 |
31-10-2009, 16:53
|
|
|
|
חבר מתאריך: 24.09.06
הודעות: 2,222
|
|
בתגובה להודעה מספר 33 שנכתבה על ידי ori שמתחילה ב "אני לא יודע על "הערכה הדדית" בין רבין לשמיר. אני יודע שרבין ושמיר העדיפו..."
ציטוט:
|
במקור נכתב על ידי ori
מכיוון שאני מניח שאתה לא חש כל אחריות לכך שחוליית פת"ח פתחה באש תופת במסעדת סי פוד מרקט בת"א, אתה צריך להבין מדוע אני לא חש כל אחריות כשמחבל יהודי ביצע פיגוע, בין אם נגד ערבים ובין אם נגד יהודים. שנינו לא נושאים באחריות לכך. ההבדל הוא שאני לא חושב שאתה אשם בשום צורה, בעוד שאתה מנסה לטעון שבכ"ז יש בימין בדל של אשמה - ואין בו. אפילו לא קמצוץ.
|
(הדגשה שלי, כמובן)
אז זהו, שפה אתה טועה בענק.
בוודאי שאני לא נושא באחריות ישירה לפיגוע בת"א אבל האם אין לי שום קמצוץ כהגדרתך של אחריות ליצירת הנסיבות בהן הפיגוע הזה התבצע?
אני הייתי תומך נילהב של הסכמי אוסלו. למרות שבסביבה בה הסתובבתי באותם הימים היו מעט מאוד אנשי ימין, או לפחות כאלו שהסכימו להזדהות ככאלה, היו במקום העבודה שלי לפחות שניים שהחשבתי אז ואני מחשיב היום כחברים ולמרות שמעולם לא נתדרדנו למריבות אישיות בגלל פוליטיקה זכורים לי ויכוחים לוהטים מאוד וזכור לי היטב שלא היצלחתי בשום פנים ואופן להבין איך אנשים שאני מחשיב כמשכילים ואינטיליגנטים יכולים להראות אפס-נקודה-אפס הבנה כזו לתהליכים פוליטיים ולמציאות שניראתה אז בעיני כבלתי נימנעת.
הרבה יותר מההבדל בדעות האמיתיות שלנו יש הבדל בנכונות של כל אחד מאיתנו, אתה ואני, לבדוק את תקפות העמדות שלנו במיוחד לאור טעויות העבר. למרות שהרעיון שמאחורי תהליך אוסלו לא היה לדעתי טעות מן היסוד ברור לי כיום שהביצוע היה גרוע מאוד ושאנשים כמוני נושאים בחלק גדול מאוד מהאשמה לכך. אשמתנו היא שבלהט ההתלהבות שלנו טיטאנו הצידה כל הבעת ספק וכל קריאה לזהירות וראינו באופן אוטומאטי את הימין כאשם בכל כישלון שבדרך. ידענו להצביע נכונה על התפקיד ההרסני של ברוך גולדשטיין אבל לא עמדנו באותו התוקף על התפקיד ההרסני יותר שהיה לחמאס וליאסר ערפאת בהחרבת הסיכוי ההיסטורי להשלמה בין העמים. למעשה אנחנו עשינו באותם הימים בדיוק את אותה הטעות שרבים רבים בימין, גם אתה לגעתי, עושים כיום; ראינו בימין אויב משותף מבלי לראות שהשותף היה בעצם האויב האמיתי.
שלא אובן לא נכון, לימין היו יד ורגל באשמת יצירת הקרע בעם בגלל הביקורת הפרועה, לפעמים היסטרית, שהעביר על השמאל ועל ממשלת רבין. היום אני יודע שהיו הרבה אמת וצדק בביקורת הזו אבל לא בצורה ובכתובת אליה היא הופנתה ובמיוחד לא באלימות (בין 1989 ל1993 כשעשיתי את התואר הראשון שלי גרתי בירושלים, ברחביה היפיפיה, ליד מעון ראש הממשלה והואיל והעבודה שלי היתה מצידו השני של המעון, לכיוון טלביה, הייתי עובר שם מדי יום ביומו ובשנתי האחרונה בעיר זכורות לי היטב ההפגנות באזור והאוירה העלימה שעמדה בהן).
מחטא תמיכתי הראשונית באוסלו אני לא חוזר. לטווח הארוך הימין מעולם לא שיכנע אותי שיש לנו את היכולת לקיים את שליטתנו על הערבים הפלשתינאים לנצח. זו לא עמדה מוסרית אלא פרקטית. מצד שני ברור לי כיום שסדר נושאי האחריות לכשלון אוסלו הוא כלדלהלן: הפלשתינאים, השמאל הישראלי והימין הישראלי בסדר הזה מלמעלה למטה (היינו מקסימום אחריות לפלשתינאים ומינימום אחריות לימין). הפלשתינאים כי כמו המשל הישן על הצפרדע והעקרב הראו שהם לא יכולים אחרת ואני לא מדבר אפילו על ההתפרצות המטורפת של אוקטובר 2000, הרי לכל אורך ימי אוסלו ראינו פיגועים חסרי תקדים ברצחניותם. השמאל כי התעקש להתעלם מסימנים ברורים מאוד לחוסר היכולת והרצון הפלשתינאים לנטוש את דרך הרצח והטרור, התעלמות שאין לה שום הסבר הגיוני שאני יכול להעלות בדעתי וככזו היא בלתי ניסלחת (המילה האנגלית inexcusable מתארת טוב יותר את דעתי פה) וסירב לעצור, לבחון את דרכו ולכייל אותה בהתאם לנסיבות (התיאוריה משמאל לפיה הכישלון של אוסלו נבע מכך שהיה איטי מידי ומה שצריך היה זה קודם כל להקים מדינה פלשתינאית ואז להתחיל במו"מ הגיוני בעיני בערך כמו לתת לאירן כמה ראשי חץ גרעיניים ואז להתחיל להתדיין איתם על הפסקת העשרת האורניום). אחריות הימין נובעת מכך שלא הסתפק בהצבעה על כשלי אוסלו ותיעוד ההפרות הפלשתינאיות אלא עשה כל שביכולתו להכשיל כל סיכוי של פיוס בין העמים כולל שורה ארוכה מאוד של פרובוקציות בשטחים (אין סתירה בין הדברים שאני כותב כי יש, בעיני, הבדל בין בחינה לגיטימית של התפתחות היחסים בין העמים ואפילו השעיית תהליכים כמו נסיגות ואספקת נשק, ציוד ואימון לפלשתינאים לבין פרובוקציות כמו צעדות בלב כפרים ערבים, פעולות אלימות כנגד קורבנות פלשתינאים אקראיים והקמת מאחזים).
המסקנות שאני היסקתי מכל זה באו לידי בטוי מבחינתי בתקופת ההתנתקות מעזה. אם לפינוי הישובים הישראים בעזה התייחסתי בחוסר התלהבות מופגן הרי שנסיגת צה"ל ניראתה בעיני כטעות של ממש ולשאלות ששאלתי בשיחות עם אנשים טרם ההתנתקות, שאלות כמו למה בדיוק יפסיקו הפלשתינאים לירות עלינו אם צה"ל ייצא מהרצועה ואיך בדיוק יהיה קל יותר להגן על הדרום ללא נוכחות צבאית בפנים, לשאלות הללו לא קיבלתי תשובה שהניחה את דעתי. בניגוד למקרה אוסלו שלוש שנים ויותר לאחר ההתנתקות ניראה לי שצדקתי בספקנות שלי.
