמונה עשרה אנשים לפני בתור, אם אתה רוצה להגיע בדיוק לגוף שלך"
"מעולה, תודה!"
מר תרבורן יצא מהבית, ודמיין. הוא מצא את עצמו בחדר גדול מאוד, כשלפניו תשעה עשר אנשים. הוא עקף אחד מהם.

..................

רעמים הרעידו את השמים וברקים האירו את הארץ בשאון רב ואור מסנוור. היה זה ליל סופה, כיאה ללילות בהם אנשים חוזרים מן המתים, ומר תרבורן התמתח. הוא כבר שכח כמעט כיצד להפעיל גוף אנושי. 'בגן עדן היה הרבה יותר טוב', חשב לעצמו. הוא בדק: משום מה, הקלטת היתה עדיין אצלו. 'מוזר', חשב, ויצא מהבית ההרוס. בדרכו הזיז בעדינות את גופתו של האדון הוף, והניח אותה בתוך ארון גדול שהוצב ליד הדלת. הוא רץ לכיוון בית המשפט, תוך שהוא צורח וצוחק: "יש לי את ההוכחה! יש לי את ההוכחה!". הוא רץ בכל כוחו, צוחק וצורח, אך לפתע נתקל בגוף גדול וכבד. היה זה אחד משומרי העיירה.
"אתה!" אמר ברצינות, "אתה בא איתי. אתה עצור בעוון רצח".
רמוס התגנד בכוח. "לא! יש לי את ההוכחה!" הוא צעק. לפתע הוא נפל על הרצפה, והחל לצחוק. הוא צחק, ובצחוקו הוציא את כל הזעם והגועל שחש כלפי העיירה הזאת, שמשום מה זכתה בשם "עדן". הוא צחק על בורותם של האנשים, על טמטום המין האנושי. הוא צחק צחוק מטורף, צחוק בלעדי שאיש מלבדו לא צחק ולא יצחק לעולם. הוא צחק כל כך חזק, שאלוהים התעורר משנתו. 'בהחלט הגיע הזמן לפטר את הלילה הזה', חשב לעצמו וחזר לישון.

נערך לאחרונה ע"י הקרדינל בתאריך 24-03-2009 בשעה 06:49.
חזרה לפורום
  #4  
ישן 25-03-2009, 20:23
צלמית המשתמש של הקרדינל
  הקרדינל הקרדינל אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 11.09.06
הודעות: 1,860
טוב אך מהיר מדי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי puzpuz שמתחילה ב "רצח בחסות הלילה"

נתחיל קודם כול עם הדבר שבלט לי הכי לעין- היצירה נהדרת בכל מה שקשור לעלילה, סיטואציות וכתיבה. יש לך כתיבה זורמת ורעיונות יצירתיים שמצליחים לעניין את הקורא ולא לטחון שוב את אותם דברים שוב ושוב (מקוריות תמיד זוכה בעוד נקודות).
אולם יש גם בעיה- זה מהיר מדי. בקריאה של הסיפור אני מרגיש כאילו נלקחו כמה סצנות חשובות וחוברו ביחד, כשכל מה שמקשר ביניהן כמעט ונמחק. אנחנו מתחילים במשפט, עוברים לממציא, רצח והתאבדות, איום על הלילה וחזרה לעולם החיים. עם עוד כמה קטעי קישור, ואולי הארכת הקטעים המתנהלים ב"עולם הבא", הסיפור ירגיש הרבה יותר שלם.
_____________________________________

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

חזרה לפורום

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 12:44

הדף נוצר ב 0.06 שניות עם 12 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר