|
אז למה בכלל כושר קרבי (?)..
כושר קרבי חבריי, הוא לא עניין של בכך, כך הבנתי בשבועות האחרונים. כן, אני לוקחת חלק באימוני כושר קרבי. תסיימו לצחוק, יופי. מה הוביל אותי לאסוף שיער, ללבוש טייץ רק כדי לרוץ, לזחול, לקפוץ על רגל אחת, ליפול לבור, לקפוץ על הרגל השנייה, לסחוב שק מלא חול, שק עם חור קטן אגב, שדרכו חדר לי חול במורד החולצה? רגע של טירוף מוחלט, כנראה.
נתחיל בשיתוף חווית האימון הראשון, ציון דרך בחיי, ללא ספק.
יצאתי לדרכי שמחה ומאושרת. לא יודעת בדיוק למה הייתי אופטימית כי כמעט חטפתי שבץ רק מההליכה לשם. הגעתי למקום בו מתקיים האימון, או יותר נכון, למקום בו חשבתי שמתקיים האימון. חיכיתי וחיכיתי עד שהיכולת שלי להסיק מסקנות הפציצה והבנתי, אני לא במקום הנכון. בסופו של דבר הגעתי.
לקריאתו של אחד מהם, התחלנו לרוץ. השימוש במילה "התחלנו" אולי קצת מטעה כאן, כי זה רומז שגם המילה "סיימנו" מופיעה אי שם באופק. אני אומרת לכם, היא לא תופיע. אז רצנו ורצנו, תהיתי מתי, מתי זה יפסיק בעודי מאבדת נשימה, אמונה וגפיים. בדיעבד אני יכולה לומר שהמרחק האינסופי הזה היה בפועל כחצי קילומטר. אז הגיח המאמן והכריז כי הסתיים החימום. חימום? חימום?! כן, זה היה החימום. בעקבותיו הגיעו ספרינטים, זחילות, קפיצות על הזרת ומה לא. אחרי כמה משימות כאלה, ישבתי בצד, התכוננתי ללכת. "מה אני צריכה את זה בכלל?", "אני אהיה קרבית? כמעט החזרתי נשמתי לבורא מריצת 500 מטר", "אני יותר לא באה לפה יותר בחיים, ולא מעניין אותי בכלל". הרמתי טלפון לאחותי היקרה, שתבוא לקחתי. בשלב זה הגיע המאמן ואמר לי להישאר עוד קצת, לנסות שוב. באותה שנייה, באמת נשארתי בשביל לא לפגוע בו, לא רציתי שיקבל את הרושם שאני מזלזלת באימון שלו כשבאמת כל מה שרציתי היה לחזור לנשום בלי להשמיע את החריקה הטורדנית הזו.
אז נשארתי.
למה?
- אלוהים יודע.
חזרתי לאימון נוסף, למה?
- נראה לי שגם אלוהים מגרד את ראשו ועל פניו נסוך מבט מבולבל.
באימון הבא הייתה ריצה מורחבת של כק"מ וחצי. שוב, בתחילת הריצה לא ידעתי מה אורך המסלול. התחלנו לרוץ, ראה הערה קודמת למילה "התחלנו". כשהנשימה התחילה להכביד עליי, נעצרתי. זהו, סוף הריצה. ממש! ברוח הצוותית לפיה "אף אחד לא נותר מאחור", שתי ידיי נאחזו בחוזקה, והשניים שלצידי רצו כל כך מהר שחשבתי שהרגליים שלי פשוט יעופו ממקומן. בראשי מתרוצצות מספר מחשבות, ביניהן "ממש הייתי חייבת לבוא היום, נכון?", מפנה ראשי לימין: "אני כל כך שונאת אותך", ולשמאל:" אם הייתה לי שנייה לנשום הייתי בועטת בך".
באימון אחר הייתה משימה בה חלק מחברי הצוות צריכים להיות על הגב של אחרים, "שק קמח". בגלל הסיבות הברורות מאליהן, ה"שקים" היו הבנות הספורות באימון. בסוף האימון, אחרי שהובכתי למוות בהיותי על גב של בחורים שאת שמם אינני יודעת, הקבוצה שלי זכתה. הפרס ידידיי, היה שכל אחד מחברי הצוות המנצח זוכה להיות, שוב, על גב של חברי הקבוצות המפסידות במעלה עלייה בשיפוע בלתי אפשרי. כבר שקלתי לומר שרימינו, לא באמת ניצחנו ולכן אנו לא ראויים לפרס. אבל לצערי, העניינים זזו במהירות שלא צפיתי וonce again, מצאתי עצמי על גבו של זר. כשהגענו לנקודה בה העלייה מאונכת לקרקע הייתי בטוחה שניפול אחורה, ראיתי אותנו כבעיה בפיזיקה כאשר אלמנט המשקל של שנינו מעיף אותנו לקיבינימט, פיזיקלית כמובן. אבל במפתיע, עלינו אותה בקלילות. המסקנה שלי הייתה שבעלייה, כשאני עליו, הוא רץ יותר מהר ממני כשאני נטולה ממשקל זר ובמשטח מישורי.
בכלל בהקשר החברתי, הקשרים שנוצרים בדברים האלה הם פשוט לא הגיוניים. הרי אם תקחו אותי למסגרת חברתית נורמלית, כיתה בבי"ס לדוגמא, ייקח לי זמן רב לרצות ליצור חברים, עזבו עד שזה יקרה בפועל. אבל באימונים זה ממש מדמה עניין בצבא – הרי, בצבא יוצרים קשר עם אנשים שכאזרח בחיים לא היית יוצר קשר. אלה הפרטים השטחיים שמפרידים בינינו ומונעים מאיתנו אפילו לנסות להיות חברים של אנשים אקראים, וטוב שכך, אם תשאלו אותי. אוקיי, אז אמרנו כבר שהאימונים הם מיקרוקוסמוס של החיים הצבאיים, נגיד מישהו שאיתך באימון, שמחזיק לך את היד ורץ איתך כשאתה מאט, שלוקח מעליך שק ומונע ממך לכרוע תחתיו, באותו רגע... הקשר הזה נראה בלתי ניתן להתרה. אבל אז, כשנגמר האימון, כשנגמרת ההזיה בת מאה עשרים הדקות הנ"ל, אתה חושב לעצמך, מי זה בכלל? למה אני חבר שלו? למה הוא מוסיף אותי בפייסבוק? ואז באימון נוסף יומיים אח"כ, אתה נזכר למה. וזה מצחיק, בחיי.
 |
ראשי
צ'אט
06-11-2009, 17:55
מצב כלאיים
