וילהלמוס מנסאו
אני, בעל דם גרמני,
נאמן למולדתי
אשאר עד מותי.
נסיך מאורנג'
אני חופשי וחסר פחד,
את מלך ספרד
תמיד כיבדתי.
להיות ירא שמים
תמיד ניסיתי,
בשל כך גורשתי,
מנושל מאדמתי ומעמי.
אך האל ינהיגני
ככלי טוב,
כדי שאוכל לחזור
לשלטוני
החזיקו מעמד נתיניי
הכנים מטבעם,
האל לא יטוש אתכם,
אף אם אתם כרגע כורעים תחת הנטל.
מי שמנסה לחיות באדיקות,
עליו להתפלל לאל יומם וליל,
שייתן לי כוח,
כדי שאוכל לגאול אתכם.
את גופי ועושרי גם יחד
לא חסכתי כדי לעזור לכם,
אחיי האצילים
גם כן הראו זאת לכם:
הרוזן אדולף נפל
בקרב בפריסיה,
ונשמתו בעולם הבא
מחכה ליוום הדין.
נולדתי אציל ונכבד,
מנצר קיסרי,
נבחרתי לנסיך הקיסרות,
כנוצרי הגון,
למילתו המכובדת של האל,
סיכנתי באומץ,
כגיבור ללא חת
את דמי האציל.
מגני ומשענתי
הם אתה, אלי מלכי,
אתה זה שברצוני לסמוך עליו,
אל נא תעזבני שוב.
שאשאר אמיץ,
משרתך לנצח,
ושאביס את העריצות
הפוצעת את ליבי.
מכל המעיקים עליי
והרודפים אותי,
אלוהיי, אנא הצל
את עבדך הנאמן,
שלא יפתיעוני
בתוכניותיהם הזדוניות,
או ירחצו ידיהם
בדמי הטהור.
כמו דוד שנאלץ לנוס
משאול העריץ,
נאלצתי לברוח
כמו אצילים רבים אחרים.
אבל האל העלהו,
וגאלו מייאושו,
ונתן לו ממלכה
גדולה עד מאוד בישראל.
אחרי חמיצות זו אקבל
מהאל מלכי את המתיקות,
שאליה משתוקקת כל כך
נפשי האצילה:
שאתכן ואמות
בכבוד בשדות,
ואשיג מלכות נצחית
כגיבור נאמן.
דבר לא גורם לי לרחם כל כך
במצוקתי
מאשר זה שנצפה מרושש
את אדמות המלך הטובות.
מאשר שחוללתן בידי הספרדים,
הו, ארצות השפלה,
כאשר אני חושב על כך,
לבי האציל מדמם.
רכוב כמו נסיך
עם צבאותיי,
נענה לתיגר העריץ
חיכיתי לקרב,
המתחפרים במאסטריכט,
חששו מכוחי;
אנשים ראו את פרשיי רוכבים
באומץ דרך השדות.
אילו היה זה רצונו של האל
בזמנו,
הייתי בשמחה גואל
אתכם מסופה חזקה זו.
אך האל למעלה,
השולט בכל,
הוא אשר עלינו לשבח תמיד,
לא רצה בכך.
רוח נוצרית דחפה
את לבי הנסיכי,
איתן נשאר
לבי במצוקה.
לאל התפללתי
מעומק לבי,
שיציל את מטרתי,
ויכריז על חפותי.
היה שלום עדרי המסכן
שנמצא בייאוש גדול,
רועך לא יישן,
על אף שאתה כעת מפוזר.
פנה אל האל,
קבל את מילתו המרפאת,
חיה כנוצרי טוב,
במהרה זה ייגמר כאן.
ברצוני להתוודות בפני האל
וכוחו האדיר,
שמעולם לא
תיעבתי את המלך,
אלא שלאל, מלכי,
בכיר המלכים,
צייתי
בעשותי צדק.