לא ברור לי על איזה בסיס הציע אולמרט את הצעותיו הנדיבות לפלשתינאים? לי למשל אין כיום שמץ של ספק שנסיגה ישראלית מיו"ש משמעה ריקוט מיידי של גוש דן ואין לי שום כוונה לגלגל עיניים לשמיים ולהכריז בצדקנות שאין הבדל בין רקטות על שדרות לבין רקטות על תל אביב. מוסרית, עקרונית ותיאורטית אכן אין הבדל, פרקטית יש הבדל עצום, המדינה יכולה להתקיים (באי נוחות) עם רקטות על שדרות, היא עשתה זאת במשך כשמונה שנים, אבל לא על גוש דן! זה לא יפה מנומס או פופולרי להגיד דברים כאלה אבל זו המציאות.
לא ברור לי על מה ממשל אובמה מדבר ולמה הם מצפים כשהם לוחצים למו"מ עם הפלשתינאים. על מה כבר יש לדבר עם החמאס ומה היכולת של עבאס לכפות על העם שלו קיום הסכמים ברמה שתאפשר פה חיים נורמליים? ההשוואה להסכם עם ירדן היא דמגוגיה בגרוש, לישראל ולירדן יש שפע אינטרסים משותפים (וריסון הפלשתינאים הוא לא האחרון שבהם) ולא פחות חשוב, מרגע שנסתלקו מטיעונם על יו"ש אין בינינו לבין הירדנים סכסוך טריטוריאלי. יש מעט מאוד מן המשותף, אם בכלל, בין נסיבות היחסים שלנו עם ירדן לבין היחסים שלנו עם הפלשתינאים.
אז אם אלו הן הדעות שלי כיום מדוע אני לא מצתרף לשורות הימין וחסל? יש המון סיבות אבל הסיבה החשובה ביותר והרלונטית לויכוח שלנו פה היא שבעוד, אורי, שאתה משכנע מאוד כשאתה בה להצביע על כשלי השמאל אתה, לפחות עבורי, משכנע הרבה פחות כשאתה מתעקש על חוכמת הימין ולא רק בקונקסט הישראלי ערבי. אתה מצביע במיומנות על הטעויות של ממשל קרטר אבל מתעקש בדבקות דתית שלא לראות את הטעויות של ממשל בוש (ונידמה לי, לפי הודעות שלך בעבר, שלו היה הדבר תלוי בך ארה"ב היתה עדיין מחזיקה חצי מליון חיילים בויאטנאם...). אתה מסרב לראות את המגבלות של הכח הצבאי, את מוגבלות המשאבים העומדים לרשותנו (ולרשות מדינות אחרות), את ההשפעה שיש ללחץ בינ"ל על התנהגות מדינות, את השחיקה המתמדת בחברה הישראלית כתוצאה מהמעמסה הכבירה הזו של הכיבוש ואת הקרע שרק הולך ומעמיק בחברה שלנו ושהוא הדבר שמסכן אותנו יותר מכל ושהוא בעצם נושא האשכול הזה.
בסופו של דבר ההבדל המהותי ביותר בינינו הוא שאני מודה שאין לי שום רעיון כרגע לפתרון של הקונפליקט הישראלי ערבי ולו הייתי צריך לבחור במילה אחת בלבד לתאר את הרגשות שלי בנוגע למצבה הנוכחי של המדינה המילה היתה "עצב". אתה לעומתי מצהיר בבטחון מוחלט שיש לך את הפתרון האולטימטיבי ובכל פעם שאתה נישאל מה הפתרון הזה התשובה היא תמיד, בצורה זו או אחרת, "יותר כוח", תשובה שלדעתי אנחנו מנסים כבר מאה שנה ועדיין לא באנו אל המנוחה והנחלה.
(יש עוד הרבה חומרים בתגובה שלך שראויים בהחלט לתשובה אבל תראה איזו תגובה ארוכה יצאה לי אז תסלח לי בבקשה אם אני מפקס את התגובה שלי הפעם רק לחלק אחד מהדברים שלך.)
_____________________________________
Reality is that which, when you don't believe in it, doesn't go away.
Peter Viereck, 1916-2006
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